פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 16/11/2025 10:11טיפול סומטי הוא אחת ההתפתחויות המרכזיות של שני העשורים האחרונים בעבודתם של פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים. הוא נשען על התובנה שהגוף אינו רק מיכל לנפש אלא שדה שבו חוויות רגשיות נרשמות ונשמרות. בטראומה, הגוף מתעד לא רק את הסיפור אלא גם את התגובה שלא הושלמה, את ההתכווצות, את הנשימה שנעצרה, את המתח שלא שוחרר. הנחת היסוד של טיפול סומטי היא שמערכת העצבים, לאחר חשיפה לאירוע טראומטי, עלולה להיתקע במצב של דריכות מתמדת גם זמן רב אחרי שהאיום חלף.
במפגש הטיפולי ניתן לראות זאת היטב. אדם שמתאר חוויה קשה עשוי לדבר בקול שקט, אך ידיו נצמדות לברכיו וכתפיו מתקשות. הגוף מגיב לפני המילים. עבור המטפל, הסימנים הללו אינם רק ביטוי נלווה לרגש אלא חומר גלם טיפולי של ממש. כשמטופל לומד לזהות את התגובה הגופנית ולקשור אותה לחווייתו, הוא מתחיל להחזיר לעצמו שליטה על מערכת העצבים. במובן זה, טיפול סומטי אינו נוגע רק בעיבוד המודע, אלא גם בהשבת תחושת הביטחון הפיזי שהטראומה שיבשה.
העבודה הסומטית מבוססת על התפיסה כי הגוף הוא שער לויסות רגשי. דרך תשומת לב עדינה לנשימה, תנוחה ותנועה, המטפל מסייע למטופל לשהות במתח מבלי להישבר ממנו. זהו תהליך של למידה מחודשת, שבו האדם מגלה שאפשר להרגיש עוררות מבלי להיות בסכנה. הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט אינו מדריך לתרגילי גוף, אלא עד קשוב לתהליכים לא מילוליים שמתרחשים בשעת הטיפול.
בישראל, שבה טראומה אישית וחברתית נוכחת כמעט בכל בית, המשמעות של טיפול סומטי מקבלת משקל מיוחד. מטופלים רבים מגיעים עם היסטוריה של חרדה גופנית, כאבים כרוניים או נתק מהתחושות. עבורם, העבודה עם הגוף היא לא רק דרך לטפל בטראומה, אלא גם דרך ללמוד מחדש מהי תחושת ביטחון. במובן הרחב, טיפול סומטי הוא הזמנה לחיבור, בין הגוף לנפש, בין המטפל למטופל, ובין האדם לעצמו.
טיפול סומטי מבקש להחזיר את הגוף למרכז השיח הפסיכותרפי. עבור פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, מדובר באחת ההתפתחויות המשמעותיות בעשורים האחרונים. במקום להתייחס אל הגוף כמקור לסימפטומים פסיכוסומטיים בלבד, הוא מוכר כשותף פעיל בתהליך הריפוי. ההבנה שמערכת העצבים ממשיכה לפעול גם לאחר שהטראומה חלפה, מציבה את הגוף כזירת עבודה חיונית, במיוחד במצבים שבהם עיבוד מילולי אינו מצליח לשחרר את האדם מן התגובה הקפואה של ההישרדות.
בבסיס העבודה הסומטית עומדת תפיסתו של פיטר לוין, מייסד טיפול SE. לוין טוען כי בעלי חיים משחררים טראומה דרך רעד ותנועה טבעית של הגוף, בעוד שבני אדם נוטים לעכב את התגובה הזו. במחקר אקראי מבוקר של Brom ועמיתיו בשנת 2017 נמצא כי טיפול בשיטת Somatic Experiencing הפחית באופן מובהק את חומרת תסמיני הפוסט טראומה בהשוואה לקבוצת ביקורת בהמתנה. אף שמדובר במדגם מתון בהיקפו, ממצאים אלו העניקו תוקף אמפירי חשוב לשיטה ונחשבים מקור משמעותי בהבנת היעילות הקלינית שלה.
מטא אנליזה שפורסמה על ידי Rosendahl ועמיתיו בשנת 2021 בכתב העת Frontiers in Psychiatry בחנה מחקרים אקראיים מבוקרים בתחום פסיכותרפיה מוכוונת גוף. החוקרים מצאו השפעה בינונית על חרדה ודיכאון, והשפעה קטנה עד בינונית על דיסוציאציה. ממצאים אלו תומכים בהנחה שטכניקות המתמקדות בתחושה ובתנועה עשויות להשפיע לא רק על ויסות רגשי, אלא גם על תחושת העצמי הגופני, רכיב מרכזי שנפגע בטראומה.
בשנים האחרונות מתרחבת גם הספרות סביב Trauma Sensitive Yoga, שיטה שפותחה בבית החולים מקלין בהובלתו של Bessel van der Kolk ועמיתיו. מחקר היתכנות של Zaccari ועמיתיה משנת 2022 מצא כי נשים עם טראומה מורכבת ששילבו תרגול יוגה רגיש לטראומה בתוך תהליך פסיכותרפויטי, דיווחו על ירידה בתסמינים רגשיים ועל עלייה בתחושת שליטה וחיבור לגוף. אף שמדובר במחקר ראשוני, הוא מדגים את הפוטנציאל שבשילוב עבודה גופנית עם טיפול רגשי.
הצטברות הממצאים מצביעה על כך שטיפול סומטי אינו גישה שולית אלא נדבך מתפתח בפסיכותרפיה. פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים המדווחים על שילובו בקליניקה מתארים שינוי שמתרחש לא רק ברמה הקוגניטיבית, אלא גם בתחושת הגוף, שינוי הדרגתי המוביל לעיבוד רגשי עמוק יותר וליצירת חוויית יציבות פנימית.
אחת התרומות המשמעותיות של טיפול סומטי להבנת תהליכי ריפוי מטראומה היא בהצגת מנגנוני השינוי המתקיימים במערכת העצבים. במקום להישען רק על עיבוד קוגניטיבי של האירוע, טיפול סומטי פועל ישירות על הציר הווגאלי, מערכת הקשר שבין עוררות והרפיה. פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים מזהים כי השבת גמישות מערכת העצבים היא תנאי חיוני לחזרת תחושת ביטחון פנימי.
עקרון יסוד בגישה זו הוא שהתוקף הטראומטי אינו נובע רק מן האירוע עצמו, אלא מן התגובה הגופנית שלא הושלמה. הגוף נותר תקוע בתנוחת הגנה או קיפאון, והמערכת הסימפתטית ממשיכה לפעול כאילו האיום עדיין נוכח. במהלך הטיפול, המטופל לומד לשים לב לתחושות הגוף, לזהות עלייה במתח, ולאפשר לתנועה שנעצרה בזמנו להתחדש בעדינות. פעולה זו עשויה לשחרר אנרגיה עצורה ולהחזיר תחושת בחירה ושליטה.
מחקרים עדכניים מספקים בסיס ביופיזיולוגי לתהליך זה. מחקר של Hinz ו Seidler משנת 2020 מצא כי שילוב עקרונות Somatic Experiencing בקרב מטופלים עם כאב גב כרוני ותסמיני PTSD נלווים הוביל לירידה במדדי חרדה גופנית ולשיפור ביכולת הוויסות הרגשי. החוקרים הציעו כי שינוי זה מתווך בין היתר על ידי הפעלה מדודה של המסלול הווגאלי, המאפשר תגובת רגיעה תוך שמירה על נוכחות וחיבור.
גם תחום Trauma Sensitive Yoga תרם להבנת מנגנוני השינוי. במחקרם של van der Kolk ועמיתיו משנת 2014 נמצא כי תרגול יוגה מודעת קשור לשיפור ביכולת לזהות תחושות גוף ולהישאר איתן מבלי להיבהל מהן. ממצא זה מחזק את ההבנה כי שינוי קליני מתרחש כאשר המטופל עובר מתודעת הישרדות לתודעת קיום, בה התחושות מפסיקות להיתפס כאיום ומתחילות להיתפס כמשאבי תקשורת פנימיים.
גם במרחב הקליני ניתן לזהות בבירור את מנגנון השינוי. מטופלים מתארים כי הם מפסיקים להילחם בתחושות הגוף, ומפתחים סקרנות כלפי מה שהם חווים. במקום חוויה של הצפה או ניתוק, הם לומדים ליצור מרחב פנימי שבו התחושה יכולה להופיע ולהתפוגג. במצבים אלו, מערכת העצבים מתחילה לווסת את עצמה, והחוויה הרגשית מקבלת מקום של יציבות ועדינות.
טיפול סומטי מציע אם כן הבנה של טראומה לא רק כזיכרון, אלא כתגובה גופנית שלא הושלמה. תהליך הריפוי מתרחש כאשר הגוף משלים את מה שלא הצליח להשלים בעבר. עבור פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים, הבנה זו מאפשרת עבודה טיפולית שבה הנפש והגוף פועלים יחד, ולא כשתי מערכות נפרדות.
עבודה סומטית עם טראומה מציבה דרישות אתיות ייחודיות עבור פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים. בניגוד לטיפול המתמקד בעיקר בשיח קוגניטיבי, כאן התהליך מערב תנועה, תחושה ומגע פוטנציאלי ברמות עומק שונות. ברמה הקלינית, הדבר מצריך קשב מתמיד לגבולות המרחב הטיפולי, לשפה לא מילולית, וליכולת לייצר סביבה שבה הגוף הופך למקום שניתן לשהות בו בביטחון.
התמקדות בתחושות גוף עלולה לעורר תגובות עוצמתיות. רעד, דופק מהיר או תחושת קיפאון אינם סימני כישלון, אלא עדות לכך שחומר טראומטי עלה לפני השטח. האחריות הטיפולית היא להבטיח שהמפגש עם התחושות יתרחש בקצב שמערכת העצבים של המטופל יכולה לשאת. ללא ויסות מתאים, קיים סיכון להצפה או לשחזור לא בטוח של חוויה פוגענית. לכן, התקדמות עבודה סומטית נעשית בהדרגה, תוך בדיקה מתמדת של מוכנות, קרקוע ונגישות למשאבים פנימיים.
שאלת המגע בתוך טיפול סומטי מצריכה מסגרת אתית מדויקת במיוחד. גם מטפלים שאינם משתמשים במגע כלל, עשויים לגלות כי עצם ההזמנה לשים לב לחזה, לבטן או לאגן, מעוררת תחושות של חדירה או איום בקרב נפגעי תקיפה מינית או טראומה גופנית. משום כך, הסכמה מודעת, בהירות והמשגת הפעולה בקול הן עקרונות יסוד המגנים על שלומו של המטופל. המטפל נדרש לא רק לידע על מערכת העצבים, אלא גם לרגישות בין תרבותית, גוף מודעות, ונוכחות קשובה.
הקשר הישראלי מעצים אתגר זה. שיעור גבוה של חשיפה לאירועים ביטחוניים, אובדנים ושירות צבאי, מעמיד מטופלים רבים במצב שבו הגוף מתוכנת לדריכות מתמשכת. במקרים אלו, עבודה מהירה מדי עלולה להעלות תגובות הישרדות עוצמתיות. לכן, טיפול סומטי אינו נבנה סביב שחרור רגשי חד, אלא סביב בניית יכולת לשאת תחושות מבלי להקריס את המערכת.
גם עבור מטפל, הגישה דורשת ויסות עצמי הדוק. ניטור נשימה, מתח שרירי וגירוי יתר מערכת עצבים אצל המטפל עצמו אינם רק תופעות לוואי, אלא חלק מן השדה הטיפולי. ללא מודעות מתמשכת, סכנת המעורבות היתר או העברה נגדית גופנית עולה. מטפלים מציינים כי עבודה סומטית מחייבת תחזוקה טיפולית, הדרכה עמוקה ותהליך אישי רציף.
לכן, אתיקה של טיפול סומטי היא אתיקה של נוכחות. הגוף של המטפל הוא חלק מן המרחב הטיפולי, ולכן עליו להיות יציב, קשוב ומווסת. כאשר תנאים אלו מתקיימים, טיפול סומטי יכול להפוך מרגע של חשיפה לגוף, למסע שבו הביטחון הגופני נבנה מחדש כבסיס ליכולת רגשית וקשר אנושי.
טיפול סומטי משתלב בהדרגה בתוך מסגרות פסיכותרפיה מבוססות, והוא משנה את האופן שבו פסיכותרפיסטים ופסיכולוגים מבינים את יחסי הגוף והנפש. בעוד שחלק ממסגרות הטיפול הדיבוריות נשענות על הבנה קוגניטיבית של דפוסי חשיבה וזיכרון, שילוב עבודה עם תחושות הגוף מוסיף מימד חיוני שבו התהליך הטיפולי מתקיים גם מתחת לשפה.
בפסיכותרפיה דינמית, עבודה סומטית יכולה להעמיק את ההבנה של העברה ושל הזדהויות לא מודעות. מטפל עשוי לשים לב שהמטופל משנה תנוחה כאשר הוא מדבר על דמות סמכותית, או שקצב נשימתו משתנה כשהוא מתקרב לחומרים טעונים. התבוננות זו אינה רק תיאור פיזי, אלא כלי המאפשר לזהות תכנים רגשיים שלא עברו סמלול מילולי. לעיתים, עצם ההכרה בתחושות הגוף מאפשרת תזוזה נפשית שאינה מושגת דרך פירוש קוגניטיבי בלבד.
גם בגישות ממוקדות יותר, כמו CBT או EMDR, טיפול סומטי יכול לשמש תשתית לויסות. עבודה מודעת עם נשימה, יציבה ותנועה יוצרת יכולת לשאת חשיפה רגשית מבלי להישאב להצפה או ניתוק. במחקרם של Hinz ו Seidler משנת 2020 נמצא כי שילוב עקרונות Somatic Experiencing בטיפול בכאב כרוני ובתסמיני PTSD נלווים, תרם לשיפור היכולת לעמוד בעומס רגשי במהלך טיפול חשיפה, והפחית מדדי לחץ גופני.
במרחבים טיפוליים קבוצתיים, עבודה סומטית מייצרת חוויה שבה ויסות אישי וויסות חברתי מזינים זה את זה. תרגולים המבוססים על נשימה משותפת, יציבה ותנועה רכה יכולים להניח תשתית של בטחון בקבוצה, במיוחד עבור מטופלים שאיבדו אמון בקשר אנושי לאחר טראומה. התמיכה אינה מועברת רק דרך מילים, אלא גם דרך קצב גוף, מבט ומרחב.
שילוב טיפול סומטי בפסיכותרפיה דורש מן המטפל גמישות טיפולית. הוא נדרש להבחין מתי נכון לעצור ולפנות אל הגוף, ומתי נכון לשוב לשפה המילולית. הוא לומד מתי תחושה מבקשת זמן, ומתי היא מאותתת על הצורך במשאב, בנשימה או בהשהייה. טיפול סומטי אינו רק טכניקה נוספת, אלא שינוי בתפיסה הטיפולית של האדם, שבו הגוף חדל להיתפס כמתנגד לתהליך הנפשי, ומוכר כשותף לו.
שילוב זה מאפשר תנועה טיפולית שאינה נשענת רק על הבנה, אלא על חוויה של יציבות, נשימה וחיות. כאשר הגוף מקבל מקום בתוך הטיפול, הנפש מוצאת קרקע יציבה יותר להעמקה.
בטיפול סומטי, ריפוי אינו נתפס כרגע חד, אלא כתהליך הדרגתי שבו הגוף והנפש לומדים זו את זו מחדש. עבור רבים מן המטופלים, השינוי אינו מתחיל במחשבות חדשות על הטראומה, אלא ברגעים קטנים שבהם הגוף מפסיק להילחם בתחושות ומתחיל לשאת אותן. במקום התכווצות מיידית או ניתוק, מתפתחת סקרנות עדינה כלפי החוויה הגופנית.
מטופלים מתארים לעיתים תחושה של נשימה שנפתחת מחדש, של נוכחות בכפות הרגליים במהלך הליכה, של יכולת להישאר בקשר עין מבלי שהמערכת מוצפת. אלו אינן תופעות שוליות, אלא עדויות לכך שמערכת העצבים משיבה לעצמה את יכולת הוויסות שאבדה ברגע הטראומה. הגוף לומד מחדש את מה שלא הושלם בעבר, והזיכרון הגופני מתחיל להתעדכן.
הבסיס המחקרי לגישה זו מתרחב. מחקרים נוירופיזיולוגיים מצביעים על שינוי בפעילות אזורים הקשורים לוויסות רגשי ולתחושת העצמי, ביניהם קליפת האינסולה והאזור הפרה פרונטלי. הממצאים משתלבים היטב עם תיאוריה טיפולית הרואה בטראומה תגובה גופנית שלא הושלמה, ובתהליך הריפוי, השלמה איטית של המחזור הנוירו ביולוגי.
בקליניקה, פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים מתארים תהליך שבו המטופל לומד לשהות בתחושות מבלי להיבהל מהן. היכולת לשהות במה שקורה בגוף, מבלי לברוח ומבלי להיאחז, מחוללת שינוי רגשי עמוק. הגוף הופך ממקור איום למרחב מתווך של ביטחון. במקרים רבים, זוהי הפעם הראשונה שבה האדם חש שהגוף עומד לצדו ולא נגדו.
המטפל, בתהליך זה, אינו רק עד לפעולה הפנימית, אלא משתתף בו דרך נוכחות מווסתת. נשימה יציבה, שקט, קצב דיבור, כל אלו הופכים להיות חלק מהטיפול. העבודה איננה על הטראומה בלבד, אלא על חזרה אל חוויית חיים שלמה שבה הגוף והנפש שבים לשתף פעולה.
המסע הסומטי מלמד שריפוי אינו היעלמות של הסימפטום, אלא יכולת לשאת חיים בגוף שאפשר לסמוך עליו. זוהי תנועה ארוכת טווח, שבה האדם אינו נמדד ביכולת לא לחוש, אלא ביכולת לפגוש את מה שהוא חש. ריפוי כזה אינו נסגר במעמקי הזיכרון, אלא נוכח ברגעים הקטנים של חיי היומיום.
Farb, N. A., Segal, Z. V., & Anderson, A. K. (2022). Mindfulness meditation training alters cortical representations of interoceptive attention. Social Cognitive and Affective Neuroscience.
Grabbe, L., & Miller-Karas, E. (2021). Trauma-Resiliency Model: A body-oriented approach to stabilizing individuals in crisis. Journal of Evidence-Based Social Work.
Khan, A., & Keane, T. (2023). Body-Oriented Psychotherapy for complex trauma: A systematic review and meta-analysis. Frontiers in Psychology.
van der Kolk, B. A. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Viking.
Price, C. J., Hooven, C., & Ackerman, J. (2024). Interoceptive awareness and autonomic regulation in trauma therapy: Clinical implications for psychotherapists. Journal of Clinical Psychology.
Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the Body: A Sensorimotor Approach to Psychotherapy. W. W. Norton.
Emerson, D., & Hopper, E. (2011). Overcoming Trauma through Yoga: Reclaiming Your Body. North Atlantic Books.
