הזדהות השלכתית

מהי הזדהות השלכתית ולמה היא כל כך מבלבלת

הזדהות השלכתית היא אחד המושגים הפסיכואנליטיים שנשמעים פשוטים עד שמנסים באמת להבין אותם. במבט ראשון אפשר לחשוב שמדובר בהשלכה רגילה. אדם מרגיש כעס, חרדה, קנאה או בושה, אינו מסוגל לשאת את הרגש בתוכו, ולכן מייחס אותו למישהו אחר. הוא משוכנע שהאחר כועס עליו, דוחה אותו, מקנא בו או תוקף אותו, אף שלפעמים אין לכך בסיס ברור במציאות.

אבל הזדהות השלכתית היא תהליך עמוק יותר. האדם אינו רק מייחס רגש פנימי לאחר. הוא גם מפעיל עליו לחץ נפשי לא מודע כך שהאחר מתחיל להרגיש, להגיב או להתנהג בהתאם למה שהושלך עליו. במילים אחרות, הרגש אינו נשאר רק בתוך תפיסת המציאות של האדם המשליך. הוא נכנס לתוך הקשר. הוא מתחיל לפעול בין שני אנשים.

לכן הזדהות השלכתית אינה רק טעות בהבנת האחר. היא אירוע נפשי ובין אישי. אדם שאינו מסוגל לשאת בתוכו חולשה, אשמה, תלות, קנאה או עוינות, עשוי להעביר את החוויה הזאת אל אדם אחר. האדם האחר עלול להתחיל להרגיש מבולבל, אשם, מותקף, מרוקן או חסר אונים, גם אם לא הרגיש כך קודם. לפעמים הוא אפילו מתחיל להתנהג באופן שמתאים לתפקיד שהושלך עליו. הוא נעשה קר יותר, מתגונן יותר, מציל יותר או תוקפני יותר, בלי להבין למה.

זה יכול לקרות בזוגיות, בהורות, בקשרים מקצועיים, בקבוצות, וכמובן בתוך טיפול. אדם אחד אינו אומר במפורש “אני מרגיש חסר ערך”, אלא גורם לאחר להרגיש שהוא עצמו אינו מספיק טוב. מטופל אינו אומר “אני מפחד שתעזוב אותי”, אלא מייצר אווירה שבה המטפל מרגיש שכל תזוזה קטנה עלולה להיחוות כנטישה. בן זוג אינו אומר “אני מקנא”, אלא גורם לבן הזוג השני להרגיש שהוא כל הזמן תחת חקירה.

במובן הזה, הזדהות השלכתית נמצאת בלב החשיבה על פסיכותרפיה, משום שהיא מזכירה לנו שנפש אינה מדברת רק במילים. לפעמים היא מדברת דרך תחושה, לחץ, שתיקה, הצפה או אווירה. בטיפול טוב, המטפל לומד להקשיב לא רק לסיפור של המטופל, אלא גם למה שהמטופל מעורר בו. לא כדי להאשים את המטופל, אלא כדי להבין מה הוא עדיין אינו מסוגל לשאת לבד.

מקליין לביון, מהגנה נפשית לצורת תקשורת

המושג הזדהות השלכתית מזוהה בראש ובראשונה עם מלאני קליין, שתיארה אותו כחלק מעולמן של פנטזיות לא מודעות מוקדמות. אצל קליין, האדם אינו רק משליך תכנים נפשיים על האחר, אלא מפנטז כאילו חלקים של העצמי נכנסים אל תוך האובייקט. אלו יכולים להיות חלקים תוקפניים, מפחידים, מקולקלים או בלתי נסבלים, אך גם חלקים טובים, יקרים וחיוניים. כלומר, כבר בניסוח המקורי של קליין לא מדובר רק בסילוק של חומר רע, אלא בתנועה מורכבת של פיצול, שליטה, הגנה, תלות וקשר.

וילפרד ביון הרחיב את ההבנה הזאת בכיוון חשוב במיוחד. אצלו הזדהות השלכתית אינה רק מנגנון הגנה, אלא גם צורה מוקדמת של תקשורת. תינוק שאינו מסוגל עדיין לחשוב את פחדיו, כאביו ותחושותיו הגולמיות, מעביר אותם אל האם. האם, אם היא מסוגלת להכיל, מעבדת את החוויה ומחזירה אותה אליו בצורה נסבלת יותר. מכאן נולד הרעיון של מכל ומוכל. מישהו אחד מחזיק עבור מישהו אחר את מה שעדיין אי אפשר לחשוב לבד.

המודל הזה חשוב מאוד להבנת טיפול. מטופלים רבים אינם מגיעים רק כדי לקבל הסבר. הם מגיעים משום שיש בתוכם חוויות שלא קיבלו עדיין צורה נפשית שאפשר לשאת. לפעמים הם אינם יודעים לומר “אני מפוחד”, “אני ריק”, “אני זקוק”, “אני מלא זעם” או “אני מרגיש שאי אפשר לאהוב אותי”. במקום זאת, החוויה מופיעה בחדר כאווירה. המטפל מרגיש אותה לפני שהמטופל יכול לנסח אותה.

כאן נכנס הקשר בין הזדהות השלכתית לבין העברה נגדית. אם המטפל מרגיש פתאום דחף עז להציל, להתנצל, להתרחק, להוכיח, לכעוס או לוותר, ייתכן שהוא פוגש לא רק תגובה אישית שלו, אלא גם חומר שהועבר אליו בתוך הקשר. כמובן, לא כל תחושה של המטפל היא חומר של המטופל. מטפלים הם בני אדם, ויש להם היסטוריה, עייפות, נקודות עיוורון ורגישויות משלהם. אבל כאשר תגובה רגשית חריגה מופיעה שוב ושוב מול מטופל מסוים, כדאי לעצור ולשאול מה החוויה הזאת מספרת על עולמו הפנימי.

זו הסיבה שהזדהות השלכתית אינה רק מושג תיאורטי. היא כלי קליני. היא מאפשרת למטפל לשאול מה קורה בחדר מעבר לתוכן המילולי. האם המטופל גורם לי להרגיש את חוסר האונים שלו. האם הוא מעביר אליי את האשמה שאינו מסוגל לשאת. האם הוא מפקיד בי חלקים של עצמו שהוא חווה כמסוכנים או מבישים. ברגעים כאלה, העבודה אינה להחזיר למטופל את החומר בבת אחת, אלא לחשוב אותו, לעבד אותו, ולהחזיר אותו בצורה שאפשר להתחיל לשאת.

איך הזדהות השלכתית נראית ביחסים קרובים

מחוץ לחדר הטיפול, הזדהות השלכתית מופיעה פעמים רבות ביחסים קרובים. דווקא במקומות שבהם האדם חשוף יותר, תלוי יותר ואוהב יותר, תכנים לא מודעים יכולים להתעורר בעוצמה. זוגיות, הורות, משפחה וחברות קרובה הם מרחבים שבהם אדם לא רק אומר מה הוא מרגיש, אלא גם מעביר לאחרים חוויות שאינו מצליח לשאת בתוכו.

בזוגיות זה יכול להיראות כמו מעגל שחוזר על עצמו. אחד מבני הזוג חי עם פחד עמוק מדחייה, אך אינו מסוגל לומר בפשטות “אני זקוק לך ואני מפחד לאבד אותך”. במקום זאת הוא בודק, מאשים, נסגר, תוקף או מפרש כל ריחוק קטן כהוכחה לכך שהוא אינו אהוב. בן הזוג השני, שנמצא שוב ושוב תחת חשד, מתחיל להרגיש שהוא תמיד נכשל. הוא מתעייף, מתרחק, נעשה קר או מתגונן. ואז האדם הראשון אומר לעצמו: ידעתי. הוא באמת לא איתי. אבל מה שנראה כהוכחה למציאות הוא לפעמים תוצאה של דינמיקה נפשית שנבנתה בתוך הקשר.

זה לא אומר שהכול רק השלכה. לפעמים יש באמת ריחוק, פגיעה, אדישות או חוסר נאמנות. אבל הזדהות השלכתית מאפשרת להבין מדוע קשרים מסוימים חוזרים שוב ושוב לאותו מקום גם כאשר שני הצדדים רוצים אחרת. אדם אחד מפקיד אצל האחר חוויה שהוא אינו מסוגל להחזיק. האחר מתחיל לשאת אותה, להתגונן מפניה או לפעול מתוכה. כך נוצרת מציאות זוגית שבה שני אנשים סובלים, ואף אחד מהם לא מבין עד הסוף איך הגיעו לשם.

לכן חשיבה על טיפול זוגי אינה יכולה להסתפק בשאלה מי צודק ומי טועה. בזוגיות, שני אנשים יכולים להיפגע באמת, ובו זמנית להשתתף בדינמיקה לא מודעת שמפעילה אותם. הזדהות השלכתית אינה מבטלת אחריות. להפך. היא מחייבת אחריות עמוקה יותר. היא שואלת מה כל אחד מבני הזוג מפקיד אצל האחר, מה הוא גורם לאחר להרגיש, ואיזה תפקיד הוא שוב ושוב יוצר בתוך הקשר.

גם בהורות התהליך נפוץ. הורה שמתקשה לשאת חרדה, כישלון או בושה, עלול לראות בילד את החלקים הללו. הילד הופך להיות “החלש”, “הבעייתי”, “הלא מסתדר”, גם כאשר הוא מבטא מצוקה שזקוקה להבנה ולא להגדרה מקבעת. במקרים אחרים, הורה משליך על הילד פנטזיה של הצלחה, תיקון או מושלמות, והילד מרגיש שאסור לו להיות אדם נפרד. הוא נושא לא רק את עצמו, אלא גם את הצורך של ההורה להרגיש שחייו קיבלו פיצוי.

הקושי הגדול הוא שהאדם המקבל את ההשלכה לא תמיד יודע שזו השלכה. ילד באמת עלול להתחיל להרגיש שהוא בעייתי. בן זוג באמת עלול להתחיל להרגיש שהוא אכזרי או קר. חבר באמת עלול להרגיש שהוא נוטש, גם כאשר ניסה רק להציב גבול. לכן חשוב לזהות את התהליך. לא כדי להאשים את מי שמשליך, אלא כדי לשחרר את הקשר מן החובה לשחק שוב ושוב אותה דרמה פנימית.

הזדהות השלכתית בחדר הטיפול

בחדר הטיפול, הזדהות השלכתית יכולה להיות אחד הרגעים הקשים והחשובים ביותר בעבודה. המטופל אינו רק מספר על עולמו, אלא מביא אותו לתוך הקשר. מטופל שחווה את עצמו כבלתי נסבל עשוי לגרום למטפל להרגיש שהוא עצמו מתקשה לשאת אותו. מטופלת שחיה עם חוויה עמוקה של נטישה עשויה ליצור שוב ושוב מצבים שבהם המטפל מרגיש שהוא עומד לפגוע בה, גם אם לא הייתה לו כוונה כזאת. מטופל שמרגיש בתוכו תוקפנות קשה עשוי לחוות את המטפל כתוקפני, ובו בזמן לעורר במטפל תגובת נוקשות שלא הייתה מופיעה מול מטופלים אחרים.

כאן נבחנת היכולת הטיפולית. מטפל שאינו מזהה את התהליך עלול לפעול מתוכו. הוא עלול להתגונן, להסביר יותר מדי, לכעוס, להתרחק, להציע פתרונות מהירים או להיכנס לתפקיד של מציל. לעיתים הוא ירגיש שהוא “לא טוב” עם המטופל הזה, שהוא מאבד את עצמו, שהוא לא מצליח לחשוב. דווקא התחושות האלה עשויות להיות שער להבנה. אולי כך בדיוק מרגיש המטופל בעולמו הפנימי. לא טוב, לא מצליח לחשוב, תקוע במאמץ בלתי פוסק לשרוד קשר.

העבודה הטיפולית אינה לומר למטופל “אתה משליך עליי”. אמירה כזאת, בוודאי אם היא מגיעה מוקדם מדי, עלולה להישמע כמו דחייה, האשמה או התנשאות. העבודה העדינה יותר היא להחזיק את החוויה, לחשוב אותה, ולנסח אותה בצורה שאינה משפילה. במקום לומר “אתה גורם לי להרגיש מותקף”, המטפל עשוי לומר: “נראה שמשהו בינינו נהיה עכשיו מאוד מסוכן, כאילו כל מילה עלולה להוכיח שאני נגדך”. ניסוח כזה אינו מחזיר אשמה, אלא הופך אווירה בלתי ניתנת לחשיבה לחומר שאפשר להתבונן בו יחד.

כאן נכנסת חשיבותם של גבולות בין מטפל למטופל. גבול טיפולי ברור אינו נועד להרחיק את המטופל, אלא להחזיק את התהליך בלי לקרוס לתוכו. כאשר מטפל מרגיש לחץ להאריך פגישות שוב ושוב, לענות מיד לכל הודעה, להרגיע ללא הפסקה או לשנות את כללי הטיפול מתוך אשמה, ייתכן שהוא נמצא בתוך חומר השלכתי חזק. הגבול מאפשר לו לא לפעול מתוך החומר, אלא לחשוב אותו.

הזדהות השלכתית דורשת מהמטפל שילוב לא פשוט של פתיחות ועמידה. עליו לאפשר לעצמו להרגיש, כי בלי להרגיש הוא יחמיץ מידע קליני חי. אבל עליו גם לא להיבלע ברגש, כי אז לא יהיה מי שיחשוב. העבודה הטיפולית מתרחשת בדיוק על הקו הזה. להרגיש מספיק כדי להבין, ולהישאר מובחן מספיק כדי לא להפוך את החוויה לפעולה.

ההבדל בין הזדהות השלכתית, גזלייטינג והאשמה

בעידן שבו מושגים פסיכולוגיים הופכים במהירות לשפה ציבורית, חשוב להבחין בין הזדהות השלכתית לבין מושגים אחרים, בעיקר גזלייטינג, האשמה, מניפולציה ושליטה. לא כל מצב שבו אדם גורם לאחר להרגיש אשם הוא הזדהות השלכתית. לא כל בלבול ביחסים הוא גזלייטינג. לא כל תגובה רגשית חזקה היא עדות לכך שמישהו “הכניס” לתוכנו משהו. דווקא כדי להשתמש במושגים האלה ברצינות, צריך להיזהר מהפיכתם לתוויות מהירות.

גזלייטינג מתאר בדרך כלל דפוס שבו אדם מערער את תפיסת המציאות של האחר, לעיתים באופן מכוון, כדי לשלוט בו, להחליש אותו או לגרום לו לפקפק בעצמו. הזדהות השלכתית, לעומת זאת, היא ברוב המקרים תהליך לא מודע. האדם אינו בהכרח מנסה לשלוט באחר באופן מחושב. הוא מנסה, מבלי לדעת זאת, להיפטר מחוויה בלתי נסבלת או למצוא לה מקום בתוך קשר. זה לא אומר שאין לתהליך השלכות פוגעניות. בהחלט יכולות להיות. אבל המנגנון שונה.

ההבדל הזה חשוב במיוחד עבור אנשי טיפול. אם מטפל ימהר לקרוא לכל דינמיקה קשה בשם גזלייטינג, הוא עלול להחמיץ את העומק הלא מודע של הקשר. מצד שני, אם הוא יפרש כל פגיעה כהזדהות השלכתית בלבד, הוא עלול לטשטש מצבים שבהם יש באמת שליטה, אלימות רגשית או פגיעה בגבולות. לכן נדרשת חשיבה קלינית שאינה מתאהבת במושג אחד. יש מקרים שבהם מדובר בהגנה נפשית. יש מקרים שבהם מדובר בדפוס שליטה. ויש מקרים שבהם שני הדברים מתקיימים יחד.

כאן כדאי להפנות גם לקריאה על גזלייטינג, משום שהבלבול בין המושגים נעשה נפוץ מאוד. אדם יכול לומר “הוא משליך עליי”, כאשר בפועל הוא מתאר פגיעה מתמשכת ומתוכננת. אדם אחר יכול לומר “היא עושה לי גזלייטינג”, כאשר בפועל מדובר בחרדה עמוקה, בהעברה ובמאבק לא מודע על קרבה. בשני המצבים צריך להקשיב היטב, לא רק למילים אלא לדפוס, להקשר, לחזרתיות, ולשאלה האם יש אפשרות לדיאלוג.

הזדהות השלכתית הופכת למסוכנת במיוחד כאשר אין שום יכולת להכיר בה. אם כל ניסיון לדבר על הדינמיקה נחווה כהתקפה, אם האדם המשליך אינו מסוגל לשאת אפילו רגע אחד של התבוננות, ואם האחר נדרש שוב ושוב לשאת אשמה שאינה שלו, הקשר עלול להפוך למרחב חונק. במצב כזה, הבנה פסיכולוגית אינה באה במקום גבול. להפך. לפעמים דווקא ההבנה העמוקה של המנגנון מאפשרת לומר: זה כואב, זה מובן, אבל אי אפשר להמשיך לשאת את זה באותה צורה.

איך עובדים עם הזדהות השלכתית בלי להיבהל ממנה

העבודה עם הזדהות השלכתית מתחילה ביכולת להאט. כאשר משהו בחדר נהיה טעון מאוד, כאשר המטפל מרגיש דחף חריג להגיב, וכאשר התחושה הפנימית שלו משתנה בחדות, זהו רגע שבו כדאי לא לרוץ לפירוש. הפירוש המהיר מדי עלול להיות דרך של המטפל להיפטר מן החוויה שהועברה אליו. במובן מסוים, המטפל עלול לעשות למטופל בדיוק את מה שהמטופל עושה לו. לא לשאת את החומר, אלא להחזיר אותו מהר מדי.

השלב הראשון הוא זיהוי פנימי. מה אני מרגיש עכשיו. האם אני מרגיש אשם, חסר ערך, מותקף, מציל, משותק, ננטש, משועמם, כועס, קטן או כלוא. אחר כך מגיעה השאלה הקלינית. האם התחושה הזאת מוכרת לי ממקומות אחרים, או שהיא מופיעה כאן בעוצמה מיוחדת. אם היא שייכת בחלקה לי, עליי לקחת עליה אחריות. אם היא נראית קשורה לשדה שנוצר עם המטופל, עליי לחשוב מה היא מספרת על החוויה שלו.

כאן חשובה מאוד מובחנות. המטפל צריך להיות קרוב מספיק כדי להרגיש את החומר, אך נפרד מספיק כדי לא להפוך להיות החומר. הוא צריך לומר לעצמו: אני מרגיש עכשיו חוסר אונים, אבל איני חייב לפעול מתוך חוסר האונים. אני מרגיש אשמה, אבל איני חייב לתקן מיד. אני מרגיש מותקף, אבל איני חייב לתקוף בחזרה. היכולת הזאת אינה טכניקה בלבד. היא תוצר של הדרכה, טיפול אישי, ניסיון, ענווה מקצועית ויכולת לשאת אי ודאות.

כאשר הזמן נכון, המטפל יכול להחזיר למטופל את החוויה בצורה מעובדת. לא כאבחנה קרה, אלא כהזמנה לחשיבה. למשל: “אני שם לב שככל שאנחנו מתקרבים לנושא הזה, משהו בינינו נהיה מאוד מתוח, כאילו קשה להאמין שאפשר להישאר יחד בלי שמישהו ייפגע”. משפט כזה אינו אומר למטופל מה הוא עושה. הוא מציע לשניהם להתבונן במה שקורה ביניהם. בכך הוא הופך הזדהות השלכתית מאירוע שפועל על הקשר לאירוע שאפשר לחשוב עליו בתוך הקשר.

זו אולי התרומה העמוקה ביותר של המושג. הוא מלמד אותנו שנפש אינה תמיד מדברת בשפה מסודרת. לפעמים היא מדברת דרך לחץ, בלבול, שתיקה, כעס, הצפה או ריקנות. לפעמים הדבר החשוב ביותר בטיפול אינו התוכן הגלוי, אלא החוויה שהמטופל מצליח להעביר למטפל לפני שהוא מצליח להבין אותה בעצמו. כאשר המטפל מצליח לא להיבהל, לא להאשים ולא להיבלע, הוא מציע למטופל חוויה חדשה. אפשר להרגיש את זה, לחשוב את זה, ולשרוד את זה יחד.

ביבליוגרפיה

Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Heinemann.

Klein, M. (1946). Notes on Some Schizoid Mechanisms. International Journal of Psychoanalysis, 27, 99–110.

Ogden, T. H. (1979). On Projective Identification. International Journal of Psychoanalysis, 60, 357–373.

Mancillas, A. (2006). Recognizing and Utilizing Projective Identification in Brief Psychodynamic Therapy. Clinical Social Work Journal, 34, 267–278.

Waska, R. T. (1999). Projective Identification, Countertransference, and the Struggle for Understanding Over Acting Out. American Journal of Psychotherapy, 53, 155–161.

Waska, R. T. (1999). Projective Identification, Self Disclosure, and the Patient’s View of the Object. American Journal of Psychotherapy, 53, 196–204.