איך להתאבד? פתרון סופי לבעיה זמנית
02/04/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 22/05/2023 12:03היפנוזה לאורך ההיסטוריה עוררה לא מעט סקרנות, חשש ודיון ציבורי. במשך שנים היא שויכה לעולם המיסטיקה או לבמות של מופעי בידור, אך בעשורים האחרונים היא הפכה לכלי טיפולי מוכר ומבוסס. טיפול בהיפנוזה מבוסס על מצב תודעתי ייחודי שבו המטופלת נכנסת לרגיעה עמוקה, תוך מיקוד קשב פנימי מוגבר, מה שמאפשר לה גישה ישירה יותר למשאבים נפשיים בלתי מודעים. חשוב להדגיש כי בניגוד לדימויים הפופולריים, בהיפנוזה טיפולית אין אובדן שליטה ואין "שינה" אמיתית, אלא מצב תודעתי אחר שבו המטופלת שומרת על יכולת בחירה מלאה.
במסגרת מחקרית, היפנוזה נבחנת כטכניקה פסיכולוגית לגיטימית, ולעיתים משולבת עם גישות נוספות כמו טיפול קוגניטיבי התנהגותי או פסיכותרפיה דינמית. היא נבדקה ונמצאה יעילה במצבים מגוונים כגון כאב כרוני, חרדה, בעיות שינה, פוביות ואף שיפור ביצועים קוגניטיביים וספורטיביים. מה שהופך את הכלי הזה למעניין במיוחד הוא יכולתו לעבוד עם דימויים פנימיים, זיכרונות ותחושות גוף, באופן שאינו נגיש בקלות בתהליך טיפול רגיל.
הכניסה למצב ההיפנוטי מושגת דרך טכניקות של רגיעה, נשימה ודמיון מודרך. המטפל משתמש בהצעות מילוליות המותאמות למטופלת, למשל הזמנה לדמיין סיטואציה מרגיעה או לנסח מחדש חוויה מטרידה. מבחינה נוירופסיכולוגית, מחקרים הדגימו שינויים בפעילות מוחית בעת מצב היפנוטי, בעיקר באזורים הקשורים בקשב, עיבוד רגשי וחוויית כאב.
עם זאת, חשוב להבין כי טיפול בהיפנוזה איננו "קסם" או שיטה שמתאימה לכולם באופן אחיד. ישנם אנשים בעלי רגישות גבוהה להיפנוזה וישנם כאלה שפחות נענים לה. האפקטיביות תלויה גם במיומנות המטפל, באמון שנוצר ובמוטיבציה של המטופלת. בעולם המקצועי כיום ההיפנוזה מקבלת מקום הולך וגובר כטכניקה טיפולית מבוססת מחקר, אך עדיין נדרשת הבחנה ברורה בינה לבין שימושים פופולריים או מסחריים.
הסיפור של ההיפנוזה מתחיל הרבה לפני שהמדע המודרני נתן לה שם. כבר במצרים העתיקה ובתרבויות אחרות השתמשו בטקסים של שירה, חזרתיות ותנועות מחזוריות כדי להביא אנשים למצב תודעתי שונה. במשך מאות שנים זה נחשב למשהו דתי או מיסטי, מעין כוח על טבעי שמאפשר לאדם להתחבר לעולם נסתר.
במאה ה־18 הופיע פרנץ אנטון מסמר, רופא אוסטרי, שהציע הסבר פיזיקלי לתופעה, הוא קרא לזה "מגנטיזם חיוני". התיאוריה שלו לא שרדה את מבחן המדע, אבל הוא הצליח להמחיש שאפשר להשפיע על תודעת האדם באמצעים חיצוניים. המונח "מסמריזם" הפך אז למילה נרדפת למה שאנחנו היום מכנים היפנוזה.
מאוחר יותר, במאה ה־19, ג'יימס ברייד, רופא סקוטי, טבע את המונח "היפנוזה" והתחיל לנסח תיאוריה יותר מדעית. הוא הסביר שמדובר במצב תודעתי מיוחד, לא שינה ולא ערות, אלא משהו ביניים. מכאן התחילה ההתקרבות של ההיפנוזה אל עולם הרפואה והפסיכולוגיה. פרויד, בתחילת דרכו, השתמש בהיפנוזה כדי להגיע לחוויות מודחקות של מטופלות, ורק אחר כך פיתח את שיטת האסוציאציות החופשיות.
המאה העשרים הביאה איתה מחקר שיטתי. מילטון אריקסון, פסיכיאטר אמריקאי, הפך לדמות מרכזית וחדשנית. הוא פיתח סגנון אישי מאוד של טיפול בהיפנוזה, מבוסס על סיפורים, דימויים ודיאלוג חופשי, והוכיח שהיפנוזה יכולה להיות גמישה ויצירתית. השפעתו ניכרת עד היום כמעט בכל מי שעוסק בתחום.
בישראל, השימוש בהיפנוזה מוסדר בחוק ההיפנוזה משנת 1984. החוק קובע כי רק פסיכולוגים, רופאים ורופאי שיניים בעלי רישיון מיוחד רשאים להשתמש בהיפנוזה טיפולית. זה ייחודי בהשוואה למדינות רבות אחרות, ומראה את הרצון לשמור על בטיחות המטופלים ולמנוע שימוש לא אחראי.
המעבר מהעולם המיסטי אל הקליניקה לא היה פשוט. ההיפנוזה תמיד נעה בין שני קטבים, מצד אחד היא מעוררת דמיון שליטה וקסם, ומצד שני היא מבוססת על מחקר נוירופסיכולוגי עדכני. היום היא נחשבת חלק אינטגרטיבי במערך הכלים של מטפלים מוסמכים, במיוחד בתחומים של כאב, חרדה והפרעות פסיכוסומטיות.
כדי להבין מה בעצם קורה בטיפול בהיפנוזה, כדאי להתבונן בו גם מהזווית הפסיכולוגית וגם מהזווית הפיזיולוגית. מבחינה פסיכולוגית, מדובר בהגברת יכולת הריכוז והקשב, תוך צמצום ההסחות החיצוניות. המטופלת נכנסת למעין "בועה פנימית" שבה היא פתוחה יותר לדימויים, להצעות ולשינויים. המצב הזה מאפשר לגשת לזיכרונות או לדפוסי חשיבה שלא תמיד זמינים במודעות יומיומית.
אבל זה לא רק "עניין של דמיון". מחקרים עדכניים באמצעות fMRI ו־EEG מראים בבירור שהמוח משנה את פעילותו בזמן מצב היפנוטי. אזורים שקשורים בקשב, שליטה עצמית ועיבוד רגשי פועלים בצורה אחרת. לדוגמה, יש ירידה בפעילות באזורי ברירת המחדל של המוח, מה שמאפשר למטופלת להיות פחות עסוקה במחשבות חוזרות על העבר או הדאגות של העתיד, ויותר ממוקדת כאן ועכשיו.
מבחינה גופנית, טיפול בהיפנוזה יכול להשפיע על מערכת העצבים האוטונומית. במצב היפנוטי יש לעיתים האטה בקצב הלב, ירידה בלחץ הדם והרפיה של שרירים. זה מזכיר במידה מסוימת את תגובת הגוף במדיטציה או במצבי רגיעה עמוקה אחרים. ההבדל הוא שבהיפנוזה יש גם אלמנט של הצעה מכוונת, שמאפשרת להפנות את הקשב לכאב מסוים, להרגל מזיק או לפחד.
דוגמה לכך אפשר למצוא בטיפול בכאב כרוני. כשמטופלת לומדת לדמיין את הכאב בצורה חדשה, למשל כדימוי של אור שמרכך אותו או כגל שניתן לנתב, המוח משנה את האופן שבו הוא מפרש את תחושת הכאב. התוצאה היא ירידה ממשית בחוויה הסובייקטיבית של הכאב.
יש כאן שילוב מרתק: מצד אחד הגוף נכנס לרגיעה עמוקה, ומצד שני התודעה דווקא נעשית פעילה וגמישה יותר. זהו מצב ביניים שמאפשר יצירת שינוי אמיתי. אין כאן קסם ואין שליטה חיצונית, אלא ניצול של מנגנונים טבעיים במוח ובגוף ליצירת חוויה מתקנת.
הבנת המנגנון הזה גם עוזרת להפיג פחדים. רבים חוששים שטיפול בהיפנוזה פירושו "לאבד שליטה" או "להיות נתונים לחסדי המטפל". בפועל, המנגנון מראה בדיוק להפך, המטופלת נשארת ערה, ערנית ובעלת בחירה חופשית, אך היא עושה שימוש בכלים פנימיים שלא תמיד זמינים במצב רגיל.
אחד הדברים שמעניינים במיוחד בטיפול בהיפנוזה הוא המגוון הרחב של תחומים שבהם הוא יכול לעזור. זה לא כלי שמוגבל לנישה אחת, אלא טכניקה שנמצאת היום בשימוש בתחומי רפואה, בריאות הנפש ואפילו שיקום.
בקליניקה הפסיכולוגית, טיפול בהיפנוזה משמש במיוחד במצבי חרדה. מטופלות שסובלות מהתקפי חרדה לומדות להיכנס למצב של רגיעה עמוקה ולשלוט טוב יותר בתחושות הגוף שמבשרות על התקף מתקרב. במקום להיבהל מהדופק המואץ או מהתחושה המחניקה בגרון, הן לומדות להתבונן בתחושות אחרת, ולעיתים למנוע מהחרדה להתפרץ במלוא עוצמתה.
גם בטיפול בפוביות יש מקום חשוב להיפנוזה. ההצעה ההיפנוטית מאפשרת למטופלת לחוות את הגירוי המאיים (כמו טיסה, גובה או כלב) באופן מתון ובטוח, תוך שהיא מרגישה בשליטה. תהליך כזה יכול לקצר משמעותית את הדרך להפחתת הפחד.
ברפואה, טיפול בהיפנוזה זוכה להכרה בעיקר בתחום של כאב. נשים רבות משתמשות בו בלידה כדי להתמודד עם הכאב באופן טבעי, בלי או עם פחות שימוש במשככי כאבים תרופתיים. גם חולים אונקולוגיים או אנשים עם כאבים כרוניים נעזרים בו להפחתת סבל.
בנוסף, היפנוזה נמצאה יעילה בטיפול בבעיות שינה. היא מסייעת להרפות מתחים, לווסת את הקשב וליצור טקס פנימי שמקדם הירדמות. יש מחקרים שמראים שגם ספורטאים ומוזיקאים משתמשים בה כדי לשפר ביצועים, לבנות דימוי עצמי חיובי ולצמצם לחץ לפני הופעה או תחרות.
עם זאת, חשוב להדגיש שהיפנוזה אינה תחליף לכל טיפול אחר. היא לא מחליפה תרופות כשנדרש טיפול תרופתי, ולא באה במקום פסיכותרפיה מעמיקה כשמדובר בהפרעות אישיות או טראומות קשות. במקום זה, היא נחשבת לכלי נוסף בארגז הכלים של המטפל, כלי שיכול להשתלב עם שיטות אחרות כמו CBT, טיפול דינמי או פסיכו-חינוכי.
הדבר המרכזי הוא ההתאמה האישית. יש מטופלות שמגיבות במהירות לטיפול בהיפנוזה ומדווחות על שיפור כבר אחרי מפגש או שניים, ויש כאלה שזקוקות לתהליך ארוך ומתמשך. המטפל צריך לדעת לזהות מה מתאים לכל אחת, ולעבוד באחריות ובמקצועיות.
לצד היכולות המרשימות של טיפול בהיפנוזה, חשוב מאוד לדבר גם על המגבלות והגבולות. בניגוד לתדמית שנבנתה להיפנוזה בסרטים ובמופעים, היא לא מתאימה לכל מצב ולא לכל אדם. לא כל מטופלת מצליחה להיכנס למצב היפנוטי באותה קלות, ויש שונות טבעית ביכולת ההיענות. מחקרים מראים שכעשרה עד עשרים אחוז מהאוכלוסייה נחשבים רגישים מאוד להיפנוזה, בעוד אחרים מגיבים באופן חלקי בלבד.
אחת הסכנות העיקריות היא שימוש לא מקצועי. אדם חסר הכשרה עלול להציע הצעות לא מותאמות, לעורר תכנים טראומטיים או אפילו לחזק דפוסי פחד במקום לשחרר אותם. זו בדיוק הסיבה שבישראל קיים חוק ההיפנוזה, שמגביל את השימוש רק לפסיכולוגים, רופאים ורופאי שיניים שעברו הכשרה מיוחדת וקיבלו רישיון. החקיקה הזו נועדה להבטיח שהמטופלים יקבלו טיפול בטוח, במסגרת אתית ברורה.
מבחינת סיכונים, היפנוזה אינה מסוכנת כשנעשית נכון, אך יש מצבים שבהם היא פחות מומלצת. למשל, אנשים עם הפרעות פסיכוטיות פעילות או נטייה לדיסוציאציה עמוקה עלולים לחוות החמרה אם מנסים היפנוזה בצורה לא מבוקרת. גם במקרים של טראומה מורכבת נדרש שיקול דעת זהיר במיוחד.
בפן האתי, עולה שאלה מרכזית של גבולות ושליטה. מטופלות רבות חוששות "להיות בשליטה של המטפל". בפועל, הן נשארות ערות ובעלות בחירה חופשית לאורך כל התהליך, אך האחריות של המטפל היא להסביר זאת מראש, לשמור על שקיפות מלאה ולוודא שהמטופלת מבינה מה צפוי לקרות.
נוסף לכך, יש דיון מתמשך בקהילה המקצועית לגבי גבולות השימוש בהיפנוזה. האם נכון להשתמש בה כדי לשחזר זיכרונות ילדות? רוב הארגונים המקצועיים מזהירים מפני שימוש כזה, משום שהוא עלול ליצור זיכרונות כוזבים ולהוביל לנזקים רגשיים ומשפטיים. לכן, רוב המטפלים המודרניים מתמקדים בהווה, בהפחתת סימפטומים, בהתמודדות עם כאב וחרדה, ובחיזוק משאבים פנימיים.
בסופו של דבר, טיפול בהיפנוזה דורש לא רק מיומנות טכנית אלא גם אחריות מקצועית ועמידה בכללי אתיקה. ההכשרה, הפיקוח והמודעות לסיכונים הם מה שמבדיל בין כלי טיפולי אמיתי לבין שימוש שגוי שעלול להזיק.
ככל שהמדע מתפתח, כך גם ההבנה של טיפול בהיפנוזה מתרחבת. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר מחקרים שמשלבים כלים מתקדמים כמו הדמיה מוחית בזמן אמת, המאפשרת לראות אילו אזורים במוח משתנים כאשר אדם נכנס למצב היפנוטי. הממצאים האלו מחזקים את ההבנה שהיפנוזה היא לא תופעה מסתורית אלא תהליך נוירולוגי מדיד.
תחום מרתק נוסף הוא שילוב של היפנוזה עם טכנולוגיות דיגיטליות. יש כבר אפליקציות שמנסות לחקות תהליך היפנוטי באמצעות דמיון מודרך וקול מוקלט, אך ברור שהשימוש הזה עדיין רחוק מהמקצועיות וההתאמה האישית שנדרשת בטיפול אמיתי. עם זאת, בעתיד ייתכן שנראה פיתוחים מבוססי מציאות מדומה או מציאות רבודה שיאפשרו לחוות סביבות טיפוליות היפנוטיות באופן חדש.
מחקר עכשווי מתמקד גם בשאלת השפעת ההיפנוזה על תהליכי ריפוי גופניים. יש עדויות ראשוניות לכך שהיפנוזה יכולה לשפר תהליכי החלמה אחרי ניתוח, להפחית דלקתיות ואפילו לשפר את תפקוד מערכת החיסון. אמנם הממצאים עדיין בחיתוליהם, אבל הם פותחים דלת לאפשרויות חדשות ומסקרנות.
כיווני מחקר נוספים עוסקים בשאלה מי מגיב טוב במיוחד להיפנוזה. אם נוכל לזהות מראש פרופיל פסיכולוגי או ביולוגי שמנבא הצלחה, נוכל להתאים את השיטה באופן אישי עוד יותר. כאן נכנסת גם הפסיכולוגיה האישיותית וגם הגנטיקה הקוגניטיבית, שמנסות להבין את ההבדלים בין אנשים ברמת עומק.
בעתיד הקרוב נראה כנראה גם חיבור הדוק יותר בין טיפול בהיפנוזה לבין תחומים אחרים בפסיכותרפיה. מטפלים משלבים כבר היום היפנוזה עם CBT כדי לשנות דפוסי חשיבה, או עם טיפול דינמי כדי להגיע לחוויות רגשיות מודחקות. החזון הוא טיפול אינטגרטיבי שבו ההיפנוזה אינה כלי יחיד, אלא חלק מתזמורת של גישות שונות שעובדות יחד.
בסופו של דבר, נדמה שטיפול בהיפנוזה הולך ותופס מקום לגיטימי ומרכזי יותר. מה שהיה פעם נחשב אקזוטי או שנוי במחלוקת, הופך בהדרגה לכלי טיפולי מוכר שמבוסס על מחקר מדעי. ככל שנדע עליו יותר, נוכל להשתמש בו בזהירות וביצירתיות כדי לסייע למטופלים בדרכים שלא היו אפשריות בעבר.
