עמוד הבית > חדשות > כשכל אחד הוא נרקיסיסט וכל ריב הוא גזלייטינג
נרקיסיסט

כשכל אחד הוא נרקיסיסט וכל ריב הוא גזלייטינג

כמו מילים רבות שמקורן בשיח הקליני, גם המונחים "נרקיסיסט" ו"גזלייטינג" זלגו בשנים האחרונות מהמרחב הטיפולי אל השיח היומיומי. אולם ככל שהשפה הפסיכולוגית הפכה זמינה ונפוצה יותר – היא גם נשחקה, לעיתים עד כדי עיוות המשמעות המקורית. המאמר שלפניך מבקש לבחון את המחירים הנפשיים, החברתיים והקליניים של שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג, ולהציע אפשרות לשפה אחרת – כזו שמחזיקה את המורכבות, מבקשת דיוק, ומכבדת את כאבם של כל הצדדים.
avatarצוות Psychologim.com | 31/05/2025 09:08
2

המונחים "נרקיסיסט" ו"גזלייטינג" זכו לפופולריות עצומה בשיח הציבורי בשנים האחרונות. בעוד שבעבר נשמרו מילים אלה לשיח מקצועי, קליני או ספרותי, הרי שכיום הן נזרקות לאוויר בכל עימות זוגי, פוסט בפייסבוק או שיחה בין חברים. התופעה הזו, של שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג, אינה רק תוצאה של נגישות מוגברת לשפה טיפולית — היא סימפטום עמוק של עידן שבו השפה הפסיכולוגית הפכה כלי רגשי, פוליטי ולעיתים אף תוקפני.

מה שבעבר דרש אבחנה קלינית מורכבת, דיווחים לאורך זמן וקריטריונים נוקשים, הפך כיום לכינוי רווח לכל אדם שגילה רגישות נמוכה או פעל מתוך אינטרס אישי. אדם שהעז להגן על עצמו יכול להיתפס כ"נרקיסיסט", וכל מי שלא הסכים עם חווייתו של האחר – עלול להיחשב כמפעיל גזלייטינג. הנזק כפול: מחד, שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג עלול לייצר פגיעות שווא ולהקשות על יצירת שיח בונה. מאידך, הוא מחליש את כובד המשקל של המושגים עצמם, ולפיכך גם של הסבל האמיתי שהם אמורים לתאר.

המרחב הדיגיטלי מחזק את התופעה. בעידן שבו פוסטים צוברים לייקים דווקא כשהם מקוטבים, שפה אבחונית נחרצת יוצרת תחושת שליטה, סדר, ולעיתים אפילו כוח. אבל הכוח הזה עלול להפוך לאלים כאשר הוא מופנה כלפי אנשים שאינם בהכרח פתולוגיים. במקרים רבים, שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג מונע אפשרות לגישור, חקירה אמפתית או התבוננות מורכבת בדינמיקה הזוגית והבין-אישית.

הגבול הדק בין הבחנה לאשמה

כדי להבין את הסכנה שבשימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג, יש להתבונן באופן שבו הם חוצים גבול – לעיתים כמעט בלתי מורגש – בין הבחנה טיפולית חשובה לבין האשמה הרסנית. בעוד שההגדרות הקליניות מבקשות לשרטט מפת סימפטומים שמאפשרת הבנה, הכלה ובמקרים מסוימים גם טיפול, הרי שהשיח הציבורי מאמץ את המונחים הללו כ"חותמת גומי" על דינמיקה בין-אישית, לעיתים מבלי שהתקיימה כלל התבוננות רגשית מעמיקה.

ביטויים כמו "הוא פשוט נרקיסיסט" או "היא עושה לי גזלייטינג" נושאים עמם משקל כבד, שעלול להקפיא כל אפשרות לדיאלוג או שינוי. כאשר אנשים חווים קונפליקט, עלבון או תסכול – מובן שיתעורר בהם הצורך לנסח את החוויה במילים שמעניקות משמעות וודאות. אך כאשר הבחירה נופלת שוב ושוב על אותם מונחים פסיכולוגיים טעונים, מתרחש תהליך של קיבעון רגשי: במקום לאפשר מרחב לשאלות, סקרנות או תיקון, נוצרת תודעת אויב.

שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג מחבל לא רק ביחסים בין-אישיים, אלא גם בקשרים הטיפוליים עצמם. מטופלים שמגיעים עם אבחנות עצמיות שנשענות על שיח פופולרי ולא מבוסס על תהליך נפשי עמוק, עלולים להיתקל באכזבה כשהמטפל מציע מורכבות, רב-קוליות ואבחנה עדינה יותר. לעיתים הם אף עשויים לחוש שמערערים על האמת שלהם, רק מפני שהמציאות אינה נענית לבינאריות של "תוקפן מול קורבן".

יתר על כן, קיים היבט מוסרי עמוק לשיח הזה: כאשר מונחים קליניים הופכים לשמות גנאי, אנו מסלילים את הדרך לעמדה שיפוטית במקום לתפיסה אכפתית. קל לשכוח שלעיתים גם האדם הנתפס כ"נרקיסיסט" או כ"מפעיל גזלייטינג" הוא עצמו תוצר של פגיעות, טראומה או דפוסים הישרדותיים עמוקים. שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג שוחק את יכולתנו להחזיק גם את המורכבות הזו – ומקבע את האדם האחר בתפקיד בלתי הפיך.

השפה כמרחב טיפולי – ומה קורה כשהיא נשחקת

השפה היא הכלי המרכזי דרכו נוצרת הבנה נפשית. בטיפול, מונחים כמו "נרקיסיזם" או "גזלייטינג" אינם רק תוויות — הם נקודות מוצא לחקירה עדינה, להבנת מנגנונים פנימיים ולבנייה מחדש של נרטיב עצמי. אולם כאשר מונחים אלה הופכים לחלק מהשיח הציבורי ומאמצים את הפונקציה של שיפוט, תקיפה או סיווג שטחי, הם מאבדים את אופיים המרפא. במילים אחרות, שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג אינו רק תופעה תרבותית, אלא גם פגיעה באפשרות לעשות שימוש מושכל ומטיב בשפה רגשית.

אחת הסכנות המרכזיות בשחיקה הזו היא הפיכת השפה הטיפולית לזירה של כוח – ולא של הבנה. במקום לחקור את הקונפליקט ולהרחיב את ההקשר שבו הוא התרחש, נעשה ניסיון "לנצח את הסיפור" באמצעות הגדרה פסיכולוגית מרשימה, המשמשת כסוג של האשמה בלתי ניתנת לערעור. הנפגע הופך ל"צודק", הפוגע ל"פתולוגי", והמרחב שבו ניתן להחזיק את שניהם יחד – נסגר.

בעידן של תקשורת מקוונת מיידית, הפיתוי לאבחן אנשים באופן פומבי גובר. פוסטים, טוקבקים או סטוריז מציפים חוויות מורכבות דרך פילטרים של צדק רגשי, מבלי לפנות למקום שבו מתרחש תהליך אמיתי של עיבוד. שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג בהקשרים אלה יוצר סוג חדש של דינמיקה — "גזלייטינג נגדי", שבו הניסיון להוכיח שאדם פועל מתוך מניפולציה, עלול בעצמו להפעיל מניפולציה רגשית כלפיו. כך נבנה מעגל פוגעני בו השפה, שנועדה לשחרר, משמשת דווקא ככלי כליאה.

בתוך כך, חשוב לזכור כי מרחבים טיפוליים נבנים לא רק מהתוכן שמובא לתוכם, אלא מהאופן בו הוא נאמר. כאשר מטופל משתמש במונח "נרקיסיסט" על בן זוגו לשעבר, אין הכרח למהר ולהעמידו על דיוקו האבחנתי. לעיתים יש להקשיב לצורך שמסתתר מאחוריו — תחושת בלבול, כאב, או ניסיון למצוא סדר בתוך כאוס רגשי. אלא שכאשר השיח החברתי כולו מוצף בתוויות, קשה להבחין בין האבחנה הרגשית לבין הגדרה נוקשה. במצב כזה, גם במרחב הטיפולי, הדרמה גוברת על הדיאלוג.

תפקידה של אחריות בשיח הציבורי

בעידן שבו השפה הטיפולית נוכחת כמעט בכל זירה – מסדרות טלוויזיה ועד לקבוצות פייסבוק – עולה שאלה מהותית: למי יש אחריות על הדרך שבה אנו משתמשים במונחים כמו "נרקיסיסט" או "גזלייטינג"? האם האחריות היא רק של אנשי טיפול, או שגם לציבור הרחב יש תפקיד בהגנה על השפה כמרחב מוסרי ומדויק?

נראה כי שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג אינו עוד תופעה לשונית שולית, אלא ביטוי לנטייה תרבותית רחבה יותר: הרצון להבין את העולם במונחים של טובים ורעים, בריאים וחולים, קורבנות ותוקפים. המונחים הפכו לסוג של "כפתור אדום" רגשי שמאפשר לנו למקם את עצמנו בעמדה מוסרית ברורה – גם אם המציאות מורכבת הרבה יותר.

כמו בכל כלי עוצמתי, גם כאן השאלה איננה האם מותר להשתמש במילים אלה – אלא כיצד, מתי, ומאילו מניעים. כשהשפה הופכת לחרב במקום לגשר, היא חדלה מלהיות אמצעי לתקשורת ומתחילה לשמש אמצעי שליטה. שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג עלול להפוך גם למנגנון של הסתרה עצמית – דרך להצדיק כאב מבלי לבחון את חלקנו בדינמיקה. במובנים מסוימים, זו גם אסטרטגיית הישרדות: אם האדם שמולי הוא "נרקיסיסט", אין צורך להתעמת עם השאלות הקשות שמערכת היחסים עוררה בתוכי.

על רקע זה, האחריות על דיוק לשוני אינה רק עניין אקדמי או קליני – אלא עניין אתי. אנשי טיפול נדרשים לחדד הבחנות, להחזיר לשפה את עומקה, אך גם כל אדם יכול לתרום לכך בכך שיבחר להשתמש במילים אלו בזהירות, מתוך הבנה שיש להן כוח לשחרר אך גם לפצוע. כמו בכל שפה מוסרית, הדגש אינו רק על המונחים עצמם, אלא על האופן שבו אנו נושאים אותם בעולם.

כשהשפה יוצרת מציאות – והשלכותיה של הגדרה עצמית

המילים שבהן אנו בוחרים לתאר את חוויותינו אינן רק משקפות מציאות — הן מעצבות אותה. כאשר אדם מתאר עצמו כקורבן של גזלייטינג או את בן זוגו לשעבר כנרקיסיסט, הוא לא רק מספר סיפור — הוא מגבש נרטיב פנימי, זהות, תפיסת עולם. ברגע שהשפה נעשית מוחלטת ובלתי גמישה, היא יוצרת גם זהות נעולה. כך, שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג עלול להקפיא את תנועת הנפש, להוביל להזדהות עם תפקיד חד-ממדי, ולהחמיץ את האפשרות לשינוי, סליחה, או מורכבות.

אדם שמאמין באמת ובתמים כי עבר גזלייטינג, גם אם החוויה שלו תקפה במישור הרגשי, עלול שלא להבחין בדקויות — האם מדובר במניפולציה שיטתית ומתמשכת, או במערכת יחסים שבה שני הצדדים פעלו מתוך מצוקה? האם מדובר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, או באדם שגדל עם חוסר ביטחון עמוק ומתקשה באינטימיות? אין הכוונה לערער על חוויות אישיות או לצמצם אותן, אלא להפך – להרחיב את המבט ולאפשר תנועה פנימה, החוצה ובין לבין.

בעיה נוספת שמתעוררת כתוצאה משימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג היא הטשטוש של ההבחנה בין פגיעות נפשיות לבין קונפליקטים אנושיים רגילים. יש הבדל עמוק בין מערכת יחסים פוגענית לבין קושי בתקשורת, חוסר רגישות רגעי או פרידה כואבת. אך כשהשפה נעשית פסקנית, היא מחליפה חקירה באבחנה, והופכת את השבר לנצחי.

השלכה נוספת, לא פחות חמורה, היא האפשרות שבמקרים אמיתיים של גזלייטינג מתמשך או פגיעה נרקיסיסטית חמורה – אנשים לא יאמינו לקורבן. כשמונחים אלה נשחקים בשימוש יתר, הם עלולים לאבד מהאפקטיביות שלהם דווקא כשיש בהם צורך ממשי. כמו שקריאות שווא מפחיתות מהאמון הציבורי באלימות אמיתית, כך גם כאן – ריבוי שימושים שוחק את האמפתיה.

חזרה למורכבות: כיצד ניתן לשקם את השפה

על רקע הפופולריות של השיח הפסיכולוגי ברשתות, קל לשכוח שמילים כמו "נרקיסיסט" או "גזלייטינג" אינן נולדו ככלי אבחוני פופולרי. הן נוצרו מתוך ניסיון להבין כאב נפשי, להתחקות אחר דפוסים עמוקים של התמודדות, ולזהות מנגנונים בלתי מודעים שמעצבים את יחסי האדם עם עצמו ועם זולתו. כדי להתמודד עם שימוש יתר במונחים נרקיסיסט וגזלייטינג, לא די להוקיע את הזילות – נדרש מהלך תרבותי שיחזיר את המורכבות לקדמת הבמה.

המהלך הזה מתחיל, בראש ובראשונה, בהקשבה. לא כל מי שמשתמש במונח פסיכולוגי עושה זאת מתוך קלות דעת. לעיתים מדובר במאמץ כן לנסח חוויה כאוטית, לעיתים בניסיון להשיג תקפות, ולעיתים בכאב שעדיין אינו ניתן לעיבוד. המשימה של פסיכותרפיסטים , אנשי חינוך, עיתונאים ומשפיענים – אינה ללעוג או לשלול, אלא להציע אלטרנטיבה שפתית – מדויקת, אמפתית, ורבת רבדים.

שפה שמכבדת את המורכבות תבחר לומר "הרגשתי שהוא מבלבל אותי שוב ושוב" לפני שתשתמש במונח "גזלייטינג"; או "היה לו קשה לראות אותי" במקום "הוא נרקיסיסט קלאסי". זו אינה צנזורה, אלא אחריות רגשית. כשאנחנו מאפשרים לעצמנו ולזולתנו לתאר מצבים נפשיים מבלי למהר לקבוע אבחנות, נוצר מרחב של אפשרות – לשיח, לתיקון, ואולי אף לפיוס.

בנוסף, קיימת חשיבות רבה לחינוך פסיכולוגי עמוק, שאינו מבוסס על פוסטים קצרצרים אלא על תהליך של למידה, היכרות עם גישות שונות, והבנה של הפער בין שימוש קליני לבין שימוש חברתי. בכך, ניתן להשיב למונחים את כוחם המרפא ולהפוך אותם לאמצעים של חקירה עצמית – לא רק כלי לניסוח תלונה או גינוי.

העתיד של השפה הפסיכולוגית תלוי באיזון הזה שבין נגישות לבין דיוק, בין שיתוף לבין הבחנה, בין ביטוי אישי לבין אחריות מוסרית. בתוך האיזון הזה, נוכל להשיב את מקומה של השפה ככלי שמרפא – ולא ככלי שנפצע.

ביבליוגרפיה

  1. American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders (5th ed.). Washington, DC: Author.
  2. Campbell, W. K., & Miller, J. D. (2011). The Handbook of Narcissism and Narcissistic Personality Disorder. Wiley.
  3. Sweet, P. L. (2019). "The Sociology of Gaslighting." American Sociological Review, 84(5), 851–875. https://doi.org/10.1177/0003122419874843
  4. Stern, R. (2007). The Gaslight Effect: How to Spot and Survive the Hidden Manipulation Others Use to Control Your Life. Morgan Road Books.
  5. Ronningstam, E. (2016). "Pathological Narcissism and Narcissistic Personality Disorder: Recent Research and Clinical Implications." Current Behavioral Neuroscience Reports, 3, 34–42.
  6. פורת, ג. (2022). "פסיכולוגיה בשירות הרשת: איך הפך הנרקיסיסט למונח השיחני של העשור?" הארץ.
  7. לייבוביץ, מ. (2021). "גזלייטינג: בין מציאות נפשית לאבחנה ציבורית". כתב העת הישראלי לפסיכותרפיה, גיליון 27, 14–21.
האם הכתבה עניינה אותך?
תגובות
  • אני לא חושבת שיש שימוש יתר במונח נרקסיזם, מדובר ברצף אשר רק בקצהו יש את הפרעת האישיות הנרקסיסטית. כאשר אדם מתנהג באלימות נפשית ביניהם גזלייט, מניפולציות, שקרים, הפחתת ערך וכו' סביר להניח שמדובר בנרקסיסט ברמה מסויימת וחשוב להעלות את המודעות בחברה לקיומם של אנשים כאלה ולהבין שאנשים כאלה מתקשים מאוד להשתנות כי הם מתקשים לבצע רפלקציה עצמית. חשוב מאוד לקדם הבנה של הציבור במושגים אלו.

    מושקי
    |
    02/06/2025 06:47
    • אני מבינה ואפילו מזדהה עם האמירה שרצוי לעשות שימוש יותר שקול במונחים האלה.
      עם זאת, זה משאיר חלק גדול מהכוח והסמכות בידיים של איש המקצוע, זה שקובע מה "קליני". הדילמה הזאת עתיקת יומין, אבל גרמו לי לחייך המשפטים האחרונים על כוחם המרפא של מונחים. אני מטופלת, ושום מונח מהסוג הזה לא ריפא אותי מעולם. בעיני המונחים האלה, בייחוד אם מסתכלים עליהם מהזווית של תרגום מילולי, הם כמעט כולם מקטינים ומנמיכים את קומתו של אדם. לא שמעתי אדם שנרפא כי אמרו לו בחדר הטיפולים שהוא נרקסיסט. או הימנעותי. או חרדתי. או על הרצף. אלה מלים עם המון כוח. הלוואי שהן יוחלפו יום אחד בשיח אחר.

      ורד
      |
      03/06/2025 07:54
      כלי נגישות