השלכות הגירושים על מבוגרים וילדים
05/03/2025 ויקטוריה גרשקוביץ - פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית, מטפלת מינית בהתמחות
*המאמר נכתב בלשון נקבה אך פונה לכולם, נשים, גברים וכל מי שנשאר אחרי פרידה עם שאלה שלא נותנת מנוח.
זו אחת החוויות הכי מבלבלות אחרי פרידה. לא רק עצם האובדן, אלא התחושה שהמעגל לא נסגר. כאילו הסיפור נקטע באמצע משפט. כאילו חסרה עוד שיחה אחת, עוד פרט אחד, עוד הסבר אחד שיגרום ללב להפסיק לרעוד. ואז הראש מתחיל לעבוד שעות נוספות. חוזר להודעות. משחזר שיחות. בודק רגעים קטנים. מנסה להבין אם הכול היה אמיתי, אם הייתה נקודה שבה אפשר היה לראות את זה קודם, אם האינטואיציה ידעה משהו שהלב סירב לדעת.
הרצון להבין הוא אנושי מאוד. הוא לא סימן לחולשה, ולא הוכחה לכך שאדם לא יודע לשחרר. הרבה פעמים זו הדרך שבה הנפש מנסה להחזיר לעצמה קרקע אחרי קשר שערער אותה. כשמישהו עוזב בלי הסבר אמיתי, משקר, מסתיר, משנה גרסאות או משאיר תחושה שכל האמת לא נאמרה, המוח מנסה לעשות סדר במקום שבו האדם השני השאיר בלגן.
אבל בשלב מסוים עולה שאלה אחרת, קשה יותר: האם הניסיון להבין אותו עדיין עוזר לי, או שהוא הפך לעוד דרך להישאר קשורה למקום שכבר פגע בי. לפעמים ההחלמה לא מתחילה כשמבינים סוף סוף את הצד השני. לפעמים היא מתחילה דווקא כשמעזים לשאול מה קרה לי בתוך הקשר הזה, ולמה אני עדיין מחכה שמי שפגע בי יהיה גם מי שייתן לי את ההסבר שירפא אותי.
פרידה לא סגורה היא לא רק פרידה כואבת. היא פרידה שמשאירה אחריה רעש. האדם כבר איננו בתוך החיים באותו אופן, אבל המחשבות עליו ממשיכות להתנהל כאילו הקשר עדיין פתוח. יש מי שחוזרת להודעה ישנה כאילו היא תיראה אחרת בפעם השלושים. יש מי שמנסה להיזכר מתי הטון השתנה. יש מי שמחזיקה בראש משפט אחד שנאמר בסוף, ומנסה להבין איך הוא מסתדר עם כל מה שנאמר לפניו.
הכאב הגדול במעגל לא סגור הוא שאי אפשר לדעת איפה להניח את הסיפור. אם הייתה פרידה ברורה, גם כשהיא כואבת, יש לפחות צורה. מישהו אמר שאינו רוצה להמשיך. הייתה שיחה קשה, אבל המציאות קיבלה מילים. לעומת זאת, כשהסוף מגיע דרך התחמקויות, שקרים, שתיקות או הסברים חלקיים, הנפש נשארת בלי מקום להניח בו את הכאב. היא ממשיכה לחפש את המשפט שיחבר בין מה שהובטח לבין מה שקרה.
כאן נכנסת רומינציה. לא כמילה מקצועית קרה, אלא כשם לתנועה מוכרת מאוד: מחשבה שחוזרת שוב ושוב לאותו מקום, בלי באמת לפתור אותו. היא יכולה להרגיש כמו ניסיון להבין, אבל בפועל היא לא תמיד מקרבת להחלמה. לפעמים היא רק מחזירה אותנו שוב אל אותה נקודה שבה האדם השני עזב, הסתיר או לא הסביר.
הבעיה אינה עצם השאלה “למה”. זו שאלה טבעית. הבעיה מתחילה כשהשאלה הופכת לבית. כשחיים בתוכה. כשכל היום נצבע בניסיון להבין אדם שכבר אינו נמצא שם כדי לקחת אחריות מלאה. בשלב הזה, המעגל לא נסגר כי הוא עדיין תלוי בתשובה מבחוץ. והעבודה הפנימית מתחילה כשמבינים שאולי לא תהיה תשובה שתספק באמת. אולי יהיה צורך לסגור את המעגל לא בעזרת ההסבר שלו, אלא בעזרת ההבנה שלך.
הרבה אנשים חושבים שהדבר הכי קשה בפרידה הוא האובדן. אבל לפעמים הדבר הקשה ביותר הוא השקר. לא תמיד שקר גדול ודרמטי. לפעמים זה פרט שלא נאמר בזמן. קשר עם אדם אחר שהוסבר רק אחרי שנחשף. סיפור מהעבר שהגיע בגרסה חלקית. הבטחה שנאמרה בביטחון, אבל לא החזיקה אפילו את המשקל של המציאות הקרובה.
השקר פוגע לא רק באמון באדם השני. הוא פוגע באמון שלנו בעצמנו. אחרי שמגלים הסתרה, אנחנו לא שואלים רק למה הוא שיקר. אנחנו מתחילים לשאול איך לא ראינו. האם הייתה תחושה פנימית שהתעלמנו ממנה. האם שאלנו ולא באמת קיבלנו תשובה. האם קיבלנו הסבר שלא הרגיע, אבל בחרנו להאמין כי רצינו שהקשר יצליח.
בדיוק בגלל זה שקרים קטנים עלולים להשאיר פצע גדול. הם נכנסים לתוך הזיכרון ומשנים אותו. רגעים טובים מתחילים להיבדק מחדש. שיחה נעימה פתאום נראית חשודה. מחווה יפה מקבלת צל. האדם שנפגע מתחיל לשחזר לא רק את הפרידה, אלא את כל הקשר, כאילו הוא מנסה להבין באיזו נקודה המציאות התחילה להיסדק.
המאמר על הסתגרות בזוגיות נוגע בדיוק באזור הזה, שבו שתיקה, הימנעות וחוסר שקיפות מייצרים בדידות בתוך קשר. לא כל אדם חייב לספר הכול מיד, ולא כל פרט פרטי הוא בגידה באמון. אבל כאשר מידע משמעותי מגיע שוב ושוב רק אחרי לחץ, כאשר צריך לדובב, לבדוק ולנחש, הקשר מפסיק להרגיש כמו מקום בטוח. אהבה אינה אמורה להפוך אדם לבלש.
הראש אוהב הסברים. הוא אוהב סדר. אם זה קרה, כנראה הייתה סיבה. אם הוא התרחק, ודאי היה רגע שבו משהו השתנה. אם הוא שיקר, ודאי יש דפוס שאפשר לפענח. אם הייתה קרבה ואז נסיגה, אולי אפשר למצוא את הנקודה שבה הכול התהפך. במידה מסוימת זה מנגנון בריא. אנחנו מנסים ללמוד מהחוויה כדי לא להיפגע שוב. אבל אחרי פרידה מערערת, הרצון להבין יכול להפוך לניסיון להציל את הלב מהכאב עצמו.
כאב בלי הסבר הוא כמעט בלתי נסבל. הוא מרגיש שרירותי, חסר צדק, חסר צורה. הסבר נותן תחושה שיש שליטה. אם אבין אותו, אולי אפסיק לאהוב. אם אבין למה הוא שיקר, אולי אפסיק להרגיש טיפשה. אם אדע אם הכול היה אמיתי, אולי אוכל להחליט אם להתאבל או לכעוס. אבל החיים לא תמיד נותנים הפרדה נקייה כזאת. לפעמים אדם אהב וגם פגע. רצה וגם ברח. נזקק וגם הסתיר. התקרב וגם לא היה מסוגל לשאת את הקרבה.
כאן שפת התקשרות יכולה לעזור, אבל רק אם משתמשים בה בעדינות. לא כדי להדביק לאדם השני אבחנה, אלא כדי להבין כיצד קשרים מסוימים מפעילים צרכים עמוקים של ביטחון, פחד מנטישה, כמיהה להיבחר ורגישות לכל סימן של נסיגה. כאשר קשר נוגע במקום כזה, הפרידה אינה רק אירוע חיצוני. היא נוגעת בשכבות ישנות יותר של הנפש.
ועדיין, גם ההסבר הכי יפה לא תמיד מרפא. אפשר להבין שמישהו פחד מקרבה ועדיין לכאוב את הדרך שבה עזב. אפשר להבין שמישהו התקשה לומר אמת ועדיין לדעת שזה פגע. הבנה לא אמורה לבטל את הפגיעה. היא אמורה לעזור לנו להפסיק להחזיק את כל הסיפור רק דרך השאלה מה לא היה בסדר בצד השני, ולהתחיל לשאול מה אני צריכה עכשיו כדי לחזור לעצמי.
קשרים מסוימים מתחילים בתחושה חזקה מאוד של ודאות. הרבה שיחות, הרבה חשיפה, הרבה מילים גדולות, הרבה תחושה שדברים קורים סוף סוף. אחרי תקופה ארוכה של בדידות או אכזבות, זה יכול להרגיש כמו הקלה עצומה. אדם שמדבר ברור, שרוצה, שמבטיח, שאומר שאין סיבה לחכות אם מרגישים שזה נכון. אינטנסיביות כזאת יכולה להיראות כמו הוכחה לאהבה.
אבל אהבה בטוחה לא נמדדת במהירות שבה היא מתחילה. היא נמדדת ביכולת שלה להישאר עקבית כשהחיים נעשים פחות יפים. כשיש אי הסכמה. כשצריך לומר אמת לא נוחה. כשמתגלה פער בין רצונות. כשאחד מבקש יותר שקיפות והשני צריך להחליט אם הוא מתגונן או מתקרב. כאן נחשף ההבדל בין רגש חזק לבין קשר שמסוגל לשאת מציאות.
הבעיה באינטנסיביות היא שהיא יוצרת תחושת קרבה לפני שנבנה מספיק אמון. אפשר לדבר על עתיד לפני שיודעים איך האדם מתמודד עם אחריות. אפשר להרגיש מיוחדת לפני שבודקים אם יש שם יציבות. אפשר להאמין שהקשר עמוק, כאשר בפועל הוא בעיקר מהיר. וזה לא אומר שכל קשר מהיר הוא קשר בעייתי. זה כן אומר שמהירות אינה תחליף לזמן.
במצבים שבהם שני הצדדים מוכנים לעצור ולבחון מה קורה ביניהם, טיפול זוגי יכול ליצור שפה חדשה. אבל אם רק צד אחד מוכן להתבונן, רק צד אחד מנסה להבין, ורק צד אחד נושא את האחריות הרגשית, לא מדובר באמת בעבודה זוגית. זו כבר החזקה חד צדדית של קשר, וכמעט תמיד יש לה מחיר.
המחיר הזה מתגלה אחרי הפרידה. כי אז האדם שנשאר מאחור לא מתאבל רק על בן זוג. הוא מתאבל על הקצב. על ההבטחות. על תחושת הבחירה. על האמונה שהנה, הפעם זה באמת קורה. כשאינטנסיביות נשברת, היא לא משאירה רק שקט. היא משאירה הד.
אחת המלכודות הרגשיות הכי עדינות בקשר מערער היא ההצלה. היא לא נראית בהתחלה כמו מלכודת. להפך, היא נראית כמו אהבה עמוקה. מישהו סובל, ואת שם. יש עבר כואב, משפחה מורכבת, פגיעות, בושה, פחדים, ואת אומרת לעצמך: אני לא אהיה עוד אדם שעוזב כשקשה. אני אהיה מי שמבינה.
יש בזה משהו יפה. באמת. קשר בלי יכולת לשאת קושי אינו קשר עמוק. אבל יש רגע שבו תמיכה הופכת לתפקיד. האדם השני כבר אינו רק אהוב, אלא מישהו שצריך להציל, להסביר, להגן עליו, לרכך אותו מול אחרים, לספוג אותו כשהוא מתפרק, להבין אותו גם כשהוא פוגע. ואז, כמעט בלי לשים לב, השאלה “מה עובר עליו” תופסת את המקום של השאלה “מה עובר עלי”.
כאן מתחיל הוויתור העצמי. לא תמיד בצורה דרמטית. לפעמים דרך משפטים קטנים. הוא עבר הרבה, אז לא עכשיו. הוא בתקופה קשה, אז אחכה. הוא לא התכוון, הוא רק מוצף. הוא לא שיקר, הוא פחד. חלק מהמשפטים האלה יכולים להיות נכונים, אבל גם אמת על הכאב של אדם אחר אינה מוחקת את הכאב שלך. סבל אינו רישיון לפגוע. פגיעות אינה תחליף לאחריות.
אפשר לחשוב כאן על מעגל הפגיעות, שבו שני אנשים מגיבים שוב ושוב מתוך אזורי הכאב שלהם, עד שהקשר עצמו הופך לשדה של הפעלות. אחד נסגר, השני מתאמץ יותר. אחד מרגיש חנוק, השני מרגיש נטוש. אחד מסביר את עצמו דרך הפצע שלו, השני נעלם בתוך תפקיד המטפל. זה יכול להרגיש כמו אהבה גדולה, כי יש שם המון רגש. אבל לא כל רגש חזק הוא קשר בריא.
אחרי פרידה כזאת עולה כמעט תמיד הפיתוי לאבחן. אולי הוא פחד מקרבה. אולי הוא לא מסוגל לאינטימיות. אולי הוא משקר מתוך בושה. אולי הוא בורח כשהקשר נעשה אמיתי. אולי מדובר בדפוס ישן, בטראומה, בחוסר בשלות, בפחד ממחויבות. לפעמים חלק מזה נכון. לפעמים זה אפילו מדויק מאוד. אבל השאלה היא מה קורה לך בזמן שאת ממשיכה לנתח.
כי ניתוח של האדם השני יכול להפוך למקום מסתור. כל עוד אני עוסקת בו, אני לא חייבת להרגיש עד הסוף את מה שקרה לי. את העלבון. את ההשפלה. את הכעס. את הבושה שהאמנתי. את הפחד שאולי איבדתי את היכולת לסמוך על עצמי. קל יותר לשאול למה הוא עשה את זה מאשר לשאול למה נשארתי כל כך הרבה זמן בתוך בלבול. קל יותר לנתח את השקרים שלו מאשר לגעת בכאב על כך שרציתי להאמין גם כשהרגשתי שמשהו לא מסתדר.
חשוב לומר את זה בלי אשמה. מי שנפגעה אינה אשמה בכך שרצתה קשר. הרצון לאהוב, להאמין, לבנות בית, להתמסר, הוא לא טעות. הוא חלק בריא וחיוני באדם. אבל אחרי קשר שפגע באמון, מגיע רגע שבו צריך להחזיר את המבט פנימה. לא כדי להלקות את עצמנו, אלא כדי ללמוד. איפה הרגשתי אי נוחות ולא עצרתי. איפה קיבלתי הסבר שלא באמת הרגיע. איפה פירשתי אינטנסיביות כביטחון. איפה חמלה הפכה למחיקה עצמית.
אצל חלק מהאנשים, חרדת נטישה אצל מבוגרים יכולה להעמיק מאוד את הקושי הזה. הכאב אינו רק על הפרידה, אלא על ההרגשה שנעזבתי בלי הסבר ובלי קרקע. ואז המחשבה ממשיכה לרדוף אחרי האדם שעזב, כאילו הוא מחזיק בידיו את המפתח היחיד לשקט. אבל לפעמים השקט מתחיל דווקא כשמבינים שהמפתח לא אצלו.
יש פנטזיה קטנה וכואבת אחרי פרידה לא סגורה: שיחה אחת. לא בהכרח כדי לחזור. לפעמים אפילו ברור שלא חוזרים. רק כדי לשמוע אמת. רק כדי שמישהו יגיד: כן, פגעתי. כן, הסתרתי. כן, הייתי לא הוגן. כן, לא דמיינת. כן, היה שם משהו מבלבל. יש צורך עמוק לקבל הכרה מהאדם שיצר את הבלבול.
הצורך הזה מובן מאוד. הכרה יכולה להיות מרפאת. היא יכולה להחזיר לאדם שנפגע תחושת מציאות. אבל לא כל אדם מסוגל לתת אותה. יש אנשים שמעדיפים להישאר עמומים, כי עמימות מגינה עליהם מאשמה. יש אנשים שמספרים את הסיפור כך שהם תמיד הפגועים העיקריים. יש אנשים שכל שיחה על הכאב שלך הופכת אצלם מיד לשיחה על כמה קשה להם. ויש אנשים שפשוט אינם יכולים להסתכל על הנזק שעשו בלי להתפרק או להתגונן.
זו אחת ההבנות הקשות ביותר: ייתכן שהאדם שאת מחכה ממנו להסבר הוא בדיוק האדם שאין לו יכולת לתת אותו. לא כי השאלה שלך לא מוצדקת. לא כי לא מגיעה לך תשובה. אלא כי היכולת שלו לשאת אחריות מוגבלת. ואם ההחלמה שלך תלויה בכך שהוא יכיר, את עדיין מחוברת אליו דרך המקום הפצוע ביותר.
כאן כלים של טיפול CBT יכולים לעזור לא כדי להפוך את הכאב לטכני, אלא כדי לבדוק אילו מחשבות מחזירות אותנו לאותו חדר סגור ואילו מחשבות מאפשרות תנועה. לא כל שאלה דורשת עוד לילה בלי שינה. לא כל זיכרון צריך חקירה מחודשת. לפעמים השאלה החשובה אינה מה הוא יגיד, אלא מה אני כבר יודעת גם בלי האישור שלו.
יש פחד שאם נפסיק לנסות להבין, נוותר על האמת. כאילו לחזור לעצמי פירושו להגיד שזה לא היה חשוב, שלא הייתה אהבה, שלא היה קשר, שלא נפגעתי באמת. אבל זה לא נכון. אפשר להפסיק לחקור בלי למחוק. אפשר להמשיך להכיר בכך שהיה קשר משמעותי, ועדיין להפסיק לתת לו לנהל את ההווה. אפשר לומר: אהבתי, האמנתי, רציתי, נתתי, וגם נפגעתי.
החזרה לעצמי לא קורית ברגע אחד. היא לא נאום יפה ולא החלטה גדולה. היא מתחילה בדברים קטנים מאוד. להפסיק לפתוח הודעות ישנות לפני השינה. להפסיק לשאול עוד אדם מה לדעתו הוא הרגיש. להפסיק לבדוק אם הוא מתחרט. לחזור לאכול. לחזור לישון. לחזור לחברים שלא דורשים ממך להסביר את עצמך. לחזור לשגרה בלי להעמיד פנים שהכול בסדר. לחזור לגוף, לבית, לעבודה, לשפה שבה את מדברת על עצמך בכבוד.
חלק מהחזרה לעצמי הוא גם היכולת לומר: היו סימנים שלא ראיתי, או שראיתי ולא רציתי להאמין להם. זה משפט כואב, אבל הוא לא חייב להיות משפט מאשים. הוא יכול להיות משפט מחזיר כוח. כי אם היו סימנים, אפשר ללמוד להקשיב להם בעתיד. אם הגוף התכווץ, אפשר לקחת אותו יותר ברצינות. אם השקר הקטן הרגיש לא קטן, אפשר להבין שהיה שם מידע חשוב.
לפעמים הדרך הזאת נעשית טוב יותר בתוך טיפול פסיכולוגי. לא כי האדם שנפגע מקולקל, אלא כי קשר מערער יכול לבלבל את המצפן. טיפול טוב לא יעסוק רק בשאלה מי האדם השני היה. הוא יעזור לבדוק מה קרה לך לידו, איפה איבדת את עצמך, ואיך חוזרים להאמין לשיפוט הפנימי בלי להפוך לחשדניים ובלי לסגור את הלב.
בסוף, לא תמיד מגיעה תשובה. לפעמים האדם ששיקר לא מסביר. מי שהסתיר לא באמת מודה. מי שעזב בבת אחת לא חוזר כדי לסגור יפה את הדלת. וזה כואב, כי יש משהו כמעט לא הוגן בכך שמי שיצר את הבלבול ממשיך הלאה, בעוד האדם שנפגע נשאר עם העבודה הפנימית.
אבל אולי דווקא כאן מתחיל השינוי. לא ברגע שבו מבינים סוף סוף למה הוא עשה את זה, אלא ברגע שבו מפסיקים לתת לשאלה הזאת להיות מרכז החיים. לא כי היא לא חשובה. היא חשובה. אלא כי יש שאלה חשובה ממנה: מה קרה לי בתוך הקשר הזה, ומה אני צריכה ללמוד כדי לא לאבד את עצמי שוב.
השאלה החדשה אינה מאשימה. היא לא שואלת “איך הייתי כל כך טיפשה”. היא שואלת אחרת. מתי הרגשתי שמשהו לא מסתדר. למה פחדתי לעצור. למה רציתי כל כך להאמין. איפה התבלבלתי בין חמלה לבין ויתור עצמי. איפה קיבלתי אינטנסיביות כאילו הייתה ביטחון. איפה חיכיתי שמישהו אחר ייתן לי אישור למה שכבר ידעתי.
גם בתהליכים של גירושים רואים לא פעם שהכאב אינו רק על הפרידה עצמה, אלא על הצורך לבנות מחדש סיפור חיים שהיה אמור להיראות אחרת. בפרידה לא סגורה קורה משהו דומה, גם אם לא הייתה חתונה, גם אם הקשר לא נמשך שנים. האדם השני מפסיק להיות הדמות היחידה בעלילה, והכאב מתחיל להפוך לידיעה. לניסיון. לגבול חדש. לאמון זהיר יותר בעצמך.
ואולי זו הסגירה היחידה שבאמת אפשר לבנות: לא להבין אותו עד הסוף, אלא להבין אותך מספיק כדי לא להישאר שם.
המאמר נכתב על ידי ויקטוריה גרשקוביץ, מטפלת זוגית ומשפחתית ופסיכותרפיסטית. ויקטוריה מטפלת ביחידים, זוגות ומשפחות, ומלווה מטופלים סביב משברי חיים, חרדה, דיכאון, אובדן, קשיים זוגיים, משברי אמון ותהליכי פרידה. היא מקבלת באשדוד ובאשקלון, וספקית מוסמכת של משרד הביטחון לטיפול באנשי כוחות הביטחון ובני משפחותיהם.
