ד"ר אודי אורן טיפול EMDR: פסיכותרפיה ממוקדת לחירום ולשיגרה
09/04/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 04/12/2025 17:23טיפול EMDR נחשב כיום לאחת השיטות המבוססות ביותר מחקרית לטיפול בפוסט טראומה PTSD. עשרות מחקרים קליניים אקראיים ומטא אנליזות הובילו לכך שהוא הוכלל בקווים המנחים הבינלאומיים כטיפול קו ראשון להפרעת דחק פוסט טראומתית. עבור פסיכולוגים קליניים ומטפלים בבריאות הנפש מדובר בעובדה שאינה שנויה במחלוקת. היעילות של EMDR בהפחתת חודרנות, זיכרונות, עוררות יתר, הימנעות ודפוסי קיפאון רגשי מתועדת היטב, גם באוכלוסיות מורכבות ובמצבים של טראומה מתמשכת.
בשנים האחרונות מתחוללת הרחבה משמעותית של השיח המחקרי סביב EMDR. יותר ויותר עבודות בוחנות האם אותה שיטת עיבוד זיכרון רגשי, שמצליחה כל כך בטיפול בפוסט טראומה, עשויה להיות יעילה גם בהפרעות דיכאון. השאלה הזו נובעת ישירות מהבנה קלינית מצטברת שלפיה אצל חלק גדול מהמטופלים הדיכאון אינו תופעה מבודדת של מצב רוח ירוד, אלא מתפתח על רקע של חוויות חיים מכאיבות שאינן מעובדות רגשית עד תום. פגיעות ביחסי התקשרות, אובדן מוקדם, השפלה מתמשכת או חוויות חוסר אונים עלולות להותיר חותם עמוק במערכת העצבים, וליצור תשתית לדיכאון מתמשך.
המחקרים שפורסמו בעשור האחרון, וביתר שאת בשנים האחרונות, מצביעים על כך שטיפול EMDR בדיכאון מביא לירידה מובהקת בתסמינים בהשוואה לאי טיפול או לטיפול שאינו ממוקד בעיבוד טראומה. מעבר לירידה במדדי מצב הרוח, נצפים שיפורים גם בתחושת הערך העצמי, ביכולת לחוות הנאה ובתפקוד הכללי. ממצא מרכזי שחוזר כמעט בכל המחקרים הוא שהאפקט של טיפול EMDR בדיכאון חזק במיוחד כאשר קיים רקע של טראומה בעבר, או פגיעות רגשיות משמעותיות לאורך החיים. כלומר, במקרים שבהם הדיכאון נשען על רשתות זיכרון טעונות שאינן מעובדות.
מבחינה תיאורטית, תהליך זה נשען על מודל עיבוד המידע האדפטיבי AIP של שפירו, המניח כי למערכת העצבים קיימת יכולת טבעית לרפא את עצמה, בדומה לאופן שבו הגוף מחלים מפציעה פיזית. כאשר זיכרון טראומטי או זיכרון רגשי מכאיב נתקע ללא עיבוד, הוא ממשיך לפעול כמוקד פתולוגי במערכת. באמצעות EMDR מתאפשר חידוש של תהליך העיבוד הטבעי, אינטגרציה של הזיכרון, והפחתה של המטען הרגשי המזין את הדיכאון.
עבור פסיכולוגים קליניים, המשמעות של ממצאים אלו איננה החלפה של הטיפולים המקובלים לדיכאון, אלא הרחבה משמעותית של ארגז הכלים. בניגוד לגישות שמכוונות בראש ובראשונה לשינוי דפוסי חשיבה או לוויסות התנהגותי, EMDR פועל דרך שינוי חווייתי של האופן שבו הזיכרון מאוחסן ומעובד במוח. מטופלים מדווחים לא אחת כי העובדות בזיכרון נשארות, אך המטען הרגשי הנלווה אליהן משתנה. שינוי זה משפיע ישירות על החוויה העצמית שמזינה את הדיכאון.
יחד עם זאת, חשוב להדגיש כבר בשלב זה שטיפול EMDR בדיכאון אינו מתאים לכל מטופל, ואינו מוגדר כיום כטיפול קו ראשון בדיכאון ראשוני שאינו קשור לטראומה. בדיכאון בעל מרכיב ביולוגי מובהק, בהפרעה דו קוטבית, או בדיכאון שאינו נשען על זיכרונות טעונים רגשית, EMDR לבדו לרוב אינו מספק. ההבחנה הקלינית המדויקת בין סוגי הדיכאון, והבנת מקורותיו של הסבל, הן תנאי יסוד לבחירה נכונה של ההתערבות הטיפולית.
כדי להבין מדוע טיפול EMDR בדיכאון עשוי להיות יעיל, יש להעמיק במנגנון הנוירופסיכולוגי שעליו נשענת השיטה. בלב הגישה עומד מודל עיבוד המידע האדפטיבי AIP, שפותח על ידי פרנסין שפירו. מודל זה מניח כי למוח קיימת מערכת טבעית לעיבוד חוויות רגשיות, וכאשר תהליך זה נפגע בעקבות טראומה או עומס רגשי חריג, נוצרת קיבעונות בזיכרון אשר ממשיכים להשפיע על האדם לאורך זמן. הזיכרון נשמר לא רק כמידע, אלא כחוויה חיה הכוללת רגשות, תחושות גוף, אמונות על העצמי ותגובות אוטומטיות.
בדיכאון הקשור לטראומה או לפגיעות רגשיות מוקדמות, רשתות הזיכרון האלו כוללות לעיתים תמות מרכזיות של חוסר ערך, אשמה, נטישה, חוסר אונים וכישלון. בכל פעם שרשת זיכרון כזו מופעלת, גם ללא גירוי מודע, מופעלים במקביל מנגנונים נוירולוגיים של איום וקיפאון. האמיגדלה מגיבה כאילו הסכנה קיימת בהווה, בעוד אזורי הוויסות הפרה פרונטליים מתקשים לארגן חוויה רגשית מאוזנת. כך נוצר מצב שבו האדם חי בתוך הדהוד מתמשך של העבר, המוזן דרך המוח אל החוויה הדיכאונית בהווה.
במהלך טיפול EMDR בדיכאון מופעלת מערכת העיבוד הטבעית של המוח באמצעות גירוי דו צדדי מובנה, לרוב בתנועות עיניים, אך גם באמצעים תחושתיים אחרים. הגירוי מאפשר ניתוק הדרגתי של הזיכרון מהעוצמה הרגשית המקורית שלו, וחיבור שלו לרשתות זיכרון מסתגלות יותר. מנקודת מבט נוירופיזיולוגית, מתרחש שינוי בדפוסי הפעילות בין המערכת הלימבית לבין הקורטקס הפרה פרונטלי, המאפשר ויסות רגשי טוב יותר והפחתה של עוררות פתולוגית.
מטופלים מדווחים לא אחת כי הזיכרון עצמו ממשיך להתקיים, אך היחס החווייתי אליו משתנה. תחושת האיום פוחתת, הבושה מתרככת, והאמונות השליליות על העצמי מאבדות מעוצמתן. במקום חוויה של קורבן נוצר בהדרגה מקום לעמדה של סובייקט בעל יכולת פעולה. שינוי זה משפיע ישירות על המעגלים הרגשיים שמתחזקים את הדיכאון, ולעיתים מוביל לירידה ברומינציה, בהלקאה עצמית ובתחושת הקיפאון הפנימי.
ייחודו של EMDR לעומת טיפולים אחרים לדיכאון מצוי בכך שהשינוי אינו מושג דרך שכנוע קוגניטיבי או תרגול התנהגותי בלבד, אלא דרך טרנספורמציה חווייתית של הזיכרון עצמו. בעוד שטיפולים קוגניטיביים פועלים בעיקר על תכני המחשבה, EMDR פועל על תשתית החוויה הרגשית שממנה המחשבות נובעות. במצבים שבהם הדיכאון מושרש בעומק החוויה הטראומטית, שינוי קוגניטיבי בלבד עלול להישאר שטחי או זמני, בעוד שעיבוד זיכרוני עשוי לגעת בשורש הסבל.
עם זאת, יש להדגיש כי הפעלת מנגנון העיבוד באמצעות EMDR מחייבת תנאים של יציבות וביטחון פנימי. לא כל מטופל דיכאוני מצוי בשלב שבו ניתן לגשת ישירות לחומרי זיכרון טעונים. במצבי קיפאון עמוק, דיסוציאציה משמעותית או חוסר ויסות חריף, יש צורך לעיתים בעבודה מקדימה של חיזוק משאבים, ויסות ותחושת שליטה בסיסית, לפני כניסה לעיבוד טראומטי ישיר.
אחת השאלות המרכזיות בשילוב טיפול EMDR בדיכאון היא שאלת ההתאמה. לא כל דיכאון נובע מאותו מקור, ולא כל תסמונת דיכאונית תגיב באותה מידה לעיבוד זיכרון טראומטי. ההבחנה הקלינית בין סוגי הדיכאון היא תנאי יסוד לשימוש מדויק ואחראי ב EMDR, והיא מונעת הן הפעלת יתר של הכלי והן החמצה של מטופלים שיכולים להפיק ממנו תועלת עמוקה.
הקבוצה הראשונה שבה נצפית התאמה ברורה במיוחד היא דיכאון משני לטראומה. מדובר במטופלים שפיתחו דיכאון לאחר אירועי חיים קשים כגון פגיעה מינית, אלימות, אובדן פתאומי, תאונות או חשיפה מתמשכת למצבי איום. במצבים אלו הדיכאון אינו רק תגובה למצב רוח ירוד, אלא משוקע בתוך חוויה טראומטית לא מעובדת. רגשות של אשמה, בושה, חוסר אונים ופחד מתמשך ממשיכים לפעול ברקע, גם כאשר האירוע עצמו כבר איננו פעיל במציאות. טיפול EMDR בדיכאון מאפשר גישה ישירה למוקד החווייתי שמזין את ההפרעה, ולא רק להשלכותיה הסימפטומטיות.
קבוצה משמעותית נוספת היא דיכאון על רקע טראומה התפתחותית. כאן לרוב אין אירוע בודד אחד, אלא רצף של חוויות פוגעניות ביחסי ההתקשרות המוקדמים. הזנחה רגשית, ביקורת מתמשכת, חוסר נראות, דחייה או חוסר יציבות הורית יוצרים תבניות עמוקות של חוסר ערך עצמי ופגיעות רגשית. הדיכאון במצבים אלו נוטה להיות כרוני יותר, פחות אפיזודי, ומלווה בתחושת ריקנות פנימית, קושי בהנאה, וקשיים ביצירת קשרים בטוחים. העבודה באמצעות EMDR מתמקדת ברשתות זיכרון של חוויות ילדות, ולעיתים מובילה לשינויים עמוקים בזהות, בדימוי העצמי וביכולת לחוות קשר.
תחום נוסף שבו ניכרת התאמה טובה הוא דיכאון המלווה בהפרעות חרדה. במצבים שבהם החרדה והדיכאון שזורים סביב אותם זיכרונות מאיימים, עיבוד ממוקד של חומרי העבר באמצעות EMDR עשוי להפחית במקביל את עוצמת החרדה ואת כובד הדיכאון. מטופלים מדווחים כי ירידת הדריכות והצמצום בעוררות מאפשרים גם ירידה בתחושת הייאוש והקיפאון הרגשי.
לעומת זאת, ישנם סוגי דיכאון שבהם טיפול EMDR בדיכאון פחות מתאים כטיפול מרכזי. דיכאון ביולוגי מובהק, דיכאון עונתי, דיכאון כחלק מהפרעה דו קוטבית, או דיכאון תגובתי למצב רפואי אינם ניזונים בהכרח מזיכרונות טראומטיים לא מעובדים. במצבים אלו EMDR עשוי לשמש לכל היותר כהתערבות ממוקדת סביב חוויות מסוימות של אובדן, פגיעה או משבר, אך לא כעוגן הטיפולי המרכזי.
גם שאלת התזמון בתוך רצף הטיפול היא קריטית. במצבי דיכאון חמור עם סיכון אובדני, נסיגה תפקודית משמעותית או הצפה רגשית קיצונית, נדרש לעיתים שלב ראשון של ייצוב תרופתי, בניית משאבים נפשיים וחיזוק תחושת שליטה. רק לאחר השגת יציבות יחסית ניתן לשקול כניסה לעיבוד זיכרונות באמצעות EMDR. שימוש מוקדם מדי בעבודה טראומטית עלול להחמיר את המצוקה במקום להקל עליה.
היישום הקליני של טיפול EMDR בדיכאון מתקיים כמעט תמיד בתוך מארג טיפולי רחב, ולא כטכניקה מבודדת. עבור פסיכולוגים קליניים ומטפלים בבריאות הנפש, השאלה איננה האם לשלב EMDR אלא כיצד לשלבו באופן מדויק, מדורג ובטוח בתוך תהליך פסיכותרפי כולל. דיכאון, במיוחד כאשר הוא קשור לטראומה, מלווה לרוב בשכבות עמוקות של פגיעה בדימוי העצמי, בקשרי התקשרות, בתחושת הביטחון הבסיסית וביכולת לוויסות רגשי. שכבות אלו דורשות החזקה טיפולית מתמשכת שאינה מתמצה בעיבוד זיכרונות בלבד.
ברוב המקרים, EMDR משתלב בתוך טיפול דינמי או פסיכותרפיה אינטגרטיבית. העבודה התהליכית מאפשרת בנייה הדרגתית של ברית טיפולית, חקר דפוסים בין אישיים, עיבוד משמעויות רגשיות והחזקה של חוויות שהמטופל מתקשה לשאת לבדו. בתוך מסגרת זו, פרקי עיבוד ממוקדים באמצעות EMDR פועלים כמאיצים של שינוי, בכך שהם נוגעים ישירות בליבות הזיכרון שמזינות את הדיכאון. פעמים רבות ניכר כי לאחר עיבוד מוצלח של זיכרון טראומטי מרכזי, מתאפשרת העמקה משמעותית של העבודה הדינמית ממקום פחות קפוא ופחות מוכתם בבושה ובאשמה.
גם השילוב עם טיפול תרופתי הוא מרכיב שכיח בעבודה עם דיכאון. במצבי דיכאון בינוני עד חמור, תרופות נוגדות דיכאון עשויות להיות הכרחיות להשגת ייצוב ראשוני של מצב הרוח, להפחתת סיכון אובדני וליצירת תנאים נפשיים המאפשרים עבודה טיפולית אפקטיבית. במצב כזה, טיפול EMDR בדיכאון אינו בא במקום התרופות אלא מצטרף אליהן בשלב שבו רמת הוויסות מאפשרת פנייה לזיכרונות טעונים. במקרים לא מעטים, שינוי עומק שנוצר בעקבות עיבוד זיכרוני תורם בהמשך להפחתה הדרגתית ומבוקרת של מינונים תרופתיים, בליווי רפואי מתאים, אך אין לראות בכך מטרה טיפולית בפני עצמה אלא תוצאה אפשרית של תהליך רגשי עמוק.
מן הזווית הקוגניטיבית התנהגותית, השילוב בין EMDR לבין CBT מעורר עניין מיוחד. טיפול CBT מתמקד בזיהוי ובשינוי של מחשבות אוטומטיות ודפוסי הימנעות, בעוד ש EMDR פועל על שכבת החוויה הראשונית שממנה אותן מחשבות נובעות. הקליניקה מראה לא אחת כי לאחר עיבוד זיכרוני באמצעות EMDR, מטופלים מצליחים ליישם ביתר קלות כלים קוגניטיביים ולשמר שינויים התנהגותיים לאורך זמן. במובן זה, EMDR עשוי ליצור קרקע רגשית יציבה יותר שעליה ניתן לבנות שינוי קוגניטיבי מתמשך.
עם זאת, יש להזהיר מפני שילובים לא מדויקים. עבודה אינטנסיבית עם זיכרונות טראומטיים ללא תשתית מספקת של משאבים נפשיים, או ללא החזקה טיפולית מתאימה, עלולה להוביל להצפה רגשית ולהחמרה זמנית בדיכאון. שילוב אחראי של EMDR מחייב הערכה מתמשכת של רמת הוויסות של המטופל, של כוחות ההתמודדות שלו ושל התמיכה הסביבתית הזמינה לו. הקצב, עיתוי ההתערבויות והמעברים בין עיבוד טראומטי לעבודה תהליכית הם מרכיבים קריטיים בהצלחת הטיפול.
לצד ההתבססות ההולכת וגדלה של טיפול EMDR בדיכאון, חשוב להחזיק בעמדה מקצועית זהירה וביקורתית ביחס לגבולות הידע הקיים. בשונה משדה הפוסט טראומה, שבו EMDR נתמך כיום בגוף מחקר רחב, עקבי ורב שנים, תחום הדיכאון מצוי עדיין בשלב מוקדם יותר של ביסוס מחקרי. מרבית המחקרים שנערכו עד כה נשענים על מדגמים קטנים יחסית, תקופות מעקב קצרות, והטרוגניות גבוהה בפרוטוקולי ההתערבות. שילוב גורמים אלה מקשה על יצירת מסקנות חד משמעיות לגבי יעילות ארוכת טווח ולגבי התאמה של EMDR לכלל סוגי הדיכאון.
אחת המגבלות המרכזיות נוגעת להרכב המדגמים. חלק ניכר מהמחקרים כולל מטופלים עם דיכאון משני ל PTSD, אחרים כוללים דיכאון עם הפרעות חרדה נלוות, ואילו מיעוטם מתמקד בדיכאון מג'ורי ראשוני ללא טראומה מובהקת. כאשר אוכלוסיות כה שונות נבחנות יחד, קשה לבודד את התרומה הספציפית של EMDR לדיכאון עצמו, להבדיל מהשפעתו על רכיבים טראומטיים המזינים את ההפרעה. במקרים רבים, השיפור הדיכאוני קשור קשר הדוק להפחתת סימפטומים טראומטיים, וקשה לקבוע האם EMDR פועל ישירות על מנגנוני הדיכאון, או בעיקר דרך הקלה בעומס הטראומטי.
מגבלה משמעותית נוספת היא שאלת יציבות האפקט לאורך זמן. ברוב העבודות המעקב נמשך שבועות ספורים עד מספר חודשים, ולעיתים רחוקות בלבד נבחנת השפעת הטיפול לאחר שנה ויותר. בהפרעה המאופיינת בנטייה להישנות כמו דיכאון, שאלת הקיימות של ההשפעה היא קריטית. בהיעדר נתוני מעקב ארוכי טווח, אין כיום אפשרות לקבוע בביטחון מלא כי השיפור המושג באמצעות טיפול EMDR בדיכאון נשמר לאורך שנים.
גם סוגיית ההשוואה הישירה לטיפולים מבוססים אחרים נותרת פתוחה במידה רבה. מספר המחקרים שבהם הושווה EMDR ל CBT, לטיפול בין אישי או לטיפול תרופתי בלבד עדיין מצומצם. במקרים שכן נערכו השוואות כאלה, לא נמצא לרוב יתרון מובהק של EMDR על פני הטיפולים האחרים, אלא יעילות דומה בלבד. ממצא זה מחזק את העמדה שלפיה EMDR אינו מהווה בשלב זה תחליף לטיפולים המבוססים לדיכאון, אלא תוספת אפשרית במצבים מוגדרים.
מגבלה נוספת, שאינה מחקרית בלבד אלא גם מקצועית, קשורה להכשרה ולמיומנות המטפלים. EMDR הוא טיפול הדורש הכשרה ייעודית, ניסיון בעבודה עם טראומה, ויכולת קלינית להבחין בין עיבוד אדפטיבי לבין הצפה מסוכנת. שימוש שטחי בפרוטוקול, ללא הבנה מעמיקה של הדינמיקה הדיכאונית ושל רמת הוויסות של המטופל, עלול להביא לתוצאות חלקיות בלבד ואף להחמרה זמנית במצב הרגשי. בדיכאון, שבו קיימת לעיתים פגיעות גבוהה ונטייה לנסיגה, שיקול זה מקבל משנה תוקף.
לבסוף, חשוב לזכור כי גם כאשר מושג שיפור משמעותי במדדי הדיכאון בעקבות EMDR, אין פירוש הדבר בהכרח פתרון מלא של ההפרעה. במקרים רבים קיימות שכבות עמוקות של דפוסים אישיותיים, קשיים בין אישיים, סוגיות של זהות ומשמעות קיומית, שממשיכים להזין את הנטייה הדיכאונית גם לאחר עיבוד מוצלח של זיכרונות מסוימים. במצבים אלו, EMDR מהווה שלב חשוב אך לא בלעדי בתוך תהליך טיפולי ארוך טווח.
ההחלטה לשלב טיפול EMDR בדיכאון בתהליך טיפולי מחייבת שיקול דעת קליני רחב, שאינו נשען רק על האבחנה הפורמלית של דיכאון. עבור פסיכולוגים קליניים ומטפלים בבריאות הנפש, נקודת המוצא היא הבנה מעמיקה של סיפור החיים של המטופל, של חוויות הפגיעה והאובדן שעיצבו את עולמו הפנימי, ושל האופן שבו הדיכאון משתרג בתוך דפוסי ההתקשרות, הזהות והוויסות הרגשי. EMDR אינו מיועד להיות מופעל כטכניקה מנותקת מהקשר, אלא כחלק מתהליך טיפולי שיש בו החזקה, משמעות וקשר.
שיקול מרכזי בבחירת EMDR הוא רמת היציבות הנפשית של המטופל. דיכאון כרוך לעיתים בירידה חדה בכוחות האני, בתחושת חוסר ערך עמוקה, בעייפות נפשית מתמשכת ובפגיעה ביכולת לשאת רגשות עזים. כניסה לעיבוד זיכרונות טעונים באמצעות EMDR מחייבת קיומה של תשתית מספקת של משאבים פנימיים, ויסות רגשי ותחושת ביטחון בסיסית. כאשר תשתית זו חסרה, יש צורך בשלב מקדים של חיזוק משאבים, יצירת עוגני יציבות וביסוס יכולות הרגעה עצמית, בטרם פנייה לעבודה טראומטית ישירה.
גם מוטיבציית המטופל ומידת המוכנות הרגשית שלו מהוות גורם משמעותי. EMDR מצריך נכונות לפגוש חוויות כואבות מן העבר, לעיתים בעוצמה שאינה מוכרת למטופל מטיפולים מילוליים קלאסיים. במצבים של דיכאון עמוק, פסיביות קיצונית או תחושת ריקנות נרחבת, ייתכן שיהיה צורך תחילה בהתערבויות שמכוונות להנעה, להגברת תחושת הסוכנות ולבניית תקווה, לפני כניסה לעיבוד זיכרוני.
מהלך טיפולי אופייני כולל לרוב שילוב בין עבודה תהליכית מתמשכת לבין מקטעים ממוקדים של EMDR. בשלב הראשון נבנים הקשר הטיפולי, תחושת הביטחון והיכולת לשאת רגשות. רק לאחר מכן נבחרים בהדרגה זיכרונות מטרה הקשורים לליבת הדיכאון. לעיתים עיבוד של זיכרון מכונן אחד, כגון חוויית נטישה מוקדמת, אובדן משמעותי או השפלה מתמשכת, מביא לשינוי ניכר במצב הרוח, בדימוי העצמי וביכולת לחוות תקווה. במקרים אחרים נדרשת עבודה הדרגתית על רצף של חוויות, תוך מעקב מתמיד אחר יכולת הוויסות של המטופל.
מן הבחינה המקצועית, שילוב EMDR בדיכאון מחייב מן המטפל החזקה כפולה. מצד אחד מיומנות טכנית מדויקת בפרוטוקול, ומצד שני עמדה קלינית תהליכית הרגישה למשמעויות הקשריות, הדינמיות והקיומיות של הדיכאון. פסיכותרפיסט המתמקד רק בביצוע הטכני של הפרוטוקול עלול להחמיץ רבדים עמוקים של משמעות, בעוד שמטפל שאינו שולט בפרוטוקול עלול להפעיל את הכלי באופן לא מדויק. איזון זה דורש הכשרה מתמשכת, הדרכה וסופרויזיה.
השלכה נוספת לעבודה הטיפולית נוגעת לאופן שבו המטופל חווה את סיפור חייו לאחר עיבוד EMDR. במקרים רבים, שינוי בעיבוד הזיכרון אינו רק הפחתת מצוקה, אלא גם פתיחה מחודשת של שאלות זהות, משמעות ויחסים. עבור חלק מן המטופלים, הירידה בדיכאון מלווה גם באבל על שנים של קיפאון וסבל. שלב זה דורש החזקה טיפולית רגישה, המאפשרת אינטגרציה של השינוי ולא רק את הישגו הסימפטומטי.
בסופו של דבר, טיפול EMDR בדיכאון אינו פתרון קסם, אך הוא מהווה כלי משמעותי ורב עוצמה כאשר נעשה בו שימוש מושכל, מדורג ומותאם אישית. עבור חלק מן המטופלים הוא פותח אפשרות לשינוי עמוק של חוויית העצמי ושל היחסים עם העבר וההווה. עבור אחרים הוא מהווה רכיב חשוב בתוך מארג טיפולי רחב יותר. היכולת להבחין בין מצבים אלה, ולנוע ביניהם בגמישות קלינית, היא לב ליבה של העבודה הטיפולית.
מאמר מצוין המשלב הבנה תאורטית של מודל ה-AIP, ראיה של המורכבות הקלינית בטיפול באנשים הסובלים מדיכאון, והסבר מדויק של היתרונות בשילוב עבודת EMDR. כל הכבוד לכותב/ים על תרומתם
