תהודה של הלא מודע: קריאה פסיכואנליטית בשירי מתי כספי

"ילדותי השנייה" – כמיהה לתיקון בתוך מיכל בטוח

השיר "ילדותי השנייה" (מילים: אהוד מנור) הוא יצירה המהווה הרבה מעבר להתרפקות נוסטלגית. בקריאה פסיכואנליטית מעמיקה, השיר מתאר מנגנון של "רגרסיה בשירות האני", שבו ההורה משתמש בילדו כזולת עצמי כדי לתקן את פצעי עברו. הדובר בשיר לא מציג את עצמו כהורה יודע כל, אלא כמי שמתמסר לחלוטין ללמידה מחודשת דרך בתו: "מה שתתני לי אקח". הוא חווה את העולם מחדש דרך החושים שלה – "דרך עינייך בת אני רואה ומגלה שוב עולם".

הלב של השיר טמון בשורה "ואיתך שוב אגדל בלי לחשוש". משפט זה מסגיר את הטראומה הסמויה של הילדות הראשונה: שם היה חשש, שם הגדילה הייתה מלווה בחרדה. ה"חוויה המתקנת" מתרחשת כעת, כאשר הוא יכול לחוות את גיל שלוש, ארבע וחמש מחדש, אך הפעם מתוך ביטחון. הוא לומד "לגעת שוב בגלי הים" ו**"לאהוב בלי לחשוב"** – יכולות שאולי אבדו לו בבגרותו המוגנת והנוקשה.

הלחן של כספי משרת את הטקסט באופן גאוני. המלודיה עגולה ורכה, אך ההרמוניה המורכבת שמתחת לפני השטח – עם השימוש באקורדים מורחבים האופייניים לג'אז – מייצרת מתח נעים של אי פתרון. המוזיקה נמנעת מסגירה הרמונית (קדנצה) צפויה ופשוטה, ובכך משאירה את הלב "פתוח" ודרוך, בדיוק כמו הלב שנפתח מחדש בשיר ("ליבי נפתח").

בקליניקה, אנו פוגשים דינמיקה זו כאשר מטופלים הופכים להורים. לעיתים, ההורות מאפשרת להם לחוות מחדש את ילדותם ולתקן אותה. המטפל, בדומה לילדה בשיר, משמש לעיתים כראי שדרכו המטופל יכול ללמוד "לגדול בלי לחשוש". תהליכים אלו של עיבוד חוויות מוקדמות עולים תדיר במסגרת פסיכותרפיה דינמית, המאפשרת לאדם לחזור אל הילד שבתוכו ולרפא אותו.

"ברית עולם" – על הגבול הדק שבין אהבה להיבלעות

היצירה "ברית עולם" נחשבת לקלאסיקה רומנטית, אך קריאה פסיכואנליטית מזמינה אותנו להשתהות על המתח שבין נפרדות למיזוג. השורה "עוד מעט כמעט אנו גוף אחד" מבטאת את הכמיהה לסימביוזה, אך מיד לאחריה מופיעה ההודאה בחשיפת היתר ובפגיעות: "את לי עד שאני פוחד ולכן רועד". האהבה הגדולה מעוררת חרדה קיומית מפני אובדן העצמי או מפני האינטימיות הטוטאלית. הדובר מנסה להחזיק את הפרדוקס – להיות "יחד ולבד", להישאר "לך, לעצמי נאמן", אך בסופו של דבר הכמיהה היא להתמוססות הגבולות: "עד שתיותר רק אהבתנו".

הלחן של כספי מעצים את התחושה הזו באופן פיזי: הוא מאופיין במעגליות אינסופית ובזרימה הרמונית שאין בה "נקודות עצירה" לנשימה ("יום יום וליל כל הזמן"). החוויה הגופנית היא של משפט מוזיקלי שנאמר בנשימה אחת ארוכה, כמו חיבוק הדוק שלא מרפה לרגע, עוטף ומגן אך גם מותיר מעט מאוד אוויר לאינדיבידואל.

בחדר הטיפולים אנו פוגשים זוגות המנסים לחיות את הפנטזיה הזו של "גוף אחד". לעיתים, הניסיון למחוק את ה"לבד" לטובת ה"יחד" מייצר מחנק. העבודה המקצועית במסגרת טיפול זוגי במקרים אלו היא עדינה ומורכבת. האתגר הוא לאפשר לבני הזוג ללמוד, כפי שמציע השיר, "לוותר ולתת יותר", אך מבלי לאבד את הנאמנות לעצמי. כספי מאפשר לנו לחוות באמנות את הפיתוי המתוק של ההתמזגות ("עד ימי הסוף"), אך החיים דורשים מאיתנו ללמוד את אמנות המרחק הנכון כדי לשמור על התשוקה והנפרדות.

"לא ידעתי שתלכי ממני" – הפיצול כמנגנון הישרדות

בשיר "לא ידעתי שתלכי ממני" (מילים: אהוד מנור), הכותרת והטקסט מציבים בפנינו את האנטומיה של ההלם. הדובר מתאר חוויה של טראומה פתאומית המערערת את יסודות קיומו: "לא חלמתי שפתאום יכני, רעם שכזה ביום בהיר". בניגוד לאבל "רגיל" שיש בו הכנה או תהליך הדרגתי, כאן הדגש הוא על היעדר האזהרה – "בלי לומר מילה, בלי להזהיר". מבחינה פסיכולוגית, מצב זה אינו מאפשר לנפש להיערך, והדובר מעיד על עצמו בכנות מכמירת לב: "לא פיתחתי דרך הגנה". הוא נותר חשוף לחלוטין, שכן הביטחון בקשר היה מוחלט וטוטאלי, כמו חוק טבע או פעולה אוטומטית: "את היית דבר כל כך בטוח, כמו קפה בבוקר, כמו שינה".

הגאונות של כספי באה לידי ביטוי בפער הדרמטי שבין המילים המתארות שבר ("רעם") לבין המוזיקה. הלחן אינו זעקתי, דיסרמוני או שבור; להפך, הוא זורם, מלודי להפליא, כמעט אגבי ונונשלנטי. הפער הזה ממחיש בצורה המדויקת ביותר את מנגנון הפיצול שהנפש מפעילה בזמן טראומה. חלק אחד של הנפש – המיוצג על ידי המנגינה – מנסה להמשיך את "הקפה בבוקר", לשמור על הרצף והשגרה, בעוד החלק האחר – המיוצג על ידי המילים – מבין שהעולם חרב. הפיצול מאפשר לדובר להחזיק בתוכו פנטזיה של הכחשה, מעין משא ומתן נואש עם המציאות: "ואולי את עוד מעט חוזרת, רק הלכת לקנות כמה דברים". זהו ניסיון להפוך את הנטישה הסופית לאירוע יומיומי בנאלי שניתן לשאת אותו.

אנו רואים דינמיקה זו בבירור בתוך הקליניקה. מטופלים המגיעים לאחר אובדן פתאומי או פרידה מטלטלת, מספרים לעיתים את סיפורם בקול יציב, כמעט טכני, מנותק מהרגש. הם נאחזים בפרטים הקטנים של היומיום כדי לא לטבוע. במצבים אלו, המחשבה הקלינית המנחה בגישות של טיפול בדיכאון ועיבוד אבל היא לא "לשבור" את ההגנה הזו בכוח. ההגנה הזו, ה"קפה בבוקר" המנטלי, היא שמאפשרת להם לשרוד. המטרה הטיפולית היא לסייע למטופל לחבר מחדש, בקצב שלו, בין התמימות שאבדה ("ואני תמים, תמיד חשבתי") לבין המציאות החדשה והכואבת, ולתת לכאב מקום בטוח ומוחזק, בדיוק כפי שהלחן של כספי מצליח להחזיק את המילים הקשות מבלי להתפרק.

"מקום לדאגה" – לתת שם וצורה לאימה

השיר "מקום לדאגה" (מילים: יהונתן גפן) הוא טקסט חומל הנותן לגיטימציה נדירה לחרדה הקיומית. בניגוד למסרים תרבותיים כוזבים של "יהיה בסדר" או "אל תדאג", השיר פותח בהכרזה שיש מקום כזה, גם אם הוא נמצא "בקצה השמיים ובסוף המדבר". התיאור של המקום הזה הוא מדויק ומכמיר לב: זהו "מקום קטן, עלוב ומשוגע". זוהי הגדרה פסיכואנליטית מבריקה ללא מודע החרדתי שלנו – הוא לא תמיד נשגב, לעיתים הוא מרגיש קטן, עלוב, כאוטי ("משוגע") ומלא בפרחי בר פראיים שאסור לקטוף.

השיר מיטיב לתאר את המנגנון הקוגניטיבי של החרדה: "אומרים שם מה שיקרה / וחושבים על כל מה שקרה". החרדה לעולם אינה נמצאת בהווה; היא נעה כמטוטלת אכזרית בין מחשבות טורדניות על העבר ("מה שקרה") לבין קטסטרופיזציה של העתיד ("מה שיקרה"). ובתוך הכאוס הזה, יושבת דמות אב ארכיטיפית – "אלוהים שם יושב ורואה / ושומר על כל מה שברא". אך בניגוד לאל הכל-יכול והבוטח, האל הזה "דואג ודואג נורא". דמות האל בשיר מתפקדת כהורה המשליך או כזה המשתתף בחרדה, אך גם כמיכל אולטימטיבי: הוא לוקח על עצמו את תפקיד הדואג, כדי שאולי אנחנו נוכל לנוח מעט.

המוזיקה של כספי בשיר זה היא שמיימית, עם הרמוניות פתוחות ורחבות שיוצרות תחושת מרחב אינסופי, המנוגדת לטקסט על המקום ה"עלוב". הלחן מתפקד כמיכל המחזיק את התוכן הקשה. וילפרד ביון דיבר על "אימה ללא שם" – חרדה גולמית ומפרקת. כספי וגפן לוקחים את האימה הזו ונותנים לה שם ("מקום לדאגה"), כתובת ומנגינה. הם הופכים את החרדה המשתקת לעצב קיומי שניתן לשאת אותו.

דוגמה קלינית מובהקת לכך היא מטופלת הסובלת מהתקפי חרדה, אשר מנסה בכל כוחה "להפסיק לפחד", להילחם בתחושות הגוף שלה ולהכחיש את קיומו של המקום ה"עלוב ומשוגע" בתוכה. המלחמה הזו רק מגבירה את הסבל. רגע המפנה בטיפול מתרחש כאשר היא מסכימה, ברוח השיר, להכיר בכך שיש מקום לדאגה: היא לומדת לנשום לתוכה, לקרוא לה בשם, ולהתבונן בה ללא שיפוטיות. גישה זו מהדהדת עקרונות של טיפול בחרדה וקבלה. כאשר החרדה מקבלת "מקום", כאשר היא עטופה במוזיקה שמחזיקה אותה ולא הודפת אותה, העוקץ המשתק שלה מתקהה. היא הופכת מאויב אכזר לחלק מהנוף האנושי, בדיוק כפי שהשיר מציע.

"הנה הנה" – כשהיצירה מתמרדת ביוצרה: על נפרדות ואובדן שליטה

השיר "הנה הנה" (מילים: אהוד מנור) נתפס לעיתים בטעות כשיר קליל וווירטואוזי, בעיקר בשל הלחן הקצבי והביצוע הדוהר של כספי. אולם קריאה מדוקדקת במילות השיר חושפת דרמה פסיכולוגית מורכבת העוסקת ביחסים שבין היוצר ליצירתו, או בין ההורה לילדו. השיר מתאר תהליך של התפתחות ועצמאות: המנגינה (שהיא גם מטאפורה לשנה, לאהבה, או לילד) מתחילה במקום קטן, נמוך ונשלט – "מנגינה שמתחילה נמוך... אבל רוצה לגדול". היא מתחילה כחלק מהעצמי של הדובר ("המנגינה שלי"), אך מהר מאוד מפתחת סוכנות ורצון משלה: "מחפשת לה מוצא / והנה היא עולה, עולה".

הלב הפסיכואנליטי של השיר מצוי בפזמון, המבטא את ההלם והחרדה של הדובר מול האוטונומיה של האובייקט: "לא ידעתי שתברח... לא ידעתי שאותי תשכח / תתחצף ותענה". במונחים של מרגרט מאהלר, אנו עדים כאן לשלב ה"ספרציה-אינדיבידואציה" (היפרדות וייחוד). כדי שהמנגינה (או הילד) תגדל, היא חייבת "לברוח", לעוף רחוק מהמקור, ואפילו "להתחצף" – כלומר, למרוד בסמכות ההורית או היוצרת כדי לפתח זהות נפרדת. הדובר חווה זאת כנטישה או כבגידה ("לא ידעתי שאותי תשכח"), בעוד שהאובייקט חווה זאת כגדילה הכרחית. הלחן הווירטואוזי של כספי, עם הקצב המהיר והבלתי ניתן לעצירה, אינו סתם "שמח"; הוא ממחיש את האנרגיה המתפרצת של הגדילה, את הכוח הצנטריפוגלי שדוחף את הגוזל מן הקן, כוח שאינו ניתן לריסון.

בקליניקה, אנו פוגשים דינמיקה זו בצמתים של שינוי סטטוס ופרידה. הורים למתבגרים, למשל, חשים לעיתים קרובות את אותה תחושת עלבון וחרדה המופיעה בשיר: הילד שהיה "שלהם", שהתחיל "נמוך" וקרוב, פתאום "מתחצף ועונה" ובורח למקומות שההורה לא דמיין ("לא ידעתי שתעוף רחוק כל כך"). הטיפול הפסיכולוגי, ובפרט הדרכת הורים, מסייע להורה להבין שהבריחה והחוצפה אינן נגדו, אלא בעד ההתפתחות של הילד. השיר מלמד אותנו שיעור כואב אך חשוב על אהבה: כדי שמשהו יגדל ("אהבה שמתחילה עמוק... ומבטיחה להיות טובה"), עלינו להסכים לשחרר את האחיזה, גם אם המחיר הוא שהמנגינה בסופו של דבר תשתנה ותהפוך לאחרת ("אבל פתאום הייתה שונה... והיא אינה").

"שיר אהבה" (כמו גלגל) – המעגליות כמיכל מגן

"שיר אהבה" (מילים: אהוד מנור), המוכר בזכות הדימוי המרכזי "כמו גלגל בתוך גלגל", מציג בפנינו סדרה של דימויים ויזואליים העוסקים כולם בהכלה וביחסי גומלין בין הפנים לחוץ. בניגוד לפרשנות של מעגליות כחזרתיות סיזיפית או ככלא, השיר הזה מציג את המעגליות כמצב של עטיפה ומוגנות. הדימויים הם של דברים השוכנים בתוך דברים אחרים: "כמו גלגל בתוך גלגל", "כמו תלתל בתוך תלתל", והשיא הרגשי – "ליבה בזרועותיו".

השיר פותח בתיאור של שבריריות קיצונית: "כמו עלה שביר ודק / המתמוסס באור". העלה כל כך עדין שהוא כמעט נעלם בתוך האור שעוטף אותו. זהו תיאור מדויק של חווית ה"עצמי" במצבים של אינטימיות עמוקה או בראשית החיים: העצמי הוא שביר, זקוק להחזקה, וכמעט מתמזג עם הסביבה המזינה אותו ("תינוק המשחק עם החמה"). הלחן של כספי, עם הפריטה המעגלית והמהפנטת בגיטרה, מחקה את תנועת הגלגל. הוא יוצר תחושה של ערסול אינסופי, כאילו המוזיקה עצמה היא הזרועות המחזיקות את הלב. אין כאן התפתחות דרמטית או שיא מתפרץ, אלא תנועה מתמדת, רכה ומחזורית, המשרה ביטחון.

מבחינה פסיכואנליטית, השיר נוגע בצורך הראשוני והנצחי שלנו ב"סביבה מחזיקה". כפי שהתינוק זקוק לזרועות האם כדי לא להתפרק מול הגירויים העזים של העולם ("החמה", "הרוח"), כך גם המבוגר זקוק לאהבה שתשמש כמיכל לליבו. בקליניקה, אנו פוגשים מטופלים שחווים את עולמם ככאוטי ומפרק, כ**"זמן המשתחק בין מחוגים בלי קול"**. עבורם, הטיפול משמש כניסיון לבנות מחדש את אותו "גלגל בתוך גלגל" – מערכת של הגנות ועטיפה שתאפשר להם להרגיש קיימים ומוחזקים, ולא "מתמוססים באור" עד כדי היעלמות. הטיפול בגישות של פסיכותרפיה מעניק את המסגרת המעגלית והקבועה הזו, שבתוכה הנפש השברירית יכולה לנוח.

ביבליוגרפיה

אוגדן, ת. (2013). על אי היכולת לחלום. תל אביב: עם עובד.

ביון, ו. ר. (2003). ללמוד מן הניסיון. תל אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט, ד. ו. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.

נוי, פ. (1999). הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות. תל אביב: מודן.

פרויד, ז. (2002). אבל ומלנכוליה. בתוך: מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות. תל אביב: דביר.

Caspi, M. (Composer). (1976). Matti Caspi [Album]. Phonokol.