השלכות הגירושים על מבוגרים וילדים
05/03/2025 ויקטוריה גרשקוביץ
לפעמים הגירושין מסתיימים בבית המשפט, אבל ממשיכים להתנהל מדי יום בטלפון הנייד.
הודעה על שינוי בשעת האיסוף של הילדים מעוררת תחושה של חוסר התחשבות. בקשה להשתתף בהוצאה בלתי צפויה הופכת לוויכוח על כסף. שאלה פשוטה על סוף השבוע מחזירה את שני ההורים לאותם משפטים שנאמרו במהלך השנים האחרונות של הנישואים.
הפרידה הזוגית הושלמה, אבל משהו בדפוס היחסים נשאר כפי שהיה.
זו אחת המורכבויות המרכזיות של הורות לאחר גירושין. בני הזוג יכולים להפסיק לחיות יחד, אך כאשר יש ילדים משותפים, הקשר ביניהם אינו מסתיים לחלוטין. החלטות בנוגע ללימודים, לבריאות, לחופשות ולשגרת החיים עדיין מחייבות התנהלות כלשהי, גם כשמערכת היחסים טעונה בכעס ובאכזבה.
אדם שהרגיש במשך שנים שאינו מקבל מקום בקשר עשוי לפרש כל בקשה של בן זוגו לשעבר כניסיון נוסף לשלוט בו. מי שחווה את הפרידה כדחייה קשה עלול לשמוע ביקורת גם במשפט שנועד להעביר מידע. לפעמים עצם הופעת שמו של בן הזוג לשעבר על המסך מעוררת מתח עוד לפני שההודעה נקראה.
בתהליך של התמודדות עם גירושים, תגובות כאלה אינן חריגות. פרידה יכולה לערער את תחושת הביטחון, לשנות את הזהות האישית ולהציף רגשות שנבנו לאורך שנים. הקושי מתחיל כאשר הרגשות האלה ממשיכים לקבוע כיצד מתנהלים גם ענייני ההורות.
כאן עשויים להועיל כלים מעולם האימון.
אימון אינו מבקש בהכרח להבין מי התחיל את המריבה הראשונה או מי נושא באחריות לסיום הנישואים. הוא מתמקד בשאלה אחרת: מה האדם רוצה שיקרה מכאן והלאה, ומה ביכולתו לעשות כדי להתקרב למטרה הזאת?
למשל, אב גרוש עשוי להגיע לתהליך כשהוא משוכנע שכל שיחה עם אם ילדיו תסתיים בוויכוח. מבחינתו, הפתרון היחיד הוא שהיא תפסיק להתנהג כפי שהיא מתנהגת.
אבל שינוי התנהגותה אינו נמצא בשליטתו.
אפשר, לעומת זאת, לבחון כיצד הוא מגיב, מתי שיחות מסלימות, אילו נושאים מחייבים תקשורת ואילו גבולות עשויים לסייע לו להתנהל אחרת.
ייתכן שיגלה שהודעות קצרות וענייניות מתאימות לו יותר משיחות טלפון. אולי ילמד לזהות מתי הוא משיב מתוך כעס ולא מתוך צורך מעשי. ייתכן שיבין שלא כל האשמה דורשת תגובה.
אין פירוש הדבר שהוא האחראי היחיד לקונפליקט, או שההורה האחר פטור מאחריות למעשיו. מדובר בזיהוי האפשרויות העומדות לרשותו בתוך המציאות הקיימת.
המטרה אינה בהכרח לגרום לשני ההורים להסכים. לפעמים היא לאפשר להם להפסיק לנהל את הגירושין דרך כל החלטה הנוגעת לילדים.
כדי להבין את תרומתו האפשרית של האימון, צריך תחילה להבהיר הבחנה מקצועית חשובה: אימון אינו גרסה משופרת של פסיכותרפיה, וטיפול פסיכולוגי אינו עוסק רק בעבר וברגשות.
אימון אישי, הוא תהליך מובנה המתמקד בהגדרת מטרות, בזיהוי חסמים, בבחינת אפשרויות פעולה ובמעקב אחר התקדמות. במצבי פרידה וגירושין, הוא עשוי לעסוק בנושאים כמו ארגון החיים לאחר הפרידה, קבלת החלטות, התנהלות מול בן זוג לשעבר ובניית הרגלים חדשים.
נניח שאישה גרושה מספרת שהיא מבזבזת שעות בכל שבוע על קריאת הודעות ישנות, ניסוח תגובות ובדיקת מה בן זוגה לשעבר כתב לה.
במסגרת עבודה אימונית אפשר להגדיר מטרה ממוקדת: לצמצם את הזמן שהעיסוק בהודעות גוזל ממנה וללמוד להבחין בין נושאים שדורשים תגובה לבין כאלה שאינם מחייבים אותה להמשיך בדיון.
התהליך יכול לכלול בחינת מצבים חוזרים, תרגול תגובות, קביעת כללים אישיים ובדיקה של מה עובד בחיי היומיום.
אולם כלים כאלה אינם ייחודיים לאימון.
גם גישות של טיפול פסיכולוגי, ובהן טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, טיפול משפחתי וגישות ממוקדות פתרון, עשויות לכלול הצבת מטרות, תרגול מיומנויות ושינוי התנהגותי.
לכן, כשאומרים "אימון ככלי טיפולי", הכוונה המקצועית המדויקת היא לשילוב מיומנויות אימוניות במסגרת טיפול המבוצע בידי איש מקצוע בעל הכשרה מתאימה. השילוב עשוי להוסיף מבנה ומיקוד, אך אינו הופך את האימון עצמו לפסיכותרפיה.
ההבדל חשוב במיוחד כאשר הקושי שנראה מעשי קשור למעשה למצוקה נפשית.
אישה שאינה מצליחה להשיב להודעות משום שהיא חוששת מכל עימות אינה בהכרח זקוקה רק לתרגול אסרטיביות. ייתכן שהיא מתמודדת עם חרדה משמעותית, עם תגובות טראומטיות או עם השלכות של מערכת יחסים פוגענית.
אדם שאינו מצליח להתארגן לשגרה חדשה לאחר גירושין עשוי להזדקק לעזרה בהגדרת משימות. אבל אם הוא אינו ישן, מתקשה לתפקד או סובל מדיכאון, יש צורך לבחון גם את מצבו הנפשי.
מאמן שאינו בעל הכשרה קלינית מתאימה אינו אמור לאבחן או לטפל בהפרעות נפשיות. גם במסגרת האימון עצמו קיימת חשיבות להגדרת תפקידים, לשמירה על סודיות, להכרה במגבלות המקצועיות ולהפניה לגורם מתאים כאשר הצורך חורג מתחום ההכשרה.
העקרונות האלה אינם עניין פורמלי בלבד. הם מגינים על אנשים שמבקשים עזרה בתקופה שבה הם פגיעים במיוחד.
אימון עשוי להתאים לאדם שמסוגל לתפקד, מבקש לעבוד על מטרות מוגדרות ומעוניין לפתח דרכי פעולה חדשות. טיפול נפשי עשוי להתאים יותר כאשר המצוקה הרגשית עצמה היא מוקד הקושי.
ולעיתים, התהליך המתאים ביותר הוא כזה שמשלב עבודה רגשית עם כלים מעשיים, בתוך מסגרת מקצועית ברורה.
השאלה אינה איזו שיטה טובה יותר באופן כללי, אלא מה האדם צריך, מי מוסמך לספק את העזרה ומהי הדרך הבטוחה והמתאימה ביותר עבורו.
כדי להבין כיצד עבודה אימונית יכולה להיראות בפועל, נבחן את סיפורה של מיכל, בת 42, גרושה ואם לשני ילדים.
מיכל היא דמות מומצאת שנועדה להמחיש את התהליך, ולא תיאור של מטופלת אמיתית.
מיכל מספרת שכל הודעה מבן זוגה לשעבר מעוררת בה כעס. היא מרגישה שהוא עדיין מצפה ממנה להתאים את חייה לצרכיו, בדיוק כפי שהרגישה במהלך הנישואים.
כאשר הוא מבקש לשנות את זמני השהות עם הילדים, היא מגיבה בתקיפות. הוא עונה לה באותה צורה, והשיחה מתפתחת למריבה. גם לאחר שהיא מסתיימת, מיכל ממשיכה לחשוב עליה במשך שעות.
היא מגיעה לתהליך עם מטרה שנשמעת ברורה: "אני רוצה שהוא יפסיק להתנהג אליי ככה".
אלא שזו אינה מטרה שניתן להשיג באמצעות שינוי ההתנהגות שלה בלבד.
במקום לנסות לשנות את בן הזוג לשעבר, איש המקצוע שואל את מיכל מה הייתה רוצה שיקרה בפעם הבאה שתתקבל הודעה דומה.
אחרי מחשבה היא משיבה: "אני רוצה להיות מסוגלת לענות בלי להתפרץ, ולחזור לעבודה במקום להיות עצבנית כל היום".
כעת יש מטרה שאפשר לעבוד עליה.
לא נדרש ממיכל להפסיק לכעוס, וגם לא להסכים לבקשות שאינן מתאימות לה. המטרה היא לאפשר לה לנהל את התגובה שלה בצורה שאינה משאירה אותה מותשת אחרי כל שיחה.
מיכל משחזרת הודעה טיפוסית.
היא מגלה שהיא מתרגזת לעיתים עוד לפני שקראה אותה עד הסוף. המחשבה הראשונה שעולה בה היא: "שוב הוא עומד להרוס לי את היום".
המחשבה הזאת אינה בהכרח חסרת בסיס. ייתכן שבן זוגה לשעבר באמת מתנהל באופן לא מתחשב. אבל הזיהוי מאפשר לה להבחין בין התוכן המעשי של ההודעה לבין מכלול הרגשות שהיא מעוררת.
בשלב הזה ניתן לשלב עבודה על ויסות רגשי, כגון זיהוי סימני מתח, השהיית תגובה כשאין דחיפות ובחירת דרך התמודדות שאינה מוכתבת רק על ידי הכעס.
מיכל מביאה הודעה שקיבלה:
"אני לא יכול לקחת את הילדים ביום חמישי. תסתדרי".
בעבר הייתה משיבה: "ברור, כמו תמיד אתה חושב רק על עצמך. אי אפשר לסמוך עליך בכלום".
כעת היא מנסה לנסח תגובה אחרת:
"יום חמישי נקבע מראש ואני מסתמכת על הסידור הזה. אני לא יכולה לשנות את התוכניות בהתראה קצרה. אם יש צורך בשינוי, חשוב לתאם אותו מספיק זמן מראש".
התגובה אינה מוותרת על הגבול שלה. היא גם אינה מזמינה ויכוח על אופיו של בן הזוג לשעבר.
זהו הבדל קטן בניסוח, אך משמעותי מבחינת המטרה שמיכל הגדירה לעצמה.
בשבוע שלאחר מכן מיכל מצליחה להגיב באופן ענייני לשתי הודעות. בפעם השלישית היא שוב מתפרצת.
במקום לראות בכך כישלון, היא ואיש המקצוע בוחנים מה היה שונה.
מתברר שההודעה השלישית נגעה לנושא שבו היא מרגישה פגיעה במיוחד. בנוסף, היא התקבלה לאחר יום עבודה עמוס, כשהייתה עייפה ומתוחה.
המטרה אינה למצוא הסבר שמבטל את רגשותיה, אלא לזהות נסיבות שבהן קשה לה יותר לבחור כיצד לפעול.
בהמשך אפשר לבדוק אם היא זקוקה לשגרת תקשורת מוגדרת יותר, לערוץ כתוב אחד לענייני הילדים או לזמנים שבהם היא אינה עוסקת בהודעות שאינן דחופות.
אחרי כמה מפגשים, לא בודקים אם בן זוגה לשעבר הפך לאדם אחר.
בודקים אם מיכל מצליחה לשמור טוב יותר על גבולותיה, אם המריבות גוזלות ממנה פחות זמן ואם היא מרגישה שיש לה יותר אפשרויות תגובה.
ייתכן שהיא עדיין כועסת עליו. ייתכן שהוא עדיין שולח הודעות מרגיזות. אבל היא כבר אינה מרגישה שכל הודעה חייבת לקבוע כיצד ייראה שאר היום שלה.
זו המחשה לערך האפשרי של תהליך אימוני: להפוך תחושת חוסר אונים למטרות מוגדרות, לבחון פעולות אפשריות וללמוד מתוך ההתנסות.
עם זאת, המקרה של מיכל מתאר קונפליקט שבו ניתן לעבוד בבטחה על התקשורת. במצבים של איומים, אלימות או שליטה כפייתית, יש צורך בגישה אחרת.
הורים רבים משוכנעים שהם מצליחים להסתיר את המריבות מהילדים.
הם אינם צועקים לידם, אינם מספרים להם את פרטי הסכסוך המשפטי ומשתדלים לשמור על שגרה. ובכל זאת, הילדים עשויים להרגיש את המתח בדרכים אחרות.
הם מבחינים בשינוי בטון הדיבור כאשר מתקבלת הודעה מההורה האחר. הם רואים שאמא נעשית מתוחה לפני המעבר בין הבתים, או שאבא כועס בכל פעם שעולה נושא ההוצאות.
לעיתים הם מוצאים את עצמם מעורבים בסכסוך בלי שאיש התכוון לכך.
"תגיד לאמא שלך שאני לא מסכים".
"תשאל את אבא למה הוא שוב מאחר".
"מה אמא אמרה עליי?"
משפטים כאלה מעבירים לילדים תפקיד שאינו שלהם. במקום להיות חופשיים לקיים קשר עם כל אחד מהוריהם, הם עלולים להרגיש שעליהם להעביר מסרים, לאסוף מידע או להוכיח נאמנות.
אחד התחומים שבהם כלים אימוניים עשויים להשתלב בעבודה עם הורים הוא זיהוי התנהגויות יומיומיות שמשמרות את המעורבות הזאת.
למשל, אפשר להגדיר מטרה שלפיה כל התיאומים הקשורים לילדים יתבצעו ישירות בין המבוגרים, ולא באמצעות הילד. בהמשך ניתן לתרגל דרכי התמודדות עם מצב שבו ילד חוזר מהבית האחר ומספר דבר שמעורר כעס.
במקום להתחיל לחקור אותו, אפשר להקשיב לחוויה שלו ולברר אם יש משהו שהוא צריך.
כאן חשוב להבחין בין סקרנות הורית טבעית לבין מצב שבו הילד הופך למקור מידע על בן הזוג לשעבר.
גם לשפה שבה מדברים עם הילדים יש משמעות.
ילד ששואל מדוע הוריו התגרשו אינו זקוק לפירוט של כל הפגיעות, הבגידות או המחלוקות שהובילו לפרידה. הוא זקוק להסבר אמיתי, מותאם לגילו, שמבהיר שההחלטה אינה באחריותו.
אפשר לומר: "אמא ואני החלטנו שלא נמשיך לחיות יחד. זו החלטה שלנו כמבוגרים, ואתה לא אשם בה".
לא בכל משפחה נכון להוסיף הבטחות על קשר רציף עם שני ההורים. במקרים מסוימים קיימים מגבלות קשר או שיקולי בטיחות, וההסבר צריך להתאים למציאות.
הידע המחקרי על הסתגלות ילדים לגירושין מציג תמונה מורכבת. גירושין אינם מובילים בהכרח לפגיעה נפשית מתמשכת. ילדים שונים מגיבים באופן שונה, בהתאם לנסיבות, לאיכות הקשרים המשפחתיים, לרמת התמיכה ולמידת החשיפה לקונפליקט.
גם הפרידה עצמה עשויה להיות הקלה כאשר היא מפחיתה חשיפה לעימותים קשים או לאלימות.
במסגרת הדרכת הורים, אפשר לעבוד על האופן שבו המבוגרים מסבירים את הפרידה, מזהים מצוקה אצל הילדים, מתמודדים עם מעברים בין בתים ושומרים על שגרה צפויה ככל האפשר.
העבודה אינה נועדה ללמד את הילדים לקבל את הגירושין במהירות. היא נועדה לאפשר להם להרגיש עצב, כעס, געגוע או בלבול בלי לשאת גם באחריות למצוקתם של הוריהם.
כאשר ילד מגלה פחד משמעותי, נסיגה בתפקוד, שינויים מתמשכים בהתנהגות או קושי רגשי ניכר, חשוב לשקול הערכה מקצועית המותאמת לגילו ולמצבו.
הילדים אינם צריכים שהוריהם יהיו חברים טובים. הם צריכים מבוגרים שמבינים שהקשר הזוגי הסתיים, אבל האחריות כלפיהם נמשכת.
לא כל סכסוך בין הורים הוא סכסוך הדדי.
לפעמים שני ההורים מתקשים להקשיב, מגיבים בכעס ונכנסים שוב ושוב לאותם ויכוחים. במצבים כאלה, עבודה על תקשורת, גבולות והפרדה בין רגשות לבין פעולות עשויה להיות מועילה.
אבל קיימים גם מצבים שונים לחלוטין.
אישה שמפחדת לסרב לבקשותיו של בן זוגה לשעבר אינה נמצאת בהכרח באותו מצב כמו אישה שכועסת עליו. גבר שמקבל איומים, נמצא תחת מעקב או חושש מפגיעה אינו זקוק בהכרח לתרגול של ניסוח הודעות רגועות יותר.
אלימות במשפחה אינה מתבטאת רק בפגיעה פיזית. היא יכולה לכלול הפחדה, השפלה מתמשכת, שליטה כלכלית, איומים ושימוש בילדים כאמצעי לחץ.
במצבים כאלה, ההתמקדות בשיפור התקשורת עלולה להחמיץ את השאלה החשובה ביותר: האם האדם והילדים בטוחים?
גם הדרישה לניטרליות מצד איש המקצוע מחייבת זהירות.
ניטרליות אינה אמורה להפוך להתעלמות מפערי כוח, מהתנהגות מאיימת או מפגיעה מתמשכת. אין הכרח להניח ששני הצדדים נושאים באחריות שווה רק משום ששניהם מעורבים בסכסוך.
כאשר קיים חשש לאלימות או לשליטה כפייתית, נדרשת הערכת סיכון מקצועית. התערבות משותפת, גישור או ניסיון לעודד שיתוף פעולה אינם מתאימים אוטומטית לכל מקרה.
במשפחות שבהן אין סכנה, אך התקשורת בין ההורים עוינת ומתמשכת, אפשר לשקול לעיתים מודל של הורות מקבילה.
בהורות מקבילה ההורים מצמצמים את התקשורת הישירה למינימום הדרוש, פועלים במסגרת ההסכמות וההחלטות המחייבות ומגדירים בצורה ברורה יותר את האחריות של כל אחד מהם.
המטרה אינה בהכרח לקרב ביניהם, אלא להפחית את מספר המצבים שבהם הם נדרשים להתמודד ישירות זה עם זה.
עם זאת, גם הורות מקבילה מחייבת התאמה לנסיבות המשפחה, ואינה תחליף להגנה במצבים מסוכנים.
גבול נוסף של אימון קשור לבריאות הנפש.
כאשר אדם מתמודד עם חרדה משמעותית, דיכאון, פוסט־טראומה או פגיעה ניכרת בתפקוד, ייתכן שהוא זקוק לטיפול נפשי ולא לתהליך המתמקד בעיקר בהצבת מטרות.
גם כאשר ההתערבות מתחילה כאימון, על איש המקצוע להיות ער לסימנים המעידים שהצרכים חורגים מתחום הכשרתו.
לפעמים ההחלטה המקצועית החשובה ביותר אינה איזה כלי להפעיל, אלא האם נכון להמשיך בתהליך, לשנות את מסגרתו או להפנות את האדם לקבלת עזרה אחרת.
אימון מתאים כאשר קיימת מטרה שניתן לעבוד עליה במסגרת בטוחה ומתאימה. הוא אינו מיועד לפתור כל קונפליקט משפחתי, ובוודאי שאינו יכול להחליף הגנה, טיפול נפשי או התערבות מקצועית במצבים המחייבים זאת.
כאן חשוב להבחין בין שלושה תחומים שונים: אימון אישי, הדרכת הורים והתערבויות טיפוליות להפחתת קונפליקט במשפחה.
למרות שקיימת חפיפה בין חלק מהכלים שבהם משתמשים בתחומים האלה, הם אינם זהים. מחקר שמראה תועלת בתוכנית להדרכת הורים אינו מוכיח בהכרח שאימון אישי מפיק את אותן תוצאות.
בשנת 2024 פורסמה בכתב העת Family Court Review מטא־אנליזה של החוקרים Michael Saini ו־Samantha Corrente, שבחנה תוכניות חינוכיות להורים לאחר פרידה וגירושין.
המחקר כלל 40 מחקרים ומצא השפעה חיובית ממוצעת קטנה בטווח הקצר על מדדים שונים הקשורים להורות ולהסתגלות לאחר פרידה. אולם ההשפעה הכוללת לא נשמרה במעקב, והיו הבדלים משמעותיים בין התוכניות והתוצאות שנמדדו.
המשמעות אינה שהתערבויות כאלה חסרות ערך. היא שלא ניתן להבטיח שהשתתפות בתוכנית תביא לשיפור ממושך אצל כל משפחה.
סקירה שיטתית שפורסמה בינואר 2026 בכתב העת Journal of Child and Family Studies בחנה התערבויות שנועדו להפחית קונפליקט בין הורים ולשפר תוצאות משפחתיות.
החוקרים הצביעו על מגבלות בידע הקיים ועל כך שיעילות ההתערבויות השונות עדיין אינה חד־משמעית.
שני המחקרים האלה חשובים להבנת תחום העבודה עם משפחות לאחר פרידה, אך הם אינם מהווים הוכחה ישירה ליעילותו של אימון אישי בגירושין.
מה אפשר בכל זאת להסיק בזהירות?
עבודה על מיומנויות הוריות, תקשורת והפחתת חשיפה של ילדים לקונפליקט עשויה להועיל בחלק מהמשפחות. אולם התוצאה תלויה בסוג ההתערבות, בנסיבות המשפחתיות ובשאלה מה בדיוק מבקשים לשנות.
למשל, אדם שמבקש ללמוד כיצד להתארגן לאחר מעבר לבית חדש עשוי להפיק תועלת מתהליך ממוקד מטרות. הורה שמתקשה לנהל מחלוקות עם בן זוג לשעבר עשוי להזדקק לעבודה על תקשורת וגבולות. משפחה שבה הילדים מבטאים מצוקה משמעותית עשויה להזדקק להתערבות טיפולית רחבה יותר.
במקרים של דפוסים משפחתיים מורכבים, ניתן לשקול פנייה לאיש מקצוע מוסמך בתחום הטיפול הזוגי והמשפחתי, גם כאשר המטרה אינה שיקום הזוגיות אלא התמודדות עם מציאות החיים שלאחר הפרידה.
לפני שבוחרים איש מקצוע, כדאי לברר מהי הכשרתו, מהו ניסיונו בעבודה עם משפחות גרושות, כיצד מוגדרות מטרות התהליך ואיך בוחנים אם הוא מועיל.
חשוב גם לשאול כיצד הוא מתמודד עם מצבים שבהם מתברר שהאימון אינו מספיק ונדרשת התערבות אחרת.
תהליך מקצועי אחראי אינו מבטיח שההורה השני ישתנה או שהמריבות ייעלמו. הוא מציע מסגרת שבה אפשר לזהות קשיים, לבחון אפשרויות פעולה ולבדוק האם מתרחש שינוי בעל משמעות עבור האדם ומשפחתו.
ההצלחה אינה חייבת להיראות כמו פיוס בין ההורים.
לפעמים היא מתבטאת ביכולת לקבל החלטה בלי להיגרר למאבק. לפעמים בשיחה אחת שבה הילד אינו נדרש לבחור צד. ולפעמים ביכולת של הורה לסיים יום עמוס בלי להרגיש שהקשר שהסתיים ממשיך לשלוט בחייו.
יש גירושין שבהם שני בני הזוג מצליחים לבנות בהדרגה מערכת יחסים הורית טובה. הם לומדים לדבר, מתגמשים כשצריך ואפילו מצליחים לשמוח יחד באירועים משמעותיים בחיי הילדים.
אבל לא כל פרידה מסתיימת כך.
יש אנשים שלא יקבלו התנצלות. יש הורים שלא יצליחו להסכים על מה שהתרחש בנישואים. יש מי שימשיכו לכעוס גם שנים אחרי שהקשר הסתיים.
ולפעמים, עצם הציפייה להגיע לפיוס היא מה שמקשה עליהם להתקדם.
אימון, כשהוא מתאים לנסיבות ומתקיים במסגרת מקצועית נכונה, אינו חייב להציב פיוס כמטרה. הוא יכול לסייע לאדם לשאול מה הוא רוצה להפסיק לעשות, אילו גבולות נחוצים לו ואיך יוכל לנהל את חייו מבלי להמשיך להגיב לכל אירוע כאילו הנישואים עדיין מתקיימים.
הוא אינו מוחק את הזיכרונות, מבטל את הפגיעה או מחייב אדם לסלוח. הוא גם אינו יכול להבטיח שההורה האחר ישנה את התנהגותו.
אבל לעיתים הוא יכול לעזור לאדם לזהות את הרגע שבו יש לו אפשרות לבחור תגובה אחרת.
כי לפעמים הגירושין מסתיימים ביום שבו חותמים על ההסכם. אבל הפרידה מהמלחמה מתרחשת הרבה אחר כך, ברגע שבו מבינים שלא חייבים להמשיך להילחם על כל דבר.
כן. תהליך אישי יכול להתמקד בהתנהלות של הורה אחד, במטרות שלו ובדרכי ההתמודדות שלו. אין בכך הבטחה שההורה האחר ישנה את התנהגותו.
הדבר תלוי בנסיבות. בקונפליקט ממושך שאינו כולל סכנה, עבודה ממוקדת עשויה לעזור בחלק מהקשיים. כאשר קיימים אלימות, איומים או שליטה כפייתית, יש צורך בהערכת סיכון ובהתערבות מתאימה.
אימון מתמקד בדרך כלל במטרות ובשינויים אישיים. הדרכת הורים מתמקדת בתפקיד ההורי, בצורכי הילדים ובדינמיקה המשפחתית. קיימת חפיפה מסוימת בין הכלים, אך ההכשרה ומטרת התהליך חשובות יותר מהשם שניתן לו.
אין משך אחיד. התהליך תלוי במטרות, במורכבות המצב ובצרכים האישיים. כדאי להגדיר מראש מטרות ולבחון את ההתקדמות, מבלי להבטיח שינוי בתוך מספר קבוע של מפגשים.
לא כאשר קיימת מצוקה נפשית המחייבת טיפול. אימון יכול להתמקד במטרות מעשיות, אך אינו מחליף הערכה וטיפול מקצועי בדיכאון, בחרדה קשה, בטראומה או במצבים נפשיים אחרים.
במקרים רבים ניתן לקיים הורות אחראית גם כאשר הקשר בין ההורים מוגבל. הדבר מחייב התאמה לנסיבות, שמירה על צורכי הילדים ולעיתים ליווי מקצועי. אין הכרח להגיע ליחסים חבריים כדי לפעול לטובת הילדים.
Saini, M. A., & Corrente, S. (2024). Educating for change: A meta-analysis of education programs for separating and divorcing parents. Family Court Review, 62(3), 512–541.
https://doi.org/10.1111/fcre.12801
Hopson, H. L., Fonagy, P., & Rosan, C. (2026). The effectiveness of interventions targeting interparental conflict in improving family outcomes: A systematic review. Journal of Child and Family Studies, 35, 694–707.
https://doi.org/10.1007/s10826-025-03254-1
Kelly, J. B., & Emery, R. E. (2003). Children's adjustment following divorce: Risk and resilience perspectives. Family Relations, 52(4), 352–362.
https://doi.org/10.1111/j.1741-3729.2003.00352.x
Cohen, G. J., Weitzman, C. C., et al. (2016). Helping children and families deal with divorce and separation. Pediatrics, 138(6), e20163020.
https://doi.org/10.1542/peds.2016-3020
International Coaching Federation (2025). ICF Code of Ethics.
https://coachingfederation.org/credentialing/coaching-ethics/icf-code-of-ethics/
Association of Family and Conciliation Courts. Practice Guidelines and Standards, including guidance addressing intimate partner violence and family dispute resolution.
https://www.afccnet.org/Resource-Center/Practice-Guidelines
המאמר נועד למידע מקצועי כללי ואינו מחליף הערכה אישית, טיפול נפשי, ייעוץ משפטי או הערכת סיכון במצבי אלימות במשפחה.
