מי אתה היינץ קוהוט? על זולתעצמי, נרקיסיזם והאדם הטרגי

האיש ששינה את פני הפסיכואנליזה: מווינה לשיקגו

היינץ קוהוט, מי שעתיד היה לזעזע את אמות הסיפים של העולם הפסיכואנליטי ולנסח מחדש את הבנת הסבל האנושי, נולד בווינה בשנת 1913. הוא גדל כבן יחיד למשפחה יהודית מתבוללת בלב התרבות האירופית הגבוהה, סביבה שהייתה רוויה באמנות, מוזיקה וספרות קלאסית. הביוגרפיה של קוהוט אינה רק רשימת ציוני דרך היסטוריים, אלא מצע חיוני להבנת התפתחות רעיונותיו. אביו נעדר מהבית לתקופות ממושכות בשל שירותו הצבאי במלחמת העולם הראשונה, ואמו, דמות מורכבת ודומיננטית, תוארה על ידי היסטוריונים כמי ששמרה על ריחוק רגשי מסוים. הספרות הביוגרפית מצביעה על כך שהדינמיקה הזו – של ילד מוכשר ורגיש הגדל בבדידות מסוימת בתוך עושר תרבותי – מהדהדת לימים בכתביו על "העצמי המרוקן" ועל הכמיהה האוניברסלית למבט מאשר ומחזיק.

בריחתו מאוסטריה בשנת 1939, זמן קצר לאחר הסיפוח הנאצי, הייתה אירוע מכונן. קוהוט, כמו פליטים רבים בני דורו, חווה את אובדן המולדת, השפה והסטטוס החברתי. הוא הגיע לשיקגו, עיר שהפכה לביתו המקצועי והאישי עד יום מותו. בארצות הברית הוא השתלב במהירות ובכישרון רב במכון הפסיכואנליטי של שיקגו, שם טיפס בסולם הדרגות והפך לדמות מרכזית ומשפיעה. בשנות ה-50 וה-60, קוהוט לא נחשב למורד; להפך, הוא כונה בפי עמיתיו "מר פסיכואנליזה" ואף כיהן כנשיא האיגוד הפסיכואנליטי האמריקאי. הוא לימד את התיאוריה הפרוידיאנית הקלאסית בדייקנות, הגן על פסיכולוגיית האגו, והקפיד על קוצו של יוד בכל הנוגע לטכניקה השמרנית.

דווקא מתוך עמדה זו של בקיאות מוחלטת וסמכות מוסדית, החל לצמוח הספק. קוהוט החל לזהות פער מטריד בין התיאוריה שלימד לבין המציאות בקליניקה. הוא פגש מטופלים שעל פניו נראו מתפקדים, אך דיווחו על תחושות עמוקות של חוסר חיוניות, שעמום, דיכאון מעודן וריקנות קיומית. הכלים הקלאסיים של פירוש הדחף, חשיפת הקונפליקט האדיפלי וניתוח ההגנות לא רק שלא הועילו למטופלים אלו, אלא לעיתים קרובות גרמו להם להרגיש לא מובנים, מותקפים ומיואשים. הוא ראה כיצד פירוש מדויק לכאורה על תוקפנות מודחקת מוביל את המטופל לנסיגה עמוקה במקום לתובנה. התסכול הקליני הזה לא הוביל אותו לזנוח את הפסיכואנליזה, אלא לחקור אותה מחדש, תהליך שהוביל אותו בהדרגה להבנה כי התיאוריה זקוקה להרחבה דרמטית כדי לכלול בתוכה את הסובלנות לחוויית העצמי השבור, ולא רק לחוויית הדחף האסור.

המעבר מתיאוריית הדחף לפסיכולוגיית העצמי – שינוי הפרדיגמה

החידוש של קוהוט לא היה ביטול התיאוריה הקלאסית, אלא שינוי הפוקוס וההיררכיה הטיפולית. הוא הציע הבחנה מושגית בין "האדם האשם" לבין "האדם הטרגי". הפסיכואנליזה הקלאסית עסקה ב"אדם האשם" – זה הנקרע בקונפליקט בין דחפיו הביולוגיים לבין דרישות המוסר, וסובל מחרדה ואשמה. לעומת זאת, קוהוט טען כי הדרמה המרכזית של תקופתנו אינה קונפליקט אלא חסך. זהו "האדם הטרגי", שאינו נאבק בדחפיו, אלא נאבק על עצם קיומו הפסיכולוגי, על תחושת הלכידות והמשמעות.

במודל החדש שהציע, הקונפליקטים הדחפיים אינם נעלמים, אך הם נתפסים כמשניים. על פי קוהוט, כאשר העצמי חווה איום של התפרקות (פרגמנטציה), הדחפים המיניים והתוקפניים מתעוררים בעוצמה רבה כניסיון נואש להחזיר תחושת חיות. ניתן לראות זאת בקליניקה בבירור: מטופל שחווה לפתע התקף זעם הרסני כלפי המטפל, לא בהכרח בגלל דחף תוקפני מולד שפרץ החוצה, אלא כתגובה לכשל אמפתי רגעי – אולי המטפל הביט בשעון או לא זכר פרט חשוב. הזעם הוא "תוצר פירוק" של עצמי שחש נטוש ומנסה להתגבש מחדש דרך הכוחניות.

המעבר מ"פסיכולוגיה של קונפליקט" ל"פסיכולוגיה של חסך" משנה את הטכניקה הטיפולית מן היסוד. המטפל אינו עוד הבלש החושף את המניעים הנסתרים, אלא דמות המוכנה לספק סביבה משקמת. המטרה אינה "לנקות" את הנפש מאשליות, אלא לאפשר לעצמי לצמוח מחדש בתוך קרקע מיטיבה. במאמרים העוסקים בדרכים לחשוב מחדש על העברה, מודגש כיצד הטיפול הופך למרחב שבו המטופל יכול לחוות את צרכיו המושתקים ללא בושה. קוהוט לימד אותנו שאי אפשר לטפל בקונפליקטים מורכבים כל עוד אין מבנה עצמי יציב שיכול לשאת אותם; קודם בונים את הבית, ורק אחר כך אפשר לסדר את הרהיטים.

מושגי יסוד: זולתעצמי, העברה והפנמה ממירה

בלב התיאוריה של פסיכולוגיית העצמי עומד המושג המהפכני "זולתעצמי". מושג זה מאתגר את ההפרדה המערבית המקובלת בין "אני" ל"אחר". זולתעצמי אינו אדם אחר במובן האובייקטיבי, אלא חוויה של האחר כחלק בלתי נפרד ממערכת העצמי שלנו. התפקיד של זולתעצמי הוא לספק פונקציות פסיכולוגיות שהעצמי המתפתח עדיין אינו מסוגל לבצע בעצמו, כמו ויסות מתחים ושמירה על הערכה עצמית. קוהוט הדגיש כי התלות בזולתעצמי אינה מסתיימת בילדות; היא צורך אנושי בסיסי המלווה אותנו מלידה ועד מוות, בדומה לצורך בחמצן. הבגרות הנפשית אינה "עצמאות" מוחלטת, אלא היכולת להשתמש במגוון רחב ועשיר של זולתעצמי בסביבה שלנו.

קוהוט אפיין שלושה צרכי זולתעצמי מרכזיים: הצורך בשיקוף (לקבל אישור והתפעלות), הצורך באידיאליזציה (להתמזג עם דמות חזקה ומרגיעה) והצורך בתאומות (להרגיש דומה לאחרים ושייך למשפחת האדם). בקליניקה, ההבדל בין העברה קלאסית להעברת זולתעצמי הוא תהומי. בעוד שבהעברה נוירוטית המטופל עשוי להשליך על המטפל את דמות האב הביקורתי ולהתווכח איתו, בהעברת זולתעצמי המטופל זקוק למטפל כפונקציה של קיום. כשהמטפל יוצא לחופשה, המטופל הזה לא סתם "מתגעגע" או "כועס", אלא חווה התפרקות של ממש, כאילו איבד איבר מגופו או את היכולת לנשום.

תהליך הריפוי מתרחש דרך מנגנון שקוהוט כינה "הפנמה ממירה". זהו תהליך עדין והדרגתי שבו המטפל נכשל באופן בלתי נמנע באמפתיה שלו (למשל, לא מדייק במילה מסוימת), אך התיקון של הכשל וההכרה בכאב שנגרם, מאפשרים למטופל לקחת בחזרה את הפונקציה שהפקיד אצל המטפל ולהפוך אותה לחלק ממנו. לדיון מעמיק על האספקטים הקיומיים של תהליכים אלו, מומלץ לעיין במאמר על פסיכואנליזה אונטולוגית, הבוחן את הוויית האדם בראי גישה זו.

נרקיסיזם: ספקטרום של פגיעות, לא רק מחלה

אחת התרומות החשובות של קוהוט היא הרביזיה המוחלטת שעשה למושג הנרקיסיזם. המסורת הפסיכואנליטית נטתה לראות בנרקיסיזם שלב ינקותי שיש "להתגבר" עליו לטובת אהבת אובייקט בוגרת. קוהוט, לעומת זאת, הציע מודל של שני קווים התפתחותיים נפרדים ומקבילים: אהבת אובייקט ונרקיסיזם. לפיכך, נרקיסיזם אינו מילה גסה ואינו פתולוגיה כשלעצמה. נרקיסיזם בריא הוא הדלק של האישיות; הוא המקור לאמביציה, ליצירתיות, להומור, וליכולת להרגיש בעלי ערך ומשמעות בעולם.

ההבחנה הקריטית שקוהוט מציע היא בין פגיעות נרקיסיסטית אנושית ונורמלית לבין הפרעת אישיות נרקיסיסטית. כולנו זקוקים לשיקוף ולהערכה, וכולנו נפגעים מזלזול. הפתולוגיה מתחילה כאשר העצמי אינו מלוכד דיו, והאדם הופך תלוי לחלוטין באספקה חיצונית כדי למנוע קריסה דכאונית. זהו המטופל שכל ביקורת קלה מצד הבוס מובילה אותו למחשבות אובדניות או להתקף זעם חסר פרופורציה, משום שהיא מאיימת על עצם קיומו.

קוהוט לימד אותנו לזהות לא רק את הנרקיסיסט המוחצן והיהיר, אלא גם את הספקטרום של נרקיסיזם סמוי. אלו המטופלים שנכנסים לקליניקה "על קצות האצבעות", מתנצלים על עצם קיומם, ופוחדים לתפוס מקום. אצלם, הגרנדיוזיות אינה מופגנת אלא מסתתרת בפנטזיה, כהגנה מפני עולם שנתפס כפוגעני. הטיפול בגישה הקוהוטיאנית נמנע מעימות חזיתי עם הגרנדיוזיות או הנחיתות (מה שעלול להוביל לזעם או לייאוש), אלא מתמקד בהבנת התפקיד ההישרדותי שהן ממלאות, מתוך עמדה המכבדת את הצורך העמוק של המטופל בנראות.

האמפתיה: כלי מדעי, לא רק חמלה אנושית

עבור קוהוט, האמפתיה לא הייתה "נחמדות" או רגש חם גרידא, אלא כלי מחקרי הכרחי למדע הפסיכולוגיה. הוא הגדיר אותה כ"אינטרוספקציה עקיפה" – היכולת שלנו לחקור את עולמו הפנימי של אדם אחר על ידי כך שאנו מדמיינים את עצמנו בנעליו ומרגישים את החוויה מתוך הפרספקטיבה שלו. קוהוט טען טענה רדיקלית: בעוד שבמדעי הטבע אנו אוספים נתונים באמצעות תצפית חיצונית, בפסיכולוגיה הנתונים האמיתיים נגישים רק דרך אמפתיה. ללא אמפתיה, אנו רואים רק התנהגות פיזית; האמפתיה היא זו שמעניקה לפעולה את משמעותה הפסיכולוגית.

מבחינה טכנית, קוהוט הדגיש את החשיבות של "השריה אמפתית" ממושכת לפני כל ניסיון לפרש. זהו עקרון של תיקוף רגשי עמוק. דמיינו מטופל שמתלונן שוב ושוב על העוולות שנעשו לו. אינסטינקט של מטפל עשוי להיות לנסות להראות לו את חלקו במצב. קוהוט יציע אחרת: להבין קודם כל את החוויה הסובייקטיבית של הקורבן, לתקף את הכאב, ורק מתוך בסיס בטוח זה ניתן יהיה להתקדם. הוא סבר ששורש הפתולוגיה הוא היעדר אמפתיה הורית, ולכן הטיפול חייב לספק חוויה מתקנת.

עם זאת, חשוב לסייג: אמפתיה איננה זהה להזדהות טוטאלית. כיום אנו מבינים את הסיכון המקצועי של "טביעה" בתוך עולמו של המטופל. הזדהות יתר עלולה להוביל לאובדן הגבולות הטיפוליים ולחוסר יכולת של המטפל לשמש כעוגן יציב. המטפל צריך להיות "בתוך" החוויה כדי להבין, אך גם להישאר "מחוץ" לה כדי לעזור. היכולת לנוע בין הקטבים הללו, לשמור על אמפתיה וחמלה ובו בזמן לשמור על נפרדות, היא המיומנות הגבוהה ביותר המאפשרת למטופל להרגיש מובן מבלי שהמטפל יתפרק יחד איתו.

מורשתו של קוהוט והשיח הביקורתי

היינץ קוהוט הלך לעולמו בשנת 1981, אך המהפכה שהתחיל ממשיכה להדהד ולהשתנות. פסיכולוגיית העצמי התפתחה לגישות אינטרסובייקטיביות והתייחסותיות, אשר לקחו את רעיונותיו צעד אחד קדימה. גישות אלו מדגישות כי המפגש הטיפולי לעולם אינו "חקר של נפש אחת על ידי מומחה", אלא שדה משותף לשני סובייקטים. מושגים כמו העברה נגדית, שבעבר נתפסו כמכשול, מובנים היום ככלי העבודה המרכזי של המטפל, המאפשר לו לחוש על בשרו את עולמו הלא-מודע של המטופל.

כדי למקם את קוהוט בתוך השיח המקצועי בן זמננו, חשוב להתייחס גם לביקורת שהוטחה בו לאורך השנים. חלק מהכותבים בזרמים הקלייניאניים, למשל, מדגישים כי בגישת קוהוט עשויה להיות נטייה להפחית במשקלן של פנטזיות תוקפניות מולדות ושל רגשות קנאה, לטובת התמקדות בחסך סביבתי. ביקורת נוספת, מכיוונים לאקאניאניים, מערערת על עצם השאיפה ל"עצמי לכיד ושלם", בטענה שהסובייקט האנושי הוא מפוצל מעצם מהותו בשפה. השיח הביקורתי הזה אינו מחליש את התיאוריה, אלא מעשיר אותה ומאפשר למטפלים להחזיק במורכבות דיאלקטית ולנוע בין עמדות טיפוליות שונות בהתאם לצרכי המטופל.

מורשתו של קוהוט באה לידי ביטוי גם ביכולת להמשיג את המרחב הטיפולי כמרחב שלישי, רעיון המהדהד את מושג השלישי האנליטי של תומאס אוגדן. בעולם המודרני, שבו העצמי נמדד לעיתים קרובות בנראות חיצונית שטחית, התובנות של קוהוט על הצורך העמוק בשיקוף ובזולתעצמי רלוונטיות מתמיד. בפעם הבאה שאתם יושבים בקליניקה מול מטופל, נסו להקשיב לא רק לתוכן דבריו, אלא ל"מוזיקה" של העצמי שלו: האם הוא מבקש שתראו אותו? האם הוא זקוק שתהיו חזקים עבורו? שם, במרחב שבין המילים, מתרחש הריפוי האמיתי.

ביבליוגרפיה

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. International Universities Press.

Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. International Universities Press.

Kohut, H. (1984). How Does Analysis Cure? University of Chicago Press.

Kohut, H., & Wolf, E. S. (1978). The disorders of the self and their treatment: An outline. International Journal of Psycho-Analysis, 59, 413-425.

Ornstein, P. H. (Ed.). (1978). The Search for the Self: Selected Writings of Heinz Kohut: 1950-1978. International Universities Press.

Strozier, C. B. (2001). Heinz Kohut: The Making of a Psychoanalyst. Farrar, Straus and Giroux.

Siegel, A. M. (1996). Heinz Kohut and the Psychology of the Self. Routledge.