ד"ר אודי אורן טיפול EMDR: פסיכותרפיה ממוקדת לחירום ולשיגרה
09/04/2024 ליאור נזר ברמן - פסיכותרפיסטית
ליאור נזר ברמן - פסיכותרפיסטית | 08/10/2025 16:43בעוד רבים תופסים את טיפול EMDR כשיטה המבוססת על גירוי דו־צדדי ותנועות עיניים בלבד, המחקר שפורסם בשנת 2025 על ידי מיכאל הז ועמיתיו ממקם את הקשר הטיפולי בלב המנגנון הפסיכולוגי של השיטה. לפי המחקר, מודל עיבוד המידע האדפטיבי (AIP) שעליו מושתת הטיפול מניח שמערכת העצבים שואפת מעצמה לשוב לאיזון, כל עוד אין חסימה הנובעת מטראומה או מלחץ כרוני. הקשר בין המטפל למטופלת הוא אחד הגורמים שמאפשרים למערכת הזו “לפתוח” את המסילות שנחסמו ולהתחיל לעבד מחדש את הזיכרון.
במילים אחרות, המטפל אינו רק מי שמוביל פרוטוקול. הוא מהווה חלק בלתי נפרד ממערכת העיבוד עצמה. החוקרים מתארים את הקשר כ"מקור מידע אדפטיבי", כלומר כמאגר רגשי חיובי שהמטופלת יכולה להישען עליו כדי לווסת חרדה, להרגיש בטוחה ולגשת לזיכרונות הכואבים מבלי להישאב לתוכם. זהו הבדל מהותי בין EMDR כטכניקה לבין EMDR כפסיכותרפיה שלמה.
בפרקטיקה, הדבר מתבטא בכך שהתנהגותו של המטפל צריכה להיות צפויה, רכה ויציבה. כמו דמות התקשרות אמינה, הוא שומר על קצב אחיד של תנועות, שפה פשוטה ומעקב עיניים לא חודרני. כל אלה מאפשרים למוח של המטופלת לפתח ביטחון מווסת. במחקר תיארו המטפלים את חווייתם כמשתתפים בהכשרה שבה עיבדו זיכרונות אישיים במסגרת ה־practicum. רבים מהם ציינו כי חוו תחושת הגנה ורוגע מפתיעה בזמן שנכנסו לעיבוד, גם כשהחומרים עצמם היו רגשיים מאוד.
המסקנה מהפרק הזה ברורה: הקשר הטיפולי אינו רק תנאי מקדים לעיבוד, אלא חלק מהמנגנון שמאפשר לו לקרות. מטפלות EMDR מנוסות כבר מכירות את התחושה הזו, כאשר המטופלת “נכנסת” לעיבוד רק אחרי שנוצר מבנה של אמון יציב.
המחקר מעמיד באור חדש את ההבנה של מודל AIP. בניגוד לתפיסה המצמצמת שרואה בו מנגנון שמטרתו לנקות זיכרונות תקועים, המודל מובן כיום כמערכת עיבוד רחבה הכוללת גם מידע אדפטיבי, כלומר, כל אותם משאבים חיוביים, תחושות ביטחון, אמונות מחזקות וזיכרונות של חום אנושי. טיפול EMDR, לפי החוקרים, מתרחש בתוך איזון מתמיד בין חיבור לחומר טראומטי לבין גישה אל מקורות עיבוד בריאים שכבר קיימים במערכת.
כדי לעבד טראומה, המטופלת חייבת שיהיו לה רשתות זיכרון חיוביות זמינות ונגישות. כאן נכנסים לתמונה פרוטוקולים כמו Resource Development and Installation (RDI) ו־Instant Resource Installation (IRI), שתכליתם “להתקין” משאבים חיוביים עוד לפני הכניסה לעיבוד. בשפה טיפולית, מדובר ביצירת “קרקע” שיכולה לשאת את הרגשות הקשים.
החוקרים מזכירים כי באוכלוסיות מסוימות, בעיקר נפגעי הזנחה רגשית מוקדמת, דווקא חוויות חיוביות הן אלה שמעוררות חרדה. אדם שלא חווה קבלה וביטחון מתקשה לשאת רגשות חיוביים כמו חום, הערכה או רכות. כאן הקשר עם המטפל הופך בעצמו לאתר שבו מתרגלים סבילות לרגש חיובי. בהדרגה, היכולת הזו מגדילה את חלון הסיבולת ומכינה את הקרקע לעיבוד טראומטי מווסת.
לכן, בניגוד למה שנדמה לעיתים, טיפול EMDR איננו רק “שחרור” של כאב אלא גם תרגול של קבלה. הוא מאפשר לא רק להפסיק לראות את האירוע הטראומטי כמאיים, אלא גם לשלב בתוכו רשת חדשה של חוויה בטוחה. המטפל הוא מי שמחזיק את המרחב הזה, לא רק כצופה מהצד אלא כשותף פעיל במערכת עצבית משותפת של ויסות ועיבוד.
ממצאי המחקר מצביעים על כך שהקשר ב־EMDR מתאפיין במהירות התהוות יוצאת דופן. 87 אחוז מהמטפלים דיווחו כי הקשר עם המטפל נבנה מהר יותר מהצפוי, ויותר מ־90 אחוז תיארו את היחסים כשותפות פעילה. החוקרים מסבירים תופעה זו באמצעות תאוריית ההתקשרות של בולבי. כאשר המטפל מתנהג באופן רגיש וניתן לחיזוי, מערכת ההתקשרות של המטופלת מזהה ביטחון ומורידה דריכות.
רגישות מתבטאת, לפי בריש, באלמנטים פשוטים לכאורה: טון דיבור קבוע, קצב אחיד, תגובה מיידית אך לא פולשנית, ושמירה על קשר עין שאינו משתלט. באותם רגעים המטפל מחזיק את הפער העדין בין נוכחות לבין הימנעות מהצפה. ההתנהגות הזו, שבשפה של טיפול EMDR נראית טכנית, היא למעשה שפת גוף שמסנכרנת את מערכת העצבים של שני הצדדים.
זהו לב המחקר: טיפול EMDR הוא טיפול “רגיש” במובן המילולי. הקשר הטיפולי אינו רק תוצר של כימיה טובה אלא של מבנה התנהגותי שמועבר דרך פרוטוקול צפוי. החזרתיות של השאלות “מה עולה עכשיו?” או “עקבי אחרי האצבעות” אינה רק הנחיה, אלא גם סיגנל שמרגיע את המערכת העצבים.
מתוך 267 המשתתפים בשתי גלי הסקר נמצא כי ככל שהמטפל שמר על מבנה עקבי, כך גדלה תחושת הביטחון והיכולת של המטופל לשאת את התהליך. גם בקרב מטפלים מנוסים נמצא דפוס דומה: ככל שהמטפל עצמו עבר יותר התנסות כ”מטופל” בהכשרה, כך דיווח על הבנה עמוקה יותר של תפקידו ביחסי ביטחון. המחקר מעלה הצעה מרתקת, לכלול רכיב חובה של חוויה אישית גם בשלבי ההכשרה, לא רק למטרת למידה אלא כדי לפתח כשירות יחסית מבוססת חווייה.
אחת התובנות המשמעותיות של המחקר היא שהמבנה של טיפול EMDR, על שמונת שלביו, אינו רק פרוצדורה אלא שפה קצובה המייצרת ביטחון. תנועות העיניים, הטפיחות או הצלילים, יחד עם משוב קצר ושפה מנוטרלת, יוצרים סביבה שבה המטופלת יודעת למה לצפות. התחזיתיות הזו היא עצמה מרפאה, במיוחד בקרב מי שחוו טראומות של חוסר שליטה.
המבנה גם מאפשר דו-קשב. בזמן שהמטופלת נוגעת בזיכרון כואב, המסגרת מחזיקה אותה בהווה. המטפל עוקב אחרי הסימנים, מזהה הצפה, ומחזיר בעדינות לקצב שמאפשר המשך עיבוד. במובן הזה, המבנה אינו מגביל את הקשר אלא מאפשר לו להתרחש בתוך גבולות ברורים. הקשר הטיפולי נוצר כאשר שני הצדדים יכולים להיות נוכחים במידה מדויקת של שליטה וביטחון.
החוקרים מציינים גם את חשיבות ההתאמה האישית. לא כל מטופלת מגיעה עם אותה יכולת לשאת עוררות. בחלק מהמקרים נדרש שלב ארוך של הכנה ותרגול משאבים לפני תחילת עיבוד. כאן, חזרתיות עדינה של משפטים פשוטים, קצב קבוע ומגע רגשי לא פולשני יוצרים “חלון ויסות” רחב יותר. גם במקרים שבהם עיבוד מתעכב, עצם השמירה על מבנה עקבי היא רכיב טיפולי בפני עצמו.
המחקר ממחיש כיצד היציבות שמעניק המטפל באמצעות מבנה קבוע אינה פורמליסטית, אלא חלק אינטגרלי מהרגישות. תחושת הביטחון נוצרת לא רק מרוך ואמפתיה אלא גם מתחזיתיות. זהו לקח חשוב למטפלים EMDR: השיטה מבקשת שנשמור על איזון בין גמישות למבנה, בין נוכחות אנושית לבין פרוטוקול מדויק.
החוקרים מציעים שמסקנות המחקר מחייבות עדכון של אופן ההכשרה ב־EMDR. אם הקשר הרגיש הוא ליבת הטיפול, הרי שעל התרגול לכלול פיתוח של כשירות יחסית ולא רק שליטה טכנית. הם ממליצים להכניס למערך ההכשרה מודולים של רגישות בין-אישית, ניתוח מצבי קצה של הצפה, ולימוד טכניקות של שמירת קשר מבוסס קצב ותנועה.
עוד נמצא שרוב המטפלים שנשאלו החלו ללמוד EMDR באמצע הקריירה, אחרי שכבר רכשו הכשרה דינמית, התנהגותית או מערכתית. החוקרים רואים בכך יתרון מסוים, ניסיון קודם יוצר בסיס להבנת תהליכי העברה והתקשרות. עם זאת, הם מציעים לשלב את לימודי EMDR כבר בתוכניות האקדמיות לפסיכולוגים קליניים, כדי לאפשר התפתחות של גישה אינטגרטיבית מההתחלה.
למטפלים בשטח מומלץ לתרגל עיבוד עצמי או סופרויז'ן חווייתי, מתוך הבנה שהרגישות הנדרשת אינה נולדת רק מקריאה אלא מהתנסות. החיבור בין תיאוריה, חוויה ופרקטיקה הוא שמפתח את היכולת להיות “מטפל מווסת”, מי ששומר על שקט פנימי גם כשהמטופלת פוגשת את עברה.
בהקשר המקומי, השאלות המעשיות על טיפול EMDR במכבי או בכללית עוסקות בעיקר בזמינות, אך הערך הקליני נמדד באיכות הקשר. פסיכולוגים שמטפלים בגישה זו נדרשים להחזיק ידע עמוק במבנה השיטה, אך גם גמישות רגשית שמאפשרת לתהליך להישאר חי ונושם.
בסיכום המחקר, המחברים חוזרים למושג הבסיסי של בולבי, קשר בטוח מאפשר למידה, סקרנות ועיבוד. ב־EMDR הקשר הטיפולי אינו רק רקע אלא כלי טיפולי בפני עצמו. המטפל מהווה דמות התקשרות זמנית שמאפשרת למטופלת לחוות ביטחון תוך כדי מגע עם זיכרונות טעונים. ברגע שהחוויה הזו מתרחשת שוב ושוב בתוך מסגרת יציבה, נוצר תיקון פנימי של דפוסי התקשרות מוקדמים.
במובן זה, EMDR מתפקד כפסיכותרפיה של יחסים לא פחות משהוא טיפול בטראומה. התיקון אינו מתרחש רק דרך עיבוד הזיכרון אלא גם דרך החוויה של מטפל שמגיב בקצב, מקשיב, ומאפשר לעצמה להיות נראית מבלי להישאב. כל עיבוד הוא חזרה על חוויה קדומה של יחסים, הפעם עם סוף אחר.
המשמעות לפסיכולוגים המטפלים ב־EMDR היא כפולה: מצד אחד עליהם להכיר לעומק את מודל ה־AIP ואת הכלים הפרוטוקולריים. מצד שני, עליהם לטפח רגישות אנושית כבסיס לעבודה. היכולת לשלב בין השניים, מדע מדויק ויחס חי, היא שמגדירה את איכות ההתערבות.
המאמר של הז ועמיתיו מספק בסיס אמפירי לתחושת הבטן של מטפלים רבים: שהקשר הוא לא תוצר לוואי של טיפול EMDR אלא לבו הפועם. הוא קובע את קצב הנשימה המשותף שמאפשר לזיכרונות להפוך מסיפור תקוע לנרטיב שלם ובטוח.
Hase M, Brisch KH, Solomon RM, Hase A. (2025). The therapeutic relationship in EMDR therapy — A survey. Frontiers in Psychology, 16:1519665.
Bowlby, J. (2005). A secure base: Clinical applications of attachment theory. New York: Taylor & Francis.
Leeds, A.M. (2022). The positive affect tolerance and integration protocol. Journal of EMDR Practice and Research, 16, 202-214.
Korn, D.L., & Leeds, A.M. (2002). Preliminary evidence of efficacy for EMDR resource development and installation. Journal of Clinical Psychology, 58, 1465-1487.
Shapiro, F. (2018). Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR) Therapy: Basic Principles, Protocols, and Procedures. 3rd Edition. Guilford Press.
