ד"ר אודי אורן טיפול EMDR: פסיכותרפיה ממוקדת לחירום ולשיגרה
09/04/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 19/06/2026 13:47שפירו נולדה בברוקלין בשנת 1948, למשפחה שניהלה מוסך וצי מוניות קטן. היא השלימה תואר ראשון ותואר שני בספרות אנגלית, עבדה כמורה בבתי ספר בבושוויק ובבדפורד סטייבסנט, ובהמשך יצאה ללימודי דוקטורט בספרות אנגלית ב NYU. נושא עבודת הדוקטורט שתכננה עסק בשירתו של תומאס הארדי ובספרות המאה התשע עשרה. במקביל, היא גילתה עניין בטיפול התנהגותי ובכתיבתם של ג׳וזף וולפה ואנדרו סלטר.
אפשר להבין את החיבור הזה רק בדיעבד. ספרות ופסיכותרפיה משתמשות בשפות שונות, אך שתיהן מתעניינות בשאלה דומה: איך אירוע הופך למשמעות. אדם אינו נושא רק את מה שקרה לו. הוא נושא את המסקנה שנולדה מתוך מה שקרה. “אני אשם”. “אני לא בטוח”. “אני חסר אונים”. “אין על מי לסמוך”.
בעבודה עם טראומה, אלו אינן רק מחשבות שליליות במובן הקוגניטיבי הפשוט. לעיתים הן מארגנות זהות, יחסים, הימנעות, בחירת בני זוג, תגובות סמכות, ואפילו את האופן שבו המטופל מפרש מבט של המטפל או שתיקה בחדר. שם נמצא גם החיבור הטבעי בין הסיפור של שפירו לבין פסיכותרפיה מודעת הקשר: הסיפור הטראומטי אינו מתקיים רק בזיכרון, אלא גם במרחב הבין סובייקטיבי שבו הוא חוזר ומופיע.
גם אובדן אישי היה חלק מחייה. אחותה דברה נפטרה בגיל תשע, כששפירו הייתה בת 17. אין סיבה להפוך את האובדן הזה להסבר חד משמעי למה שפיתחה בהמשך, אבל הוא מוסיף שכבה לסיפורה של אישה שתעסוק כל חייה במה שנותר באדם גם אחרי שהזמן מתקדם והחיים מבחוץ נראים רגילים.
בסוף שנות השבעים, כשהייתה במעמד ABD בדוקטורט בספרות, שפירו אובחנה בסרטן השד. לאחר שהחלימה, היא לא חזרה להשלים את התזה שתכננה. היא מכרה את חפציה, רכשה קמפר ונסעה ברחבי ארצות הברית, עד שהשתקעה בצפון קליפורניה. לפי הביוגרפיה המתועדת שלה, באותן שנים היא החלה להתעניין יותר ויותר בקשר שבין סטרס, גוף, מחלה ותהליכי החלמה.
קל להפוך את זה לסיפור השראה צפוי מדי: אישה חלתה, גילתה משמעות, והחליטה לעזור לאחרים. אבל אצל שפירו הסיפור היה מורכב יותר. היא לא ניסתה למצוא תשובה אחת גדולה. היא חיפשה דרך לעבוד עם שאלות שהלכו ונעשו מעשיות יותר: מה באמת מקל על מצוקה, מה מאפשר שינוי שאינו רק אינטלקטואלי, ומה ההבדל בין אדם שמבין את עברו לבין אדם שמרגיש בגופו שהוא כבר אינו לכוד בו.
היא השתתפה בסדנאות, קראה בתחום הפסיכונוירואימונולוגיה, ארגנה מפגשים בין תחומיים והחלה להתקרב לעולם הפסיכולוגיה באופן מעשי יותר. בשנת 1988 השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית והייתה פסיכולוגית בעלת רישיון בקליפורניה. המסלול שלה לא היה המסלול האקדמי הקלאסי שמטפלים רבים מכירים, אך הוא גם לא היה חובבני. היא דרשה לעצמה מסגרת מקצועית, הכשרה ורישוי, ובהמשך הקדישה חלק גדול מחייה ליצירת סטנדרטים להכשרת מטפלי EMDR.
המעבר מספרות לפסיכולוגיה אינו פרט צדדי. הוא מסביר משהו באופן שבו שפירו חשבה. היא לא התחילה מאבחנה, אלא מנרטיב. היא לא שאלה רק איזה סימפטום מופיע, אלא איזה זיכרון, איזו אמונה ואיזו תחושת גוף ממשיכים לארגן את חווייתו של האדם.
הסיפור המוכר על שפירו מתחיל בהליכה בפארק בשנת 1987. היא סיפרה כי הבחינה שמחשבות מטרידות נעשו פחות עוצמתיות כאשר עיניה נעו במהירות מצד לצד. מה שחשוב אינו רק הרגע הזה, אלא התגובה שלה אליו. היא לא הפכה תצפית אישית להבטחה טיפולית. היא החלה לבדוק, להשוות, לשנות ולבנות הליך שניתן ללמד ולשחזר.
בחצי השנה שלאחר מכן היא עבדה עם כ 70 אנשים, ניסחה את מה שכינתה בתחילה EMD, ובהמשך הרחיבה אותו ל EMDR. השינוי בשם שיקף שינוי בתפיסה. מבחינתה, העבודה לא עסקה רק בהפחתת מצוקה, אלא גם בעיבוד מחדש של הזיכרון, של הקוגניציות שנקשרו אליו ושל האופן שבו המטופל מבין את עצמו בעקבותיו.
כאן נכנס מודל ה AIP, Adaptive Information Processing. המודל מציע שלנפש יש יכולת טבעית לעבד חוויות ולחבר אותן לרשתות זיכרון מסתגלות יותר. כאשר החוויה מציפה מדי, מאיימת מדי או מתרחשת ללא תמיכה מספקת, העיבוד עלול להיעצר. הזיכרון נשאר קשור לתמונה, לרגש, לתחושת הגוף ולאמונה העצמית שהיו נוכחים בזמן האירוע.
חשוב לדייק: AIP הוא מודל תאורטי וקליני. הוא אינו הוכחה נוירולוגית ישירה לכך שזיכרון טראומטי “נעול” ברשת נוירונים מסוימת. הערך שלו למטפל הוא בהמשגה. הוא מסייע לשאול מהו זיכרון המקור, איזה טריגר עכשווי מפעיל אותו, מהי הקוגניציה השלילית שמתקיימת סביבו, ומה עשוי להיות עתיד שונה שהמטופל עדיין אינו מצליח לדמיין.
במובן הזה, הרקע של שפירו בספרות מקבל משמעות חדשה. היא עסקה בשאלה כיצד אירוע הופך לעלילה, ומודל AIP מציע ניסוח קליני לשאלה דומה: כיצד חוויה מן העבר ממשיכה להופיע בהווה דרך רגש, גוף, תפיסה עצמית ותגובה אוטומטית.
זו גם הסיבה ש טיפול EMDR אינו מסתכם בגירוי בילטרלי. הגירוי הוא חלק מהפרוטוקול, אבל לא הפרוטוקול עצמו. העבודה כוללת הערכה, הכנה, בחירת מטרות, קוגניציות, רגשות, תחושות גוף, טריגרים בהווה ותבניות עתידיות.
בשנת 1988, כאשר הגישה שלה עדיין נקראה EMD והייתה רחוקה מהמעמד שיש לה כיום, שפירו יצרה קשר בעצמה עם פסיכולוגים בישראל והציעה ללמד אותם את השיטה החדשה. היא העבירה סדנאות בקריית שמונה, חיפה, תל אביב וירושלים, עבדה גם מול אנשי צבא, וחזרה לישראל בשנת 1989 לסבב נוסף של הכשרות. לפי התיעוד הביוגרפי עליה, היא אפילו שקלה להישאר בארץ, אך חשה שעבודתה בארצות הברית עדיין לא הסתיימה.
הפרט הזה משנה את האופן שבו אפשר לקרוא את שפירו בישראל. היא לא הגיעה לכאן רק כדי ללמד טכניקה חדשה. היא הגיעה למרחב שבו טראומה אינה רק עניין פרטי. היא יכולה להיות חלק מהשפה הציבורית, מהחיים המשפחתיים, מהדריכות ברחוב, מהזיכרון הבין דורי ומהמפגש הטיפולי עצמו.
מטפלים בישראל מכירים את המורכבות הזאת היטב. לא תמיד המטופל מגיע ואומר “עברתי טראומה”. לעיתים הוא מגיע עם נדודי שינה, עוררות יתר, קושי להיכנס למקומות מסוימים, התפרצויות, ניתוק, קושי באינטימיות או תחושת סכנה שאינה מתאימה למציאות הנוכחית. אלה יכולים להיות ביטויים של פוסט טראומה, אבל הם יכולים להיות גם חלק מחוויה רחבה יותר של פגיעה מתמשכת, אובדן, הזנחה או חיים תחת איום.
שפירו עצמה לא פיתחה בתחילת הדרך פרוטוקולים קבוצתיים לאסונות המוניים, אך בהמשך התפתחו על בסיס מסגרת EMDR פרוטוקולים קבוצתיים כגון EMDR Integrative Group Treatment Protocol, שנועדו לתת מענה במצבי אסון, עקירה, מלחמה וטראומה קהילתית.
המשמעות הקלינית אינה שכל מטפל צריך לעבוד בקבוצה או באירוע חירום. היא שהטראומה אינה תמיד סיפור של אדם מול זיכרון אחד. לעיתים היא מערך שלם של יחסים, סביבה, איום מתמשך והיעדר מקום בטוח. כאן נדרשת המשגה שלא רק שואלת “מהו הזיכרון המטרה”, אלא גם “מהי מידת היציבות שיש למטופל כרגע כדי להחזיק את הזיכרון בלי להתפרק ממנו”.
ככל ש EMDR הפך מוכר יותר, כך גדל גם הפיתוי להציג אותו כפעולה פשוטה. מטפל מזיז יד, המטופל עוקב בעיניים, והטראומה נפתחת. שפירו ניסתה להילחם בפישוט הזה.
היא בנתה מודל בן שמונה שלבים משום שעבודה עם זיכרון טראומטי אינה מתחילה בעיבוד. היא מתחילה בהערכה, בהיסטוריה, בהכנה, בבניית משאבים וביכולת לזהות מה קורה למטופל כשהוא מתקרב לחומר טעון. היא התעקשה על הכשרה, הדרכה ורישוי, בין היתר לאחר שנחשפה לדיווחים על עבודה לא מקצועית שנעשתה ללא הכשרה מספקת.
במונחים שמטפלים משתמשים בהם כיום, אפשר לומר שהשלבים המוקדמים מגנים על חלון העוררות של המטופל. זה אינו מושג מקורי של שפירו, אבל הוא מתאר היטב את ההיגיון הקליני: לא להכניס אדם לזיכרון לפני שיש לו יכולת מספקת להישאר בקשר עם עצמו, עם המטפל ועם ההווה.
המשמעות אינה שכל מטופל חייב תקופה ארוכה של ייצוב לפני עיבוד. גם כאן דרושה חשיבה קלינית ולא נוסחה. יש מטופלים עם אירוע טראומטי ממוקד, משאבי ויסות טובים וברית טיפולית יציבה, שאפשר לעבוד איתם באופן ממוקד יחסית. אחרים זקוקים לזמן. במיוחד כאשר קיימים ניתוק, תנודות חדות בעוררות, בושה קיצונית, קריסה ביחסים או קושי לשמור על רצף של חוויה עצמית.
במצבים של דיסוציאציה ושל טראומה מורכבת, השאלה אינה רק אם יש זיכרון שאפשר לעבד. השאלה היא אם למטופל יש דרך לחזור מהמפגש אל חייו, אל גופו ואל קשרים בטוחים. כאשר העבודה נעשית מוקדם מדי או ללא התאמה, הסיכון אינו רק “חוסר הצלחה”. עלולים להופיע הצפה משמעותית, התגברות של ניתוק, נסיגה זמנית ביכולת הוויסות או פגיעה בתחושת השליטה של המטופל.
זהו אחד הדברים החשובים ששפירו השאירה למטפלים: פרוטוקול אינו תחליף לשיקול דעת. להפך. ככל שהפרוטוקול מובנה יותר, כך נדרשת יותר יכולת להבין מתי לא להשתמש בו באופן נוקשה.
EMDR עורר מחלוקת כמעט מראשיתו. חלק מהביקורת לא עסקה בשאלה האם מטופלים משתפרים, אלא בשאלה מדוע. האם תנועות העיניים והגירוי הבילטרלי הם רכיב חיוני? האם הם משפרים את העיבוד? או שהשינוי נובע בעיקר מחשיפה מדודה לזיכרון, קשב כפול, מבנה טיפול ברור, קוגניציה, קשר טיפולי ומשמעות חדשה שנבנית סביב האירוע?
זו ביקורת רצינית, ואין צורך לברוח ממנה. היא גם אינה מבטלת את התרומה של שפירו. להפך. העובדה ש EMDR עבר מן השלב של תצפית אישית אל מחקרים מבוקרים, דיון על מנגנוני פעולה, פרוטוקולים והנחיות טיפול, היא חלק חשוב ממורשתה. סקירה עדכנית מתארת את EMDR כפסיכותרפיה מבוססת ראיות עבור PTSD, עם יותר משלושים מחקרים אקראיים שפורסמו, אך השיח על מנגנוני השינוי המדויקים ממשיך להתפתח.
גם ההמלצות המקצועיות דורשות ניסוח מדויק. ארגון הבריאות העולמי כולל EMDR בין ההתערבויות הפסיכולוגיות שיש לשקול עבור מבוגרים עם PTSD, לצד CBT ממוקד טראומה והתערבויות נוספות. ההנחיה מוגדרת כהמלצה מותנית, לא כהכרזה ששיטה אחת מתאימה לכל אדם. ה APA מציע EMDR כאחת האפשרויות לטיפול ב PTSD.
למטפלים, זו אולי המסקנה החשובה ביותר. EMDR אינו תחליף לכל גישה אחרת, וגם אינו צריך להפוך לזהות מקצועית שמוחקת חשיבה אינטגרטיבית. הוא יכול לעמוד לצד טיפול CBT ממוקד טראומה, עבודה דינמית, גישות מבוססות גוף, עבודה מערכתית והתערבויות מבוססות קשר. השאלה אינה איזו שיטה “מנצחת”, אלא איזה מטופל יושב מולנו, מהי רמת המורכבות שלו, ומהי הדרך שתאפשר לו עיבוד בלי לאבד אחיזה.
פרנסין שפירו לא השאירה אחריה רק שיטה. היא השאירה עמדה מקצועית.
היא לימדה שמטפל אינו צריך לבחור בין נרטיב לגוף, בין זיכרון ליחסים, בין הבנה לפעולה. מטופל יכול לספר את חייו באופן קוהרנטי ועדיין לחוות אותם במערכת העצבים כאיום עכשווי. הוא יכול לדעת שהעבר נגמר ועדיין להרגיש, בכל פעם שמופיע טריגר, שהוא חוזר להיות אותו אדם חסר אונים שהיה אז.
העבודה הטיפולית מתחילה במקום שבו מפסיקים להסתפק בשאלה “מה קרה?” ומתחילים לשאול “איך מה שקרה מאורגן היום בתוך החוויה, הקשר, הגוף והזהות?”
שפירו גם מזכירה למטפלים לא להתאהב בטכניקה. גירוי בילטרלי אינו תחליף להמשגה. פרוטוקול אינו תחליף לברית טיפולית. ועיבוד אינו תחליף ליכולת להבחין מתי המטופל זקוק קודם כל לייצוב, לתיקוף, למשאבים ולתחושה שיש לו לאן לחזור.
אולי זו המורשת המדויקת ביותר שלה: טיפול בטראומה אינו ניסיון לשכנע אדם שהעבר עבר. הוא ניסיון לעזור לו לחוות, בהדרגה ובבטחה, שההווה כבר אינו אותו מקום.
Shapiro, F. (1989). Efficacy of the Eye Movement Desensitization Procedure in the Treatment of Traumatic Memories. Journal of Traumatic Stress, 2(2), 199–223.
Shapiro, F. 2001. Eye Movement Desensitization and Reprocessing: Basic Principles, Protocols, and Procedures.
Solomon, R. M., and Shapiro, F. 2008. EMDR and the Adaptive Information Processing Model: Potential Mechanisms of Change. Journal of EMDR Practice and Research.
de Jongh, A. et al. 2024. Eye Movement Desensitization and Reprocessing Therapy for PTSD: Current Evidence and Future Directions.
Francine Shapiro Legacy Library. ביוגרפיה, תיעוד הביקורים בישראל וההתפתחות המקצועית המוקדמת.
World Health Organization. Psychological Interventions for Adults With PTSD.
