מי אתה וילפרד ביון? על מכל ומוכל, פונקציית אלפא והחשיבה תחת אש

האיש שחשב תחת אש – ביוגרפיה וטראומה מעצבת

וילפרד רופרכט ביון (1897 עד 1979) נותר אחת הדמויות החידתיות, המורכבות והמשפיעות ביותר בתולדות הפסיכואנליזה. כדי להבין את התיאוריה הביוניאנית – על התמקדותה במכלי חשיבה, באימה חסרת שם וביכולת לשאת את האמת – אי אפשר לנתק את ההוגה מן הביוגרפיה המדממת שלו. ביון נולד בהודו למשפחה בריטית קולוניאלית. בילדותו נשלח לפנימייה באנגליה, חוויה שסימנה את ראשיתו של קרע בין הילד לבין סביבתו המוכרת. נושא זה יהדהד מאוחר יותר בכתביו על בדידות והכלה. אולם, האירוע המכונן שעיצב את נפשו ואת חשיבתו התרחש בגיל 19, כאשר פיקד על טנק בקרבות העקובים מדם של מלחמת העולם הראשונה.

החזית המערבית לא הייתה רק זירה של לחימה פיזית עבור ביון הצעיר. היא שימשה כמעבדה אכזרית של הנפש האנושית תחת לחץ קיצוני. שם, בין בוץ לגופות, פגש ביון את מה שלימים ינסח כרכיבי "ביתא" – רשמי חושים גולמיים, מבעיתים ובלתי ניתנים לעיכול נפשי. הוא חווה על בשרו את התפרקותה של היכולת לחשוב כאשר האימה מציפה את התודעה. בניגוד לפרויד, שכתב מתוך הקליניקה הווינאית, או לוויניקוט שצמח מתוך רפואת הילדים, ביון הביא אל הפסיכואנליזה את ריח אבק השריפה ואת שתיקתם של הלומי הקרב. החוויה של היות "תחת אש", לא רק במובן הצבאי אלא במובן של מתקפה רגשית פנימית, הפכה לתשתית של המודל שלו על הנפש.

לאחר המלחמה, פנה ביון ללימודי רפואה ובהמשך לפסיכואנליזה, שם עבר אנליזה אצל מלאני קליין. המפגש עם קליין היה קריטי; הוא אימץ את מושגיה על הפנטזיה הלא מודעת ועל העמדות הנפשיות, אך לקח אותם למקום אחר לגמרי. בעוד קליין התמקדה בתוכן הפנטזיה, ביון התעניין במנגנון החשיבה עצמו. הוא שאל: כיצד אנו הופכים חוויה חושית למחשבה? כיצד אנו שורדים את המפגש עם המציאות מבלי להשתגע? שאלות אלו רלוונטיות במיוחד כיום, כאשר מטפלים נדרשים לעבוד עם מטופלים החווים מצבים של פרגמנטציה וטראומה. כפי שניתן לראות במאמרים העוסקים בגישות פסיכואנליזה אונטולוגית: בראי ויניקוט, ביון וקוהוט, ההבנה של ביון את המציאות הנפשית חורגת מהבנה של דחפים בלבד, ונוגעת בשאלות של קיום, אמת והיכולת "להיות" בתוך הכאוס. הביוגרפיה של ביון מלמדת אותנו שהתיאוריה שלו אינה אינטלקטואליזציה מנותקת, אלא ניסיון נואש ואמיץ לבנות מכל למקומות שבהם הנפש האנושית קורסת.

מהחוויה למחשבה – פונקציית אלפא ורכיבי ביתא

אחד החידושים המרכזיים של ביון הוא התיאוריה של החשיבה. עבור ביון, חשיבה אינה נתון ביולוגי אוטומטי, אלא הישג התפתחותי שביר. הוא הניח כי הנפש מופגזת ללא הרף בגירויים חושיים ורגשיים גולמיים, להם קרא "רכיבי ביתא". רכיבים אלו אינם ניתנים לחשיבה, לחלימה או לזיכרון; הם נחווים כדברים כשלעצמם, גושים זרים וכואבים בתוך הנפש שניתן רק לסלקם באמצעות הזדהות השלכתית או פעולה. כדי שרכיבי ביתא יהפכו לחומרי נפש שאפשר להשתמש בהם – למחשבות, לזיכרונות ולחלומות – הם חייבים לעבור טרנספורמציה.

הכוח המבצע את הטרנספורמציה הזו נקרא בפי ביון "פונקציית אלפא". פונקציה זו פועלת כמעין מערכת עיכול מנטלית, הלוקחת את רשמי החוש הגולמיים והופכת אותם ל"רכיבי אלפא" – דימויים חזותיים ושמיעתיים שמהם נבנים חלומות הלילה והמחשבות של היום. מנקודת המבט הזו, עבודה עם מטופלים פסיכוטיים או במצבים גבוליים חמורים אינה עוסקת רק בדחפים או ביחסים, אלא בשאלה הבסיסית אם בכלל קיימת אצלם פונקציית אלפא פנימית שניתן להיעזר בה. ללא פונקציה כזו, האדם נותר במצב של "אימה ללא שם", שבו הוא מרגיש דברים בעוצמה מחרידה אך אינו יכול לומר "אני פוחד", אלא רק לחוות את הפחד כאובייקט קונקרטי התוקף אותו מבפנים.

המשמעות הקלינית של מודל זה היא דרמטית. היא מציעה כי תפקיד המטפל אינו רק לפרש את התוכן המודחק (כפי שגרס פרויד), אלא לעזור בשיקום או בבנייה של פונקציית האלפא של המטופל. כאשר אנו עובדים עם חלומות בקליניקה, למשל, אנו לא רק מחפשים את המשמעות החבויה, אלא בודקים האם המטופל מסוגל בכלל "לחלום" את המציאות שלו. במאמרים המעמיקים בנושא פירוש חלומות: עבודה טיפולית עם חלומות, מודגש כיצד הגישה הביוניאנית רואה בחלום תהליך מתמשך של עיבוד רגשי, המאפשר לנפש לשמור על שפיותה. מטופל שאינו יכול לחלום (כלומר, להפוך ביתא לאלפא) נידון לחיות בעולם של הזיות או של ריקנות קונקרטית. העבודה הטיפולית הופכת, אם כן, למרחב שבו שני אנשים מנסים לחשוב יחד את מה שלא ניתן היה לחשיבה עד כה, תהליך הדורש מהמטפל סבלנות אין קץ ויכולת לשאת את הבלתי מובן.

המכל והמוכל והזדהות השלכתית

אולי המושג המזוהה ביותר עם ביון, ואשר הפך לנחלת הכלל בשדה הטיפולי, הוא מודל "המכל והמוכל". ביון לקח את המושג "הזדהות השלכתית" של מלאני קליין – שבמקור תואר כמתקפה אגרסיבית שבה התינוק משליך חלקים רעים מעצמו לתוך האם – והפך אותו למודל תקשורתי של התפתחות וצמיחה. לפי ביון, התינוק, המוצף בחרדות קיומיות (רכיבי ביתא), משדר אותן באופן לא מילולי אל האם. האם, בהיותה במצב נפשי של הזיה אימהית, קולטת את התחושות הקשות הללו לתוך תוכה, מעכלת אותן באמצעות פונקציית האלפא שלה, ומחזירה אותן לתינוק בצורה מעובדת, מרוככת וניתנת לשאת.

תהליך זה הוא הבסיס להתפתחות הנפשית. התינוק לא רק נרגע, אלא הוא מפנים את הפונקציה המכילה של האם. עם הזמן, הוא בונה "מכל" פנימי משלו ומפתח יכולת לחשוב על רגשותיו במקום רק להיפטר מהם. בקליניקה, המטפל משחזר פונקציה הורית זו. המטופל משליך לתוך המטפל תחושות של ייאוש, זעם, בלבול או חרדה. תפקיד המטפל הוא לא להדוף תחושות אלו ולא לפרש אותן מיד, אלא "להיפגע" מהן, להרגיש אותן בגופו ובנפשו, ולעבד אותן עבור המטופל.

זהו אתגר עצום. לעיתים קרובות, המטפל חווה לחץ עצום לפעול או להגיב, בדיוק משום שההשלכה היא כה עוצמתית. כפי שמתואר בהרחבה במאמר על הזדהות השלכתית: תהליך הליבה הבין אישי בפסיכותרפיה, היכולת של המטפל לזהות שהוא נמצא תחת השפעה של הזדהות השלכתית היא קריטית. במקום לראות בכך הפרעה, המטפל הביוניאני רואה בכך את חומר הגלם העיקרי של הטיפול. כישלון בהכלה הוא בלתי נמנע ולעיתים אף הכרחי, אך היכולת לתקן ולחזור לעמדה של קליטה היא מה שמאפשר למטופל לפתח, בסופו של דבר, עמוד שדרה נפשי משלו. הקשר הטיפולי הופך למעבדה חיה של יחסים, שבה "מכל" (המטפל/המסגרת) ו"מוכל" (התכנים הרגשיים) נמצאים בדיאלוג מתמיד, לעיתים נפיץ ולעיתים מפרה.

הדינמיקה הקבוצתית – הנחות היסוד

לפני שגיבש את התיאוריות הפסיכואנליטיות המורכבות שלו על היחיד, ביון עסק רבות בטיפול קבוצתי, בעיקר במסגרת עבודתו בבית החולים "נורת'פילד" ובקליניקת טוויסטוק. התובנות שלו לגבי קבוצות נותרו רלוונטיות ומבריקות גם כיום, והן שופכות אור על התנהגות אנושית בארגונים, בחברה ובחדר הטיפולים. ביון זיהה כי בכל קבוצה פועלים במקביל שני כוחות: "קבוצת העבודה", הממוקדת במשימה המודעת והרציונלית שלשמה התכנסה הקבוצה, ו"קבוצת הנחות היסוד", הפועלת ברמה לא מודעת ורגשית, ולעיתים קרובות מחבלת במשימה.

ביון תיאר שלוש הנחות יסוד מרכזיות המשתלטות על קבוצות ברגעי חרדה:

1. תלות: הקבוצה מניחה שיש מנהיג יודע כל שיפתור את כל בעיותיה ויגן עליה. חברי הקבוצה הופכים פסיביים וחסרי אונים מול דמות המנהיג.
2. לחימה בריחה: הקבוצה מתאחדת סביב הרעיון שיש אויב חיצוני שצריך לתקוף אותו או לברוח מפניו. במצב זה, אין מקום להתבוננות פנימית או למורכבות; העולם מחולק לטובים ורעים.
3. זיווג: הקבוצה שרויה בציפייה משיחית ששני חברים בקבוצה (או המנהיג ורעיון) יולידו את הפתרון הגואל בעתיד. זוהי פנטזיה של תקווה המונעת התמודדות עם ההווה הכואב.

חשוב להדגיש כי הנחות היסוד אינן מוגבלות לקבוצות גדולות; הן נוכחות בעוצמה רבה גם בדיאדה הטיפולית, שהיא למעשה "קבוצה של שניים". בחדר הטיפולים, אנו פוגשים את הנחת התלות כאשר המטופל תובע תשובות קונקרטיות ורואה במטפל דמות כל יכולה שאמורה "לתקן" אותו. אנו פוגשים את הנחת ה"לחימה בריחה" בהתנגדויות עיקשות, באיחורים או ברצון לקטוע את הטיפול ברגעי משבר. ולעיתים, אנו פוגשים את הנחת ה"זיווג" בפנטזיה שהקשר המיוחד והקסום בין המטפל למטופל יוליד מעצמו את הריפוי, ללא צורך בעבודה כואבת. הבנת הדינמיקות הללו מסייעת למטפל לא להילכד בתפקידים שהמטופל משליך עליו באופן לא מודע. במאמרים באתר העוסקים בנושא העברה נגדית: מרחב לאבחנה, תגובה והתפתחות בטיפול דינמי, ניתן לראות כיצד תחושות שעולות במטפל הן לרוב השתקפות של אותן הנחות יסוד המשתלטות על המרחב הטיפולי.

טרנספורמציות – בין 'K' ל-'O'

בשלבים המאוחרים של כתיבתו, ביון הלך ונעשה מיסטי ופילוסופי יותר, כשהוא חוקר את מהות האמת והידיעה בטיפול. הוא הציג הבחנה רדיקלית בין שני סוגים של קשר עם המציאות: טרנספורמציה ב-K וטרנספורמציה ב-O. הקשר ב-K עוסק בידיעה "על" משהו. זהו הידע התיאורטי, ההסברים, הפירושים וההבנות האינטלקטואליות. אנו יכולים לדעת הרבה דברים על המטופל – ההיסטוריה שלו, הדיאגנוזה שלו, הדפוסים שלו.

לעומת זאת, O מסמל את האמת המוחלטת, את הדבר כשלעצמו, את הממשות הרגשית ברגע נתון שאינה ניתנת לייצוג מלא במילים. אי אפשר "לדעת" את O; אפשר רק "להיות" אותו. מטרת הטיפול הפסיכואנליטי העמוק, לפי ביון המאוחר, אינה לצבור עוד ידע (K) על המטופל, אלא לאפשר רגעים של מפגש חי עם O. זהו רגע של אמת מצמררת, לעיתים מפחידה, שבו המחיצות נופלות והמטופל פוגש את עצמו. המטפל, כדי לאפשר זאת, חייב לוותר על התשוקה שלו להבין, לזכור ולרצות. עליו להגיע למפגש מעמדה של "אי ידיעה".

חשוב לסייג ולומר: העמדה של "אי ידיעה" אין פירושה בורות או חוסר מקצועיות. ביון לא מציע שנזרוק את התיאוריות שלנו לפח. ההבחנה החשובה היא בין ידע כהגנה נוקשה – תיאוריה שאנו נאחזים בה כדי לא להרגיש את הבלבול והכאב של המטופל – לבין ידע גמיש וחי, כזה שאנו מחזיקים בו ברקע אך מוכנים להרפות ממנו ברגע האמת. כפי שעולה מתוך הדיונים על פסיכואנליזה התייחסותית בת זמננו, המעבר מדיאגנוסטיקה למפגש אינטרסובייקטיבי חי הוא לב ליבה של העבודה העכשווית. הסכנה היא להפוך את הידע לקיר חוצץ; המטרה היא להשתמש בו כפנס המאיר את הדרך לתוך הלא נודע.

המפגש הקליני – הקשבה ללא זיכרון וללא תשוקה

היישום הקליני של חשיבת ביון הוא אולי המאתגר ביותר מבין כל הגישות הפסיכואנליטיות. הציווי שלו למטפלים – "לנטוש את הזיכרון ואת התשוקה" – נשמע בתחילה כפרדוקס. הרי אנו מתאמצים לזכור את דברי המטופל ואנו משתוקקים לריפויו. אולם ביון טען שזיכרון (היאחזות בעבר) ותשוקה (היאחזות בעתיד/בתוצאה) הם רעש סטטי המפריע למטפל לשמוע את "האבולוציה של המפגש" בהווה. אם אני עסוק במה שהמטופל אמר בשבוע שעבר, או במה שאני רוצה שיקרה בסוף הפגישה, אני לא פנוי לקלוט את הניואנס הרגשי הדק שמתהווה בחדר כרגע.

ביון קורא להקשבה מסוג אחר: הקשבה ל"עובדה הנבחרת" – אותו אלמנט רגשי שמאחד ומעניק משמעות לכל האסוציאציות המפוזרות של המטופל ברגע נתון. זהו מצב של משמעת עצמית גבוהה, מדיטטיבית כמעט, שבה המטפל מפנה מקום בתוכו כדי שהאמת של המטופל תוכל להדהד. במצב זה, המטפל חשוף לטלטלות רגשיות. הוא עלול לחוש שיעמום תהומי, עוררות מינית, זעם או הירדמות. בראייה הביוניאנית, אלו אינן "תקלות" אלא אינפורמציה יקרת ערך. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא במצבים של ארוטיזציה של הקשר הטיפולי. במאמר על העברה נגדית ארוטית מה קורה כשמטפל מתאהב במטופל, מתואר כיצד תחושות עזות של המטפל יכולות להיות למעשה קומוניקציה לא מילולית של המטופל, ניסיון להפקיד תשוקה או חיות שאין לה מקום אחר.

עם זאת, חשוב לסיים במבט מפוכח על המציאות הקלינית. האידיאל הביוניאני של "ללא זיכרון וללא תשוקה" הוא אופק לשאוף אליו, ולא תמיד מצב בר השגה ביום יום השוחק. מטפלים רבים עובדים במערכות ציבוריות, תחת לחץ זמנים, עם מטופלים במשבר אקוטי הזקוקים להחזקה קונקרטית ולידע מארגן, או עם מטופלים שטרם בשלו למפגש המטלטל עם O. במצבים אלו, הניסיון "להיות O" עלול להיות הרסני או מנותק. הגדולה של המטפל היא לדעת מתי לוותר על הידע לטובת המפגש, ומתי להשתמש בידע ובהבניה כדי לייצר ביטחון. התיאוריה של ביון אינה דורשת מאיתנו להיות מלאכים המרחפים מעל הקליניקה, אלא מטפלים אנושיים המוכנים, ככל יכולתם, לפגוש את האמת של המטופל.

ביבליוגרפיה

Bion, W. R. (1959). Experiences in Groups. London: Tavistock.

Bion, W. R. (1961). Experiences in Groups and Other Papers. New York: Basic Books.

Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Karnac Books.

Bion, W. R. (1967). Second Thoughts. London: Heinemann.

Bion, W. R. (1970). Attention and Interpretation. London: Tavistock.

Ferro, A. (2005). Seeds of Illness, Seeds of Recovery: The Genesis of Suffering and the Role of Psychoanalysis. Brunner-Routledge.

Grotstein, J. S. (2007). A Beam of Intense Darkness: Wilfred Bion’s Legacy to Psychoanalysis. Karnac Books.

Ogden, T. H. (2004). The Art of Psychoanalysis: Dreaming Undreamt Dreams and Interrupted Cries. Routledge.

Symington, J., & Symington, N. (1996). The Clinical Thinking of Wilfred Bion. Routledge.