פוסט טראומה - PTSD
03/10/2025 נוגה דים - פסיכולוגית קלינית
נוגה דים - פסיכולוגית קלינית | 05/10/2025 12:06יש אנשים שחווים אירוע טראומטי אחד, תאונה, קרב, פגיעה מינית, והחוויה הזו נצרבת בתודעה כנקודת מפנה. אבל יש אחרים שחייהם עצמם הפכו לשדה מתמשך של הישרדות. פוסט טראומה מורכבת אינה רק תגובה לאירוע בודד אלא למערכת יחסים ארוכת טווח עם סכנה, שליטה והשפלה. הפסיכולוג הקליני פוגש לא פעם מטופלים שמגיעים עם סימפטומים דומים ל PTSD, אך מאחורי הסימפטומים מסתתרת היסטוריה של חיים שבהם לא היה רגע אחד של ביטחון. כאן נולדת ההבנה העמוקה כי פוסט טראומה מורכבת איננה פצע אלא אקולוגיה נפשית שלמה, שבה כל זיכרון, תגובה גופנית ויחסי אנוש נושאים חותם של הישרדות.
הפסיכולוגית הקלינית שמקשיבה לסיפור כזה נדרשת להשהות את הנטייה המקצועית לחפש סיבה ותוצאה. אצל מטופלים עם פוסט טראומה מורכבת, הזמן אינו ליניארי. הזיכרון הרגשי מתעורר דרך ריח, קול, מבט, לעיתים בלי כל סיבה נראית לעין. המטופלת יכולה לתאר את חייה כמי ש"מתפקדת", ובו בזמן תרגיש שהגוף שלה לא באמת שייך לה. החוויה הזאת של פירוק זהות, של ניכור מהעצמי, היא לב העניין. בעוד PTSD עוסק בהתפרצות של זיכרון טראומטי, פוסט טראומה מורכבת היא התבססות של הטראומה כחלק ממבנה האישיות.
במשך השנים עלו ניסיונות להגדיר את ההפרעה, אך מה שמבדיל אותה באמת הוא היחס בין הנפגע לסביבתו. מי שחיה שנים במציאות שבה הפוגע הוא גם הדמות המטפלת או ההורה, מפתחת מערכת יחסים פנימית של כפייה ואשמה. בתוכה מתקיים דיאלוג מתמשך בין הילדה שנבהלה לבין המבוגר שמנסה להסביר. טיפול במצבים כאלה אינו יכול להיות רק ניתוח של תסמינים, אלא הזמנה מחודשת ליחסים עם המציאות. הפסיכולוג הקליני נדרש לשאת את הקונפליקט שבין הרצון לרפא לבין ההכרה בכך שאין "לפני" שאליו ניתן לחזור. פוסט טראומה מורכבת היא לא זיכרון שיש לעבד אלא סיפור חיים שיש לשאת, לאט ובכבוד.
כשמדברים על פוסט טראומה מורכבת, קשה להפריד בין הנפש לגוף. הגוף הוא הראשון שספג את הפגיעה והוא גם זה שנושא את ההשלכות שלה שנים קדימה. פסיכולוגית הפוגשת מטופלת כזו יודעת שלפני שמדברים על מחשבות, צריך ללמוד את השפה שהגוף מדבר בה. לעיתים זו שפה של כאבים, של מתח שרירי קבוע, של דפיקות לב מהירות בלי סיבה נראית לעין. הגוף זוכר גם כשהתודעה מנסה לשכוח.
בפגישות טיפוליות אפשר לראות איך המילים מתעוררות מתוך תחושות פיזיות. מטופל אחד מתאר תחושת קיפאון בכל פעם שמישהו מתקרב אליו פיזית. אישה אחרת מספרת על צמרמורת כשהיא שומעת קול של גבר שמזכיר לה את הפוגע. ברגעים כאלה, הפסיכולוג הקליני מבין שהזיכרון הטראומטי לא נמצא רק במילים אלא במערכת העצבים עצמה. המחקרים העדכניים של השנים האחרונות מראים כיצד המוח, ובעיקר אזורים כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס, מגיבים באופן שונה אצל מי שסובלים מפוסט טראומה מורכבת. תגובת הסכנה אינה דועכת, היא נשארת דרוכה, כאילו כל העולם הוא מקום שיש להיזהר ממנו.
בטיפול, העבודה עם הגוף היא לא רק שיקום תחושתי אלא גם החזרת תחושת שליטה. תרגול של נשימה, תנועה, ולעיתים גם שימוש בטכניקות של מיינדפולנס או ביופידבק, מאפשרים למטופל להתחיל לזהות מתי הוא נסחף לתוך תגובה הישרדותית. השפה הגופנית הופכת לכלי תקשורת בין המטפל למטופל, שפה שמאפשרת לומר “אני כאן” גם כשאין מילים.
עבור פסיכולוגית קלינית שעובדת שנים עם נפגעי טראומה, אין דבר מרגש יותר מהרגע שבו הגוף מתחיל להאמין שהסכנה חלפה. הנשימה מתארכת, המבט מתרכך, והאדם מתחיל לחוש שוב שהעולם לא כולו איום. ההבנה הזאת, שהגוף יכול להיות שוב מקום בטוח, היא לא פחות מנס קטן, והיא הבסיס שממנו מתחילה כל החלמה.
בפוסט טראומה מורכבת, הפגיעה לא מתרחשת רק באירוע אחד אלא בתוך מערכת יחסים. לעיתים זו מערכת שבה האמון הופר שוב ושוב. לכן, היחסים הטיפוליים עצמם הופכים לזירה שבה נבחנת מחדש האפשרות לקשר בטוח. הפסיכולוגית הקלינית שנכנסת למרחב הזה מבינה שהיא לא רק “מטפלת” במובן הקלאסי של המילה, אלא עדה לתהליך שבו נבנה אמון מחדש, טיפין טיפין, כמעט כמו ללמד את הנפש להאמין שוב באנושיות.
מטופלים עם פוסט טראומה מורכבת מגיעים לעיתים עם היסטוריה של טיפול קודם שנשבר. הם רגילים להיות אלה שמאכזבים או מתאכזבים. הם בודקים את המטפל. הם שותקים, או בוחנים את התגובות שלו לשתיקה. הם מתפרצים בכעס כדי לראות אם הוא יישאר. אלה אינם “חסמי טיפול”, אלא ביטויים של פחד ישן מאוד. הפסיכולוג הקליני מבין שבכל פעם שהמטופלת בוחנת אותו, היא בעצם שואלת: “האם הפעם מישהו יישאר כשאקח את המסכה?”
היחסים האלה מתפתחים לאט. יש בהם רגעים של חיבור עמוק ולצידם רגעים של ריחוק כמעט בלתי נסבל. המטפל נדרש להחזיק את שני הקצוות בו זמנית, לא למהר להרגיע, ולא להיבהל מהכאב. לעיתים המטופלת לא מבקשת שיפתרו לה דבר, אלא שתהיה עין אנושית אחת שלא תירתע מהמקום שבו היא נמצאת.
במובן הזה, הטיפול הופך למעבדה של אמון. החזרתיות על הפגישה השבועית, היציבות של המטפל, השפה הקבועה, כל אלה בונים מצע עדין שבו מתחילה להתעורר תחושת ביטחון. כשמטופלת אומרת לראשונה “אני חושבת שאני יכולה לסמוך עלייך”, זה רגע של חסד. לא כי היא סומכת רק עליו, אלא כי משהו בה מתחיל לסמוך גם על עצמה.
פסיכולוגית קלינית שעובדת עם פוסט טראומה מורכבת יודעת שהקשר הטיפולי הוא לא רק הכלי של הטיפול אלא גם התוכן שלו. הוא המרחב שבו נלמד מחדש מהו קשר שאפשר להישען עליו מבלי להיפגע. זהו אחד המקומות המורכבים והעדינים ביותר בעבודתנו, אבל גם המקום שבו מתרחשים הניסים הקטנים של ההחלמה.
אחת התחושות החזקות ביותר בקרב מי שסובלים מפוסט טראומה מורכבת היא הצורך לשלוט. שליטה במחשבות, ברגשות, בסביבה, בגוף. שליטה כדי שלא יחזור הכאוס הישן, זה שהפך את חייהם פעם למלחמת הישרדות יומיומית. פסיכולוג קליני לומד לזהות שהשליטה הזו, שלפעמים נראית נוקשה או מתישה, היא לא ביטוי של כוח אלא של פחד. זו הדרך של הנפש לשמור על עצמה אחרי שנים שבהן לא הייתה לה שום שליטה.
בטיפול, רגעים של איבוד שליטה יכולים להיראות מאיימים, דמעות, שתיקות ארוכות, התפרצות של כעס או חוסר אונים. אבל דווקא הרגעים האלה הם עדות לתחילתה של רכות. המטופלת מתחילה להרשות לעצמה לא לדעת, לא לתכנן, לא להיות “בסדר” כל הזמן. היא מתחילה לגעת במקומות שהודחקו לא רק מהזיכרון, אלא גם מהגוף. פסיכולוגית קלינית שמלווה תהליך כזה יודעת לזהות את האומץ שבפירוק השליטה, את היופי שביכולת להפסיק לנהל הכול.
המעבר משליטה לשחרור הוא איטי וכמעט בלתי נראה מבחוץ. לפעמים הוא מתחיל ברגע קטן, כשהמטופלת לא מתנצלת על כך שבכתה. או כשהיא אומרת “לא” למשהו מבלי לחשוש שייענשו אותה. ברגעים האלה מתחיל תהליך עדין של תיקון. תחושת הערך חוזרת לאט, לא דרך מילים יפות אלא דרך חוויה גופנית: הנשימה מתרחבת, הכתפיים נרפות, והגוף לומד לסמוך מחדש על העולם.
הפסיכולוג הקליני נדרש כאן לסבלנות שאין לה קיצור דרך. כל ניסיון למהר עלול להרגיש למטופלת כמו כפייה נוספת. היא צריכה לדעת שהזמן שייך לה, שהגבולות שלה נשמרים, שהמרחב בטוח גם כשהוא לא צפוי. רק מתוך הביטחון הזה יכולה להיוולד גמישות אמיתית, והיכולת לשוב ולהרגיש.
בסופו של דבר, פוסט טראומה מורכבת איננה רק על העבר, אלא על היכולת ללמוד לחיות מחדש בהווה. השחרור האמיתי איננו ויתור על שליטה, אלא מציאת ביטחון שמאפשר לחיות בלעדיה. וזה, אולי, אחד השיעורים האנושיים העמוקים ביותר שהטיפול מלמד, גם את המטופל וגם את המטפל.
במרכז ההתמודדות עם פוסט טראומה מורכבת עומד הקול הפנימי. זה לא קול אחד, אלא מקהלה שלמה של קולות, הילדה שנבהלה, המבוגר שמנסה להמשיך הלאה, המבקר הפנימי שלא שותק לרגע, והחלקים שמבקשים שקט. הפסיכולוג הקליני שומע את הקולות האלה בין השורות, גם כשלא נאמר דבר. פעמים רבות, המטופלת אומרת “אני לא יודעת מי אני באמת”. זו לא קלישאה. זו תמצית החוויה של אדם שחי שנים כשהוא נאלץ להסתגל, להסתתר ולהפוך מישהו אחר כדי לשרוד.
פוסט טראומה מורכבת מערערת את תחושת הזהות הבסיסית ביותר. אדם שחי שנים תחת שליטה, השפלה או פחד, מאבד את היכולת לדעת מה הוא מרגיש, מה הוא רוצה, מה באמת שלו. פסיכולוגית קלינית המקשיבה לסיפור כזה לא מנסה להחזיר את המטופלת אל “האני האמיתי” שלה, אלא עוזרת לה להמציא את עצמה מחדש, לא מתוך הטראומה, אלא מתוך חוויה של בחירה.
הדרך לשם רצופה בלבול. המטופלת עלולה להרגיש שהיא מזייפת גם כשהיא מתחילה לפרוח. היא רגילה לחשוב על אחרים, לרצות, להיזהר. הטיפול עוזר לה להקשיב שוב לגוף, לתחושות, לצרכים. לעיתים זו עבודה של חודשים עד שהמילים מצליחות להתחבר לרגש. הפסיכולוג הקליני הוא זה שמחזיק את החוטים בזמן שהמטופלת לומדת לטוות לעצמה זהות חדשה.
בתוך התהליך הזה מתעוררת גם שאלת הסליחה, לא הסליחה למי שפגע, אלא הסליחה לעצמה. על כל הפעמים ששתקה, שהאמינה שהיא אשמה, שלא ברחה בזמן. אלו רגעים כואבים במיוחד, אבל גם משחררים. הם מאפשרים לראשונה להפסיק לחיות רק כמי שנפגעה, ולהתחיל לחיות כמי שמחלימה.
פוסט טראומה מורכבת מלמדת אותנו, הפסיכולוגים הקליניים, שיעור עמוק בענווה. אנחנו לומדים ממנה כמה עדין הוא המנגנון שמחזיק אותנו בחיים, וכמה כוח נדרש כדי לבנות מחדש זהות מתוך שברים. כל פעם שאני שומעת מטופלת אומרת “אני כבר לא מי שהייתי, ואני אוהבת את זה”, אני יודעת שהתרחש משהו אמיתי. לא רק החלמה, אלא לידה מחודשת של נפש.
יש רגעים בטיפול שבהם החדר שקט לגמרי. המטופלת מסתכלת על הרצפה, אני שותקת. הדקות האלה, שנראות למתבונן מבחוץ חסרות תנועה, הן לעיתים לב התהליך. פוסט טראומה מורכבת היא לא רק סיפור של כאב, אלא גם סיפור של תקווה עקשנית. עצם זה שאדם מגיע לטיפול, אחרי שנים שבהן לא סמך על איש, זו כבר עדות לניצוץ שעדיין דולק בתוכו. הפסיכולוג הקליני שמקשיב ברגע הזה מבין שהתקווה איננה רגש חולף אלא שריר שצריך לאמן.
בתחילת הדרך, התקווה נראית כמו מותרות. מטופלת אחת אמרה לי פעם “אני לא רוצה תקווה, אני רק רוצה שיפסיק לכאוב”. לא ויכחתי איתה. ידעתי שהתקווה לא נכנסת בדלת כשמבקשים אותה. היא נכנסת כשנוצר מרחב שמרגיש בטוח. כשהאדם מתחיל להרגיש שאפשר לשאת גם רגע קטן של שלווה בלי לחשוש שיעלם. לא תקווה גדולה של שינוי דרמטי, אלא תקווה יומיומית, כזו שמתלבשת בשגרה, בבוקר שבו היא מתעוררת ומרגישה שהיא קצת פחות דרוכה.
פסיכולוגית קלינית שעובדת עם פוסט טראומה מורכבת לומדת שהתקווה צומחת מתוך הגוף, לא מתוך המחשבה. כשהגוף מתחיל להירגע, כשהנשימה נעשית סדירה יותר, משהו בנפש מתחיל להאמין שאפשר אחרת. התקווה היא עדות לכך שהמערכת הפנימית כבר לא עסוקה רק בהישרדות, אלא גם בהתחלה של חיים.
אני מאמינה שתקווה היא לא מילה רכה. היא פעולה. היא האומץ לבוא לפגישה גם כשלא מאמינים שמשהו ישתנה. היא הבחירה להמשיך לדבר גם כשכבר נאמר הכול. והיא גם הבחירה של המטפל להישאר, להחזיק, להיות שם גם כשאין פתרון.
פוסט טראומה מורכבת היא תזכורת לא רק לשבר האנושי אלא גם לעמידות האנושית. בכל מפגש עם אדם כזה אני נזכרת כמה כוח יש בנפש שמסרבת לוותר על עצמה. התקווה איננה פרס שמחכה בסוף הדרך. היא עצם הדרך עצמה, צעדים קטנים של אמון, נשימות ראשונות של חופש, ולפעמים רק הידיעה שלא צריך להיות לבד כדי להמשיך ולחיות.
הייתי מבקשת טיפול כזה בפוסט טראומה מורכבת שאני מתמודדת איתה...למרות טיפול פסכולוגי בעבר לא הצלחתי באמת לגעת בה...הייתי מבקשת טיפול כזה מסובסד
