קשר בין טסטוסטרון לחרדה: פריצת דרך מדעית
03/03/2024 אמתי מגד
אמתי מגד | 23/06/2025 13:31חרדה שנובעת מהמציאות הביטחונית בישראל הפכה זה מכבר לתופעה קבועה, רוויית אזעקות, מקלטים ודאגה מתמדת לקרובים. בעשור האחרון היא חצתה את גבולות ה"מצב הזמני", והפכה למעין "רקע רגשי" שמלווה משפחות, ילדים ומבוגרים כאחד. אך בעוד הכותרת הכללית היא "חרדה", חשוב להבין שלא מדובר בתגובה אחת בלבד — אלא במגוון מופעים רגשיים, שכל אחד מהם נושא עמו משמעויות שונות לתפקוד, לקשר ולבריאות הנפש.
הפסיכולוגים נדרשים כעת לחשיבה מעמיקה על הדרכים לסייע לאנשים לזהות את החרדה שלהם, ולברור מתוכה את התגובה הבריאה מהתגובה הבלתי-אדפטיבית. דווקא בתקופה של מציאות ביטחונית משתנה, חשוב להמשיג את החוויה הפסיכולוגית לא כ"בעיה רפואית" אלא כספקטרום נורמטיבי של תגובות אנושיות למצב קיצון. כך למשל, ההבדל בין תגובת פחד טבעית לרעש נפץ, לבין תגובה משתקת או תגובה מתמשכת שנמשכת הרבה אחרי הסכנה, הוא הבדל חיוני להבנה קלינית ומערכתית כאחד.
מאמר זה מתבסס על הבחנה שנעשתה בהרצאה קלינית ברורה: ארבעה סוגי חרדה – ראשונית, טראומטית, משנית ומערכתית – מוצעים כמודל להבחנה בין סוגי מצוקה שונים, אשר מתעוררים אצל אנשים במצבי חירום. כל אחד מהם מגלם תגובה נפשית שונה, עם משמעויות שונות להתמודדות, לטיפול ולתחושת היכולת של האדם.
הבחנה זו חשובה במיוחד להורים, מטפלים ופסיכולוגים, שכן היא מאפשרת לפתח התערבויות מדויקות יותר ולמנוע החמרה מיותרת של סימפטומים. כל אחד מהפרקים הבאים יוקדש לסוג אחר של חרדה, מתוך מטרה לחדד את ההבנה, לנסח כלים לזיהוי – ולשקם תחושת מסוגלות אישית וקולקטיבית.
החרדה הראשונית היא הביטוי האותנטי והישיר ביותר של מנגנון ההישרדות האנושי. זוהי תגובה רגשית מיידית, שמתעוררת כשאדם חווה איום ממשי – כמו אזעקה, נפילה סמוכה של רקטה או שמיעת פיצוץ. מדובר ברגש טבעי שאינו פתולוגי, אלא תוצר של אבולוציה ביולוגית ומערכת העצבים הסימפתטית. התפקיד שלו הוא להניע אותנו לפעולה נכונה – להיכנס לממ"ד, לברוח, להגן. זהו פחד שמחזיר את השליטה לידיים, ולא גוזל אותה.
במובנים רבים, החרדה הראשונית היא גם סוג של רגש בריא. היא קצרה בזמן, מתמקדת באירוע הספציפי ואינה נמשכת מעבר לסכנה. כאשר אדם פועל מתוך חרדה ראשונית – הוא פועל ביעילות. לאחר סיום האיום, האדם חווה לרוב תחושת הקלה ואף מסוגלות: "עשיתי את מה שצריך", "ידעתי להגיב נכון". זוהי חוויה מחזקת – לעיתים אפילו מעצימה. היא אינה מדלדלת את האדם, אלא ממלאת אותו באנרגיה של פתרון, בחוויה של הישרדות מוצלחת.
בקרב פסיכולוגים ואנשי טיפול, ההכרה בחרדה הראשונית ככלי הסתגלותי ולא כבעיה – חשובה במיוחד. היא מאפשרת לתווך להורים שילדיהם מגיבים בפחד שאינו מופרז, שאין מדובר בסימפטום בעייתי, אלא בהכרח ביולוגי. היא גם מהווה עוגן טיפולי: ככל שניתן להחזיר את האדם ליכולת לזהות את החרדה הראשונית ככזו – ולסמוך עליה – כך ניתן לסייע לו לצאת מתגובות אחרות שהן פחות אדפטיביות.
עם זאת, כאשר החרדה הראשונית נמשכת מעבר לזמן הסכנה, או אינה מתפוגגת לאחר שהאיום חלף, יש מקום לבדוק האם היא הפכה למשהו אחר – חרדה טראומטית, תגובה משנית או תוצאה של זיהום רגשי ממערכות יחסים. ההבחנה הזו היא ליבת המאמר.
חרדה טראומטית נראית במבט ראשון כמו חרדה ראשונית – היא מתעוררת מיד, סוערת, גופנית ולעיתים משתקת – אך יש בה איכות שונה לחלוטין. לא מדובר רק בתגובה לסכנה עכשווית, אלא בהפעלת זיכרון גופני ורגשי של אירועים קודמים שלא עובדו כראוי. מערכת העצבים מגיבה לאירוע חדש דרך מסלולים אוטומטיים שנחרתו בעבר, ולכן גם כאשר האיום חולף, הגוף והנפש ממשיכים לפעול כאילו הוא עדיין כאן.
אנשים שחוו טראומה בעבר – כמו ילדות רוויית חרדה, אובדן, פגיעה או חוויות מלחמה קודמות – עשויים להגיב בעוצמה מוגברת לאיום בהווה, גם אם הוא זמני ומוגבל. הגוף שלהם "זוכר" את החרדה הקודמת, ולעיתים קשה להבחין בין סכנה ממשית לבין זיכרון של סכנה. במצב זה, הכניסה למקלט אינה משרה ביטחון, אלא עשויה להחמיר את המצוקה; התחושה היא שאין מוצא, גם אם מבחינה ריאלית יש.
במונחים טיפוליים, חרדה טראומטית מחייבת עבודה עמוקה על פירוק הדפוסים האוטומטיים שנצרבו בגוף ובזיכרון. גישות כמו EMDR, טיפול גוף־נפש, או פסיכותרפיה דינאמית המכוונת לעיבוד טראומה, עשויות לאפשר לאדם לזהות מתי הוא מגיב להווה – ומתי לעבר. בעבודה זו ישנה חשיבות גבוהה לליווי מקצועי רגשי, אך גם להסברה – להבין שהתשישות, הקפאון או תגובת היתר אינם עדות לחולשה, אלא סימן שהגוף מגיב לעבר שנשאר לא פתור.
אחת הסכנות של חרדה טראומטית היא שהאדם עלול לאבד אמון ביכולת שלו להתמודד. לכן, תפקידם של פסיכולוגים הוא לא רק לעזור לו לווסת את החרדה – אלא לשחזר בהדרגה תחושת שליטה, מסוגלות וחיבור להווה. רק מתוך החיבור הזה ניתן להתחיל להתארגן רגשית אל מול מציאות שממשיכה להיות מאיימת.
חרדה משנית אינה תגובה ישירה לאיום, אלא תגובה רגשית שנלמדה במהלך החיים, לרוב בילדות, ומשמשת כאסטרטגיה בין־אישית. זוהי חרדה שאינה בהכרח אותנטית במלואה – היא עשויה להיות מוגזמת, ממושכת או מנותקת מהאירוע המציאותי – ומטרתה לא רק להביע מצוקה, אלא גם להשיג דבר מה מהסביבה: תשומת לב, הרגעה, אחריות מופחתת או תחושת שליטה דרך הסובבים.
רגש משני, בשונה מרגש ראשוני, אינו מחובר ישירות למתרחש כאן ועכשיו. פעמים רבות מדובר בחרדה שמחליפה רגש אחר, עמוק יותר: עצב, בדידות או כעס. לדוגמה, אדם עשוי לבטא חרדה גדולה מאוד כאשר בן זוגו יוצא מהבית בעת אזעקה – אך החרדה אינה רק מפני הפגיעה האפשרית, אלא גם תחושת הנטישה שמופעלת בעקבות דינמיקה זוגית או זיכרון ילדות.
במערכות יחסים, החרדה המשנית יכולה להפוך לדפוס: אחד מבני הזוג לוקח על עצמו תפקיד רגשי (המבוהל, הקורבן, הזקוק), והצד השני נדרש להרגיע, לטפל או להחזיק את המצב. ככל שדפוס זה מתגבר, כך נפגעת יכולתו של האדם להתמודד עצמאית עם מצבי חירום. החרדה הופכת מנגנון של תלות במקום כלי הישרדות.
פסיכותרפיסטים ופסיכולוגים נדרשים לזהירות מקצועית בזיהוי חרדה משנית. אין מדובר בהעמדת פנים, אלא בדפוס רגשי שהתקבע באופן בלתי מודע. הגישה הטיפולית אינה לשלול את הרגש, אלא לחשוף את המקור שלו ולבדוק האם הוא משרת את האדם או פוגע בו. ההתערבות יכולה לכלול חיזוק רגשות ראשוניים, זיהוי הדפוסים שמייצרים תלות, ולמידה של גבולות בין עצמי לאחר.
העומס הנפשי שכרוך בהפעלת חרדה משנית הוא גדול. היא גובה אנרגיה רבה, מרוקנת את הפרט ומקשה על התאוששות. לכן, הכרה בדפוס הזה ויצירת שינוי – הן ברמה האישית והן בזוגיות או הורות – מהוות נקודת מפתח לצמיחה מתוך מצבי חרדה מתמשכים.
חרדה מערכתית היא מהסוגים הפחות מדוברים אך הנפוצים ביותר, במיוחד בתוך משפחות. מדובר בחרדה שאינה נובעת ישירות מהאיום עצמו, אלא מועברת בין אנשים בתוך מערכת יחסים – לעיתים בלי שאף אחד מהצדדים מודע לכך. ההורה לא נראה מפוחד, הילד גם לא היה לחוץ – ובכל זאת הילד פתאום בוכה, מתקשה להירדם או מתעקש להישאר בממ"ד גם כשאין אזעקה. הוא לא מגיב למה שקורה בחוץ, אלא למה שלא נאמר בבית.
במונחים מערכתיים, החרדה "נודדת" מאדם אחד לאחר כאשר מישהו אינו מסוגל לעבד את הפחד שלו בצורה גלויה, מדויקת ואותנטית. כאשר אם אינה מאפשרת לעצמה להרגיש פחד – הילד עשוי לקחת עליו את הרגש ולהרגיש אותו במקומה. כשאב מדחיק חרדה אך מפתח אובססיביות להתנהגות ילדיו בעת אזעקה, ייתכן שהוא למעשה משליך את מצוקתו הרגשית עליהם. זהו מנגנון בלתי מודע שבו רגש לא מדובר עובר אל החוליה הרגישה ביותר במערכת – לרוב הילדים.
חרדה מערכתית מתאפיינת בכך שהיא אינה יעילה או מסתגלת – היא לא נפתרת דרך פעולה נכונה, והיא לא בהכרח תואמת את האירוע. במקרים רבים, היא מעוותת את התגובה – אדם מגיב בעוצמה לאיום קטן, או אינו מגיב כלל כאשר הסכנה ממשית, כי הוא עסוק בחרדה שאינה שלו. התוצאה היא בלבול, שחיקה רגשית, ולעיתים גם תפקוד משפחתי לקוי.
העבודה הטיפולית עם חרדה מערכתית דורשת התבוננות לא רק בפרט אלא גם בדינמיקה המשפחתית. יש לשאול לא רק "מה אתה מרגיש?" אלא גם "האם ייתכן שאתה מרגיש רגש של מישהו אחר?" ההכרה במבנה הזה מאפשרת לחלק מחדש את התפקידים הרגשיים – לתת לכל אחד להיות אחראי על רגשותיו, בלי לשאת את העומס של האחר.
החרדה המערכתית ממחישה עד כמה רגשות אינם אישיים בלבד – הם נבנים ומתנהלים בתוך שדות בין־אישיים. כאשר מבינים זאת, ניתן להתחיל לבנות תקשורת פתוחה יותר, רגישה אך גם ברורה, שבה הפחדים מקבלים מקום – אך לא מועברים כסבל לדור הבא.
היכולת להבחין בין סוגי חרדה אינה עניין תיאורטי בלבד – אלא מפתח מעשי להתמודדות בריאה בזמן אמת. כאשר אדם מצליח לזהות אם הוא חווה חרדה ראשונית, טראומטית, משנית או מערכתית – הוא יכול לבחור כיצד לפעול: האם להיכנס למקלט מתוך תגובת הישרדות, האם לחפש טיפול לעיבוד טראומה, האם לבחון את הדפוסים הבין־אישיים, או לשאול את עצמו – של מי החרדה שאני מרגיש כרגע?
הפסיכולוגים ממליצים להתבונן בשלושה צירים:
התערבות פסיכולוגית יכולה לכלול אלמנטים של פסיכואדוקציה (הסבר על סוגי החרדה), כלים להתמודדות מווסתת (כמו מיינדפולנס או יוגה טראומה־מודעת), טיפול בעיבוד טראומה (EMDR, טיפול גופני או פסיכותרפיה דינאמית), וגם עבודה משפחתית מערכתית שמפרקת תפקידים רגשיים שהועברו מדור לדור.
לא כל חרדה דורשת טיפול. החרדה הראשונית היא בריאה, והיא מהווה משאב שחשוב לכבד. אך כשהחרדה מפסיקה להיות תגובה למציאות, והופכת למערכת שלמה שמנהלת את האדם – יש צורך בהכוונה, עיבוד והחלפה של דפוסי תגובה. חשוב גם לזכור שהמטרה אינה "להיפטר" מהחרדה, אלא ללמוד כיצד להכיל אותה ולהפוך אותה לאות פנימי ולא אזעקה מתמשכת.
בתוך מציאות שבה האזעקות אינן רק חיצוניות, אלא גם נפשיות, המודעות לסוגי החרדה עשויה להיות הצעד הראשון בדרך לחיים עם יותר בהירות, עמידות ונשימה. ככל שהשיח הרגשי בישראל יבחין בין פחדים אדפטיביים לבין תגובות לא פתורות – כך גם יוכל להתרחב המרחב הרגשי שבו אנו מחזיקים זה את זה.
