תהודה של הלא מודע: קריאה פסיכואנליטית בשירי מתי כספי

"ילדותי השנייה" – כמיהה לתיקון בתוך מיכל בטוח

השיר "ילדותי השנייה" (מילים: אהוד מנור) הוא יצירה המהווה הרבה מעבר להתרפקות נוסטלגית על עבר רחוק. בקריאה פסיכואנליטית מעמיקה, השיר משמש כמסמך קליני המדגים בבהירות את המושג "רגרסיה בשירות האני", ואת הכמיהה האנושית הבסיסית לחוויה מתקנת. הדובר בשיר מבצע אקט נפשי מורכב: הוא מציע חוזה ייחודי לדמות האהובה, בו הוא מוכן לוותר על ההגנות הבוגרות שלו ולחזור למצב ראשוני – "להיות בגן העדן של ילדות" – אך הפעם מעמדה של כוח ותובנה. התנאי שהוא מציב לחזרה הזו הוא מכריע: "שתהיי לי הארץ והבית". זוהי בקשה לכינון מחדש של הקשר הראשוני, אך בגרסה משופרת, שבה המיכל ההורי הוא יציב ועוטף.

הלחן של כספי משרת את הטקסט באופן גאוני. המלודיה עגולה ורכה, אך ההרמוניה המורכבת שמתחת לפני השטח – עם השימוש באקורדים מורחבים האופייניים לג'אז – מייצרת מתח נעים של אי פתרון. המוזיקה נמנעת מסגירה הרמונית (קדנצה) צפויה ופשוטה, ובכך משאירה את הלב "פתוח" ודרוך. זו תחושה של נחמה שאינה מרדימה, אלא מחזיקה את המאזין ער בתוך החלום. הפשטות לכאורה מושגת במאמץ אינטלקטואלי ורגשי רב, המעיד על כך שזו אינה תמימות אבודה, אלא הבנייה בוגרת של תמימות.

בקליניקה, אנו פוגשים דינמיקה זו לעיתים קרובות. למשל, מטופל בוגר ועצמאי שמבקש מהמטפל באופן לא מודע להיות "ההורה הטוב" שלא היה לו מעולם. הוא עשוי לבקש גבולות נוקשים ("הבית") כדי להרגיש בטוח מספיק להתפרק ולבכות. באחד המקרים, מטופל תיאר כיצד רק הידיעה שהמטפל שומר על הזמן בדיוק מוחלט, אפשרה לו "להיות תינוק" בתוך השעה הטיפולית, בידיעה שמישהו אחר מחזיק את המציאות עבורו. תהליכים אלו של חזרה לשלבי התפתחות מוקדמים עולים תדיר במסגרת פסיכותרפיה דינמית, המאפשרת למטופל "לגדול מחדש" בתוך קשר בטוח.

"ברית עולם" – על הגבול הדק שבין אהבה להיבלעות

היצירה "ברית עולם" נחשבת לקלאסיקה רומנטית, אך קריאה פסיכואנליטית מזמינה אותנו להשתהות על הגבולות המטושטשים שבין העצמי לאחר. המשפט "דמי בראשך, דמך בראשי" מהדהד ברית דמים טוטאלית. נשאלת השאלה: האם זוהי אהבה בוגרת, או ביטוי לפנטזיה של סימביוזה מוחלטת? במצב סימביוטי, הגבולות בין השניים נמחים כליל, ונוצרת ישות אחת מאוחדת. הלחן של כספי מעצים את התחושה הזו באופן פיזי: הוא מאופיין במעגליות אינסופית ובזרימה הרמונית שאין בה "נקודות עצירה" לנשימה. החוויה הגופנית היא של משפט מוזיקלי שנאמר בנשימה אחת ארוכה, כמו חיבוק הדוק שלא מרפה לרגע, עוטף ומגן אך גם מותיר מעט מאוד אוויר לאינדיבידואל.

ייתכן וזוהי גדולתו של השיר – הוא נוגע בכמיהה הכמוסה לוותר על נפרדות ולהיבלע בתוך האהוב. עם זאת, המציאות מורכבת יותר. בחדר הטיפולים אנו פוגשים זוגות המנסים לחיות את הפנטזיה הזו הלכה למעשה. לדוגמה, זוג שמגיע לטיפול כאשר אחד הצדדים רוצה לפתח תחביב נפרד, והשני חווה זאת כבגידה או כנטישה קטסטרופלית, משום שהחוזה הזוגי הלא מודע היה "אנחנו אחד".

העבודה המקצועית במסגרת טיפול זוגי במקרים אלו היא עדינה ומורכבת. האתגר הוא לאפשר בתוך האהבה הגדולה מרחב נשימה חיוני. המטרה היא לנוע מהמודל הסימביוטי אל עבר מובחנות – היכולת להיות קרובים מאוד, ועדיין להישאר שניים. כספי מאפשר לנו לחוות באמנות את הפיתוי המתוק של ההתמזגות, אך החיים דורשים מאיתנו ללמוד את אמנות המרחק הנכון כדי לשמור על התשוקה והנפרדות.

"לא ידעתי שתלכי ממני" – הפיצול כמנגנון הישרדות

בשיר "לא ידעתי שתלכי ממני", הכותרת מציבה פרדוקס המאפיין מצבי הלם: הידיעה העובדתית קיימת, אך התודעה הרגשית מסרבת לקלוט אותה ("לא ידעתי"). פרויד תיאר את האבל כתהליך של הכרה במציאות, אך השיר תופס את הרגע שלפני האבל, את הקיפאון. הדובר מתאר מציאות יומיומית ("הרוח נושבת בחריצים"), בעוד עולמו הפנימי עצר מלכת. הגאונות של כספי באה לידי ביטוי בפער הדרמטי שבין המילים למוזיקה. הלחן אינו זעקתי או שבור; להפך, הוא זורם, מלודי להפליא, כמעט אגבי ("נונשלנטי").

הפער הזה ממחיש את מנגנון הפיצול: חלק אחד של הנפש ממשיך "לנגן" את החיים כרגיל, שומר על חזות מתפקדת, בעוד חלק אחר נותר קפוא ומדמם בשקט. הלחן הזורם הוא כמו מסכה אסתטית המאפשרת לספר את הסיפור הנורא מבלי להתפרק לרסיסים. אנו רואים זאת בקליניקה בבירור: מטופל שמספר על פרידה כואבת או אובדן בקול יציב, כמעט טכני, מנתח את הסיטואציה בקור רוח. ופתאום, רק כשהוא מזכיר פרט שולי לכאורה – ריח של בושם שנשאר ברכב, או צליל של הודעה בטלפון – הקול נסדק, וההגנה קורסת לרגע.

במצבים אלו, המחשבה הקלינית המנחה בגישות של טיפול בדיכאון היא לא "לשבור" את ההגנה בכוח, אלא להמיס אותה לאט. המטרה היא לחבר מחדש בין הסיפור המילולי היבש לבין החוויה הרגשית המושתקת, ולתת לכאב מקום בטוח, בדיוק כפי שהשיר מצליח לתת למילים הקשות מנגינה שתחזיק אותן.

"מקום לדאגה" – לתת שם וצורה לאימה

השיר "מקום לדאגה" (מילים: יהונתן גפן) הוא טקסט חומל הנותן לגיטימציה לחרדה הקיומית. בניגוד למסרים כוזבים של "יהיה בסדר", השיר מכריז: "יש מקום לדאגה". הדאגה היא חלק בלתי נפרד מהקיום, והיא יושבת שם "בקצה השמיים". המוזיקה של כספי בשיר זה היא שמיימית, עם הרמוניות פתוחות ורחבות שיוצרות תחושת מרחב אינסופי. הלחן מתפקד כמיכל אולטימטיבי: הוא לא מנסה לפתור את הדאגה או להעלים אותה, אלא להחזיק אותה.

וילפרד ביון דיבר על "אימה ללא שם" – חרדה גולמית ומפרקת. כספי לוקח את האימה הזו ונותן לה שם, צורה ומנגינה. הוא הופך את החרדה המשתקת לעצב קיומי שניתן לשאת אותו. דוגמה קלינית מובהקת לכך היא מטופלת הסובלת מהתקפי חרדה, אשר מנסה בכל כוחה "להפסיק לפחד" ולהילחם בתחושות הגוף שלה, מה שרק מגביר את הסבל. רגע המפנה בטיפול מתרחש כאשר היא מסכימה, ברוח השיר, לתת לחרדה "מקום": היא לומדת לנשום לתוכה, לקרוא לה בשם, ולהתבונן בה ללא שיפוטיות.

גישה זו מהדהדת עקרונות של טיפול בחרדה וקבלה. כאשר החרדה מקבלת "מקום לדאגה", כאשר היא עטופה במוזיקה שמחזיקה אותה ולא הודפת אותה, העוקץ המשתק שלה מתקהה. היא הופכת מאויב אכזר לחלק מהנוף האנושי, בדיוק כפי שהשיר מציע.

"הנה הנה" – המקצב כמבצר או כגשר לחיות?

היצירה "הנה הנה" מייצגת את הקוטב התוסס של כספי: הקצב הווירטואוזי והתנועה הבלתי פוסקת. דרך עדשה פסיכואנליטית, ניתן לראות בכך "הגנה מאנית": בריחה מרגשות כבדים אל תוך עשייה ושליטה. הטקסט המינימליסטי והמקצב הברזילאי הדוהר משמשים כסכר המונע מהמלנכוליה להציף. כל עוד המוזיקה דוהרת, השקט המפחיד לא יכול לחדור.

אך האם זו רק בריחה? קריאה נוספת מציעה שהמקצב הוא גם ביטוי של חיוניות וכוח חיים. תנועה ומקצב הם אמצעים לוויסות רגשי דרך הגוף. ייתכן שכספי מציע דרך לא מילולית לחוות רגש – דרך הדופק והריקוד. בקליניקה, אנו רואים לעיתים מטופלים בדיכאון שמשתמשים בפעילות אינטנסיבית (כמו ספורט או עבודה פיזית) כדי "להתניע" את המערכת שלהם מחדש. זו לא בהכרח הדחקה, אלא הישרדות.

למשל, אדם שמרגיש שהעצב מושך אותו למטה כמו משקולת, ומוצא שדווקא הריצה המהירה או התיפוף מאפשרים לו להרגיש חי שוב. בגישות של CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי), אנו משתמשים בטכניקות של הפעלה התנהגותית כדי לשבור קיפאון. לכן, המוזיקה של כספי יכולה להיתפס בו זמנית גם כמבצר המגן מפני הכאב, וגם כגשר המאפשר לחצות אותו בריקוד ולחזור לחיים.

"שיר אהבה" (כמו גלגל) – בין חזרה כפייתית להשלמה

"שיר אהבה" (מילים: אהוד מנור), המוכר בשל הדימוי "כמו גלגל בתוך גלגל", מציף את סוגיית המעגליות בחיינו. פרויד טבע את המונח "חזרתיות כפייתית" לתיאור הנטייה האנושית לשחזר שוב ושוב דפוסים מכאיבים בניסיון לתקן אותם. הדימוי של הגלגל יכול להיתפס ככלא מחניק – "בסופה של כל דרך ממתינה התחלה" – חזרה נצחית ללא מוצא. אולם, הלחן המהפנט של כספי מעניק למילים משמעות אחרת: החזרתיות במוזיקה היא מרגיעה, כמעט מדיטטיבית.

המוזיקה מרמזת על השלמה עם מחזוריות החיים. במקום לראות בחזרה עונש, השיר מציע לראות בה סדר טבעי. דוגמה קלינית לכך היא מטופל שמזהה דפוס חוזר ביחסיו, ובמקום להלקות את עצמו או להילחם ב"גלגל", הוא לומד להכיר בו, לשהות בתוכו ללא שיפוטיות, ובכך מפקיע את העוקץ ההרסני שלו.

המטרה בגישות מעמיקות של פסיכואנליזה אינה תמיד לשבור את הגלגל, אלא להפוך את החזרה הכפייתית לבחירה מודעת. השיר של כספי מזכיר לנו שהתנועה המעגלית היא גם תנועה של חיים ושל נצחיות, ומאפשר לנו להרגיש מוחזקים בתוך הסיבוב האינסופי.

ביבליוגרפיה

אוגדן, ת. (2013). על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.

ביון, ו. ר. (2003). ללמוד מן הניסיון. תל אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

נוי, פ. (1999). הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות. תל אביב: מודן.

פרויד, ז. (2002). אבל ומלנכוליה. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תל אביב: דביר.

Caspi, M. (Composer). (1976). Matti Caspi [Album]. Phonokol.