פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 18/11/2025 16:02כאשר פסיכולוגים פסיכיאטרים ומטפלים בתחום בריאות הנפש פוגשים מטופלים עם חרדת בריאות, עולה כמעט תמיד השאלה הפשוטה לכאורה מה זה היפוכונדריה. בשיח הציבורי המונח היפוכונדר משמש לעיתים כתווית מזלזלת לאדם שמוגדר כמי שמגזים בתלונותיו. לעומת זאת, בספרות המקצועית היפוכונדריה מתוארת כתבנית מורכבת של עיבוד חרדתי של תחושות גוף, שאינה קשורה כלל לרצון למשוך תשומת לב אלא לניסיון עמוק לווסת פחד קיומי דרך הגוף.
במונחים אבחוניים מודרניים, מאז עדכון DSM 5 ומעבר ICD 11, חלק גדול מן המקרים שתוארו בעבר כהיפוכונדריה הועברו לקטגוריות של Illness Anxiety Disorder ושל Health Anxiety Disorder. למרות זאת, בשדה הקליני המונח היפוכונדריה ממשיך להתקיים משום שהוא מרמז על ציר חווייתי ברור של פחד מפני מחלה קטלנית הנחווית כממשית גם כאשר הבירור הרפואי תקין. במובן זה, היפוכונדריה פירוש תהליך שבו האדם מעניק לתחושת כאב קלה, דופק מואץ או סחרחורת חולפת משמעות של סכנה מיידית ומוחלטת. כל אות גופני הופך לחשוד, וכל בדיקה תקינה משאירה אחריה לא רגיעה אלא ספק חדש.
מבחינה קלינית, ראוי לדבר לא על דמות סטריאוטיפית של היפוכונדר או היפוכונדרית, אלא על רצף רחב של היפוכונדריות. בקצה אחד ניתן לראות מטופלים המודעים להיבט החרדתי של עיסוקם בגוף ומבקשים סיוע פסיכולוגי. בקצה אחר נמצאים מטופלים המתעקשים על קיומה של מחלה נסתרת, מחליפים רופאים לעיתים תכופות ומתקשים להכיר בתרומתם של גורמים נפשיים למצוקתם. בשני הקצוות, הציר המשותף הוא חוויה של גוף שאי אפשר לסמוך עליו וגיוס מתמשך של משאבים רפואיים, רגשיים וקוגניטיביים כדי לוודא שלא הוחמצה אבחנה קטלנית.
הגדרות עכשוויות מדגישות כי היפוכונדריה אינה מוסברת טוב יותר על ידי מצב גופני אמיתי, הפרעה פסיכוטית או הפרעה טורדנית כפייתית. במקום זאת, היא ממוקמת בתוך קבוצת הפרעות הסומטיות והקשורות להן, שבהן הפירוש לתסמין חשוב לא פחות ואף יותר מן התסמין עצמו. הטיפול מחייב לכן הכרות מעמיקה עם המסגרת האבחונית, אך גם נכונות של המטפל לשהות יחד עם המטופל בחוויה שבה הגוף נחווה כאתר סכנה מתמשך. רק על בסיס הבנה זו ניתן לגשת בהמשך למודלים הקוגניטיביים, הפסיכודינמיים והבין תחומיים שינסחו בצורה מדויקת יותר מה זה היפוכונדריה עבור כל מטופל ומטופלת.
המודלים הקוגניטיביים מספקים מסגרת מרכזית להבנת האופן שבו היפוכונדריה מתפתחת ומתוחזקת לאורך זמן. כאשר בוחנים תהליכים אלו בשדה הקליני, ניתן לראות דפוס חזרתי שבו תחושות גוף ניטרליות מקבלות משמעות קטסטרופלית. הפסיכולוג הקוגניטיבי סאלקובסקיס, יחד עם וורוויק ועמיתיהם, הציעו כי לא עצם קיומן של תחושות גופניות מעורר חרדה אלא הפרשנות הניתנת להן. במילים אחרות, עיקר הבעיה אינו הסימפטום אלא האמונה כי הסימפטום מאותת על מחלה חמורה ובלתי הפיכה. כך הופך דופק מהיר לחשד להתקף לב והתכווצות שרירים לאות מבשר של מחלת ניוון מסכנת חיים.
כדי להבין לעומק מה זה היפוכונדריה במסגרת קוגניטיבית, יש להתבונן בשלושה רכיבים מרכזיים. הרכיב הראשון הוא תשומת לב מוגברת לגוף. האדם הסובל מחרדת בריאות בודק שוב ושוב את גופו, סורק סימנים של שינוי ומפתח רגישות גבוהה לכל תחושה פנימית. הרכיב השני הוא פרשנות מסכנת. כאשר תחושה גופנית מתעוררת, האדם מפרש אותה כעדות למחלה. הרכיב השלישי הוא התנהגויות בדיקה וביטחון, כמו עיון תכוף באינטרנט, מדידת דופק, דרישה לבדיקות דם ושימוש חוזר בשירותי רפואה דחופה.
המודלים הקוגניטיביים מציעים כי התנהגויות אלו מפחיתות חרדה בטווח הקצר אך מחזקות אותה בטווח הארוך. המטופל מאמין כי הצליח למנוע אסון ולכן ימשיך לבדוק בעתיד, מה שמגדיל את הסיכוי שבסופו של דבר תחושות גוף יזוהו כסכנה. זו אחת הסיבות לכך שהיפוכונדר או היפוכונדרית עשויים לפנות שוב ושוב לקבלת חוות דעת רפואית חדשה, אף על פי שכל הבדיקות הקודמות נמצאו תקינות. ההיפוכונדריות מעצבת מעגל שבו החרדה אינה מרגיעה אלא מתעדכנת.
כמו כן, מודלים אלו מדגישים את תפקיד המידע הרפואי בעידן האינטרנט. חיפוש אחר תשובות עשוי להפגיש מטופלים עם מידע קטוע, סטטיסטיקות מדאיגות ותיאורי מקרה קיצוניים. כך, היפוכונדריה פירוש מצב שבו האדם נחשף למאות אפשרויות של מחלות קשות מבלי יכולת לעבד את המידע באופן רציונלי. לא פעם אנו פוגשים מטופלים המספרים כי הגיעו למיון לאחר עיון בלילות ארוכים במאמרים רפואיים, פרשנויות בפורומים ותכנים המגבירים את החרדה.
המודל הקוגניטיבי אינו מתיימר להסביר את כל המקרה הקליני אך הוא מעניק שפה טיפולית סדורה. הוא מאפשר לפתח התערבויות כמו חשיפה לגירויים גופניים, שינוי דפוסי מחשבה, והפחתת התנהגויות בדיקה. בעבודה זו הופך הגוף למרחב שניתן לשאת אותו, ולא לאויב פנימי.
המודלים הפסיכודינמיים מציעים מסגרת להבנת היפוכונדריה שאינה מתמקדת רק במחשבות ובפרשנות הקוגניטיבית, אלא במקומו של הגוף כמחזיק זיכרון רגשי. מטופלים הסובלים מהיפוכונדריות מתארים פעמים רבות תחושה של בגידה פנימית. הגוף שאמור לשאת את החיים, לייצר יציבות ולשמש מקור של עוגן, הופך לאיום מתמשך. השאלה מה זה היפוכונדריה מקבלת בשיח זה תשובה הממקמת את החרדה בתוך הקשר התקשרותי עמוק. הגוף אינו רק מקור חשד רפואי, אלא זירה שבה מתעוררות דמויות עבר, חוויות איבוד, פחד מפירוק והיעדר החזקה.
הספרות הפסיכודינמית מצביעה על כך שהיפוכונדריה פירוש לפעמים ניסיון לא מודע לתרגם מצוקה נפשית לתחום הגוף. כאשר היכולת לנסח כאב רגשי במילים מוגבלת, הגוף הופך למדיום זמין יותר. תחושת דקירה, קושי נשימתי או נימול עשויים להוות ביטוי לתהליך של עיבוד אובדן. במקרים מסוימים, הגוף הופך לממסר שמאותת למטפל על פצע נפשי שטרם נמצא לו שפה. היפוכונדר או היפוכונדרית עשויים לשאול שוב ושוב האם מדובר במחלה, אך מאחורי השאלה מסתתרת לעיתים קרובות חרדה מפני נטישה, מות דמות משמעותית או התמוטטות הקשר המטפל מטופל.
המקרה הקליני מלמד כי ישנם מטופלים בהם היפוכונדריות מאפשרת ביטוי להעמקה ביחסים. התלונה הרפואית מבקשת מענה, בדיקה, התייחסות. היא ממקמת את המטופל בעמדה שבה הוא רשאי לקבל החזקה. בעמדה זו, הגוף המבוהל הופך לשער דרכו מתבררת בקשה עמוקה לקשר. ההיפוכונדריה אינה בהכרח מכוונת לגוף עצמו, אלא ליחסים המנוגעים בו. המטפל המתבונן בכך יכול לזהות כי התעקשות המטופל על בדיקות חוזרות מעידה על צורך בוודאות רגשית יותר מאשר על פחד ממחלה אורגנית.
על פי חלק מהתפיסות, היפוכונדריות עשויה להופיע גם כתגובה למוות שלא עובַד. כאשר אובדן נוכח אך לא ניתן לעיבוד, הגוף עשוי לתפוס את מקומו. אם המוות נחווה כבלתי צפוי, המטופל עשוי לפתח אמונה עמוקה לפיה הסכנה תמיד ארבה ורק היעדר שימת לב מנע את התרחשותה. כך מתחזק מנגנון של בדיקה, דריכות ורצון לזהות את האסון הבא.
הטיפול הפסיכודינמי במקרים של היפוכונדריה מדגיש את בניית היכולת לשאת רגשות מורכבים בטרם הם מתגלגלים לשפה גופנית. התהליך עשוי לכלול שיום רגשות, עיבוד חוויות פרידה והכרה בהיסטוריה של קשרים שהותירו פצעים. במקום לשאול רק מה תפקודו של הסימפטום, המטפל שואל מהו התפקיד של הגוף ביחסי הנפש. זו עמדה המחייבת סבלנות מתמשכת, שכן המטרה אינה רק הפחתת עיסוק בקיום מחלה אלא יצירת שפה מאפשרת שבה הגוף אינו הזירה היחידה לביטוי סבל.
עבודתם של מטפלים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים בתחום בריאות הנפש עם מטופלים הסובלים מהיפוכונדריה מעוררת שאלות טיפוליות עדינות במיוחד. המטפל עומד לעיתים בין שתי עמדות סותרות לכאורה. מצד אחד, יש צורך להכיר בכך שהמצוקה אמיתית. הפחד מפני מחלה קטלנית אינו הצגה, והוא מסב סבל משמעותי למטופל ולסביבה. מצד אחר, המטפל מודע לכך שהמבט המתמשך על הגוף והחיפוש הבלתי פוסק אחר בדיקות ואישורים רפואיים עלול להחריף את ההפרעה. הדילמה הקלינית מתבטאת בשאלה כיצד להכיר בכאב מבלי לחזק את מבני החרדה.
בפגישות הראשונות עולה לעיתים קרובות הדרישה לאישור רפואי. מטופל עשוי לפנות אל המטפל ולשאול האם לדעתו מדובר במחלה נוירולוגית, סרטן נסתר או קריסה של מערכת חיסונית. במקרים אלו, המטפל נדרש להחזיק עמדה שאינה מרגיעה באופן מיידי אך גם אינה שוללת את תחושת הסכנה. כך, היפוכונדר או היפוכונדרית בוחנים את יכולתו של המטפל לשאת את החרדה יחד עמם. כאשר המטפל מגיב בהפחתה מהירה מדי, המטופל עשוי לחוש שהפחד לא הובן. לעומת זאת, כאשר המטפל מצטרף מדי לקריאת הסכנה, הוא עלול להעביר מסר המאשר כי הגוף באמת עלול לקרוס בכל רגע.
חלק מן הקושי נובע מהפער שבין שפה רפואית לשפה טיפולית. בעולם הרפואי, בדיקה תקינה נתפסת כסיום התהליך. בשדה של היפוכונדריות היא עשויה להחמיר את המצוקה, משום שהעדר ממצא ברור יוצר צורך בבדיקה נוספת. כאן נכנס תפקידו של צוות בין תחומי. שיתוף פעולה בין רופאי משפחה, פסיכיאטרים ופסיכולוגים מאפשר יצירת מסר עקבי. המטופל לומד כי בדיקה נועדה לשלול סיכון רפואי, אך התעקשות גוברת על בדיקות חדשות עשויה להיות סימן לחזרת החרדה.
תהליך זה מצריך בהירות טיפולית והסכמה על גבולות. במקום לאסור על מטופל לבצע בדיקות, ניתן לעתים לתאם מראש את התנאים. למשל, החלטה כי בדיקות יתבצעו רק לאחר הערכה רפואית מחודשת וכי המטרה אינה איתור מחלה אלא הפחתת חוסר ודאות. בנוסף, המטפל מסייע למטופל לזהות את המעבר בין בדיקה כרפואת שגרה לבין בדיקה כטקס המווסת חרדה. ההבחנה הזו חיונית להבנה של מה זה היפוכונדריה בהקשר יחסי, ולא רק כסימן פתולוגי.
במרחב הקליני, דילמות אלו מתרחבות גם לשאלת הקשר. ישנם מטופלים עבורם ההיפוכונדריות הופכת למצפן קשרי. גוף החווה סכנה מספק למטופל סיבה לפנות לאחרים. המטפל עשוי לזהות כי הבקשה לשלוח מכתב דחוף לרופא או להפנות לבדיקות נוספות אינה רק חיפוש אחר תשובה רפואית, אלא בקשה להישאר בקשר. זוהי תזכורת לכך שההיפוכונדריה פירוש לפעמים ניסיון לשרוד אי ודאות רגשית באמצעות שפה גופנית.
הטיפול בהיפוכונדריה נשען בשנים האחרונות על גוף ידע מחקרי רחב המשלב בין גישות קוגניטיביות התנהגותיות, מודלים של וויסות רגשי ופרוטוקולים מבוססי קשיבות. כאשר שואלים בשדה הקליני מה זה היפוכונדריה במונחים טיפוליים, עולה התשובה כי מדובר במרחב שבו תהליכים גופניים ומחשבתיים נשזרים זה בזה באופן שלא מאפשר לאדם להבחין בין סכנה ממשית לסכנה מדומיינת. מתוך הבנה זו, מטרת ההתערבות אינה לשכנע את המטופל שאין מחלה אלא לבנות מערכת התבוננות חדשה בגוף ובמשמעויות המיוחסות לו.
טיפול CBT נחשב כיום לאחד הכלים המבוססים ביותר. הוא מתמקד בזיהוי ובהתערבות במחשבות קטסטרופליות, בבניית הסברים חלופיים לתחושות גוף ובהפחתת ההתנהגויות המחזקות את מעגל הפחד הרפואי. כך למשל, היפוכונדר או היפוכונדרית עשויים לקבל תרגול של מעקב אחר תחושות גוף ללא כניסה לחיפוש מידע רפואי. בטיפול כזה, המטופל לומד להכיר בהבדל בין כאב לבין משמעותו. במקום לשאול מיד האם מדובר במחלה קשה, הוא לומד לשאול מהי המשמעות הרגשית של תחושת האיום.
מחקרים מצביעים גם על יעילותה של חשיפה הדרגתית. היא מכוונת לצמצום ההימנעות מגירויים המגבירים חרדה. ההתערבות עשויה לכלול חשיפה לידיעה רפואית מבלי להעמיק בפורומים חרדתיים, או חשיפה לתחושות גוף המעוררות ״הוכחות״ למחלה. תרגילים לדוגמה הם עלייה קלה בדופק באמצעות הליכה קצרה, התבוננות בתחושות הנוצרות ומתן תוקף לחוויה מבלי לפרש אותה מיד כסימן למצב מסכן חיים.
גישות מבוססות מיינדפולנס מציעות דרך נוספת להפחתת ההיפוכונדריות. מטרת הקשיבות אינה לשכנע את האדם שהגוף בטוח, אלא ללמד אותו לשהות בתחושותיו מבלי להיאבק בהן ומבלי להיכנס לפרשנות קטסטרופלית. היפוכונדריה פירוש במודל זה תגובה לא מאוזנת בין מערכת התרעה טבעית ובין היכולת להחזיק חוסר ודאות גופנית.
גישה משלימה נשענת על פסיכותרפיה ממוקדת בויסות רגשי. מטופלים רבים מתארים כי חרדת בריאות מתפרצת בתקופות של עומס נפשי. לעיתים מדובר בהיסטוריה של יחסים מורכבים עם גוף, טראומה רפואית, או אובדן שהתממש בפתאומיות. טיפול המתייחס למרכיבים אלו מאפשר להפחית את התלות בבדיקות רפואיות כמנגנון הרגעה.
בנוסף, קיימת חשיבות לתיאום עבודה בין צוותים טיפוליים. כאשר מסר רפואי וטיפולי משותף, פוחת הלחץ להכרעות חד משמעיות על קיום מחלה. בהסכמה מוקדמת בין מטפל, רופא משפחה ולעיתים פסיכיאטר, ניתן לייצר מסגרת שבה המטופל מרגיש מוחזק גם ללא בדיקות חוזרות.
העיסוק בהיפוכונדריה מציג בפני פסיכולוגים פסיכיאטרים ומטפלים בתחום בריאות הנפש אתגר יציב ומתמשך. זוהי תופעה שבה הגוף הופך למוקד של פרשנות קיצונית, ושאלת מה זה היפוכונדריה אינה רק שאלת אבחון אלא שאלת קשר. המפגש עם מטופלים המתארים היפוכונדריות מצריך החזקה טיפולית רגישה, רפלקסיבית, ומבוססת ידע רפואי מספק כדי לאפשר יציבות ולא ליצור תלות שמרוקנת את המרחב הטיפולי. במובן זה, היפוכונדר אינו רק אדם המפחד ממחלה, אלא מי שמחפש הכרה בפחד שמקורו לעיתים בעולם רגשי קדום ומורכב.
ההבנה העכשווית מצביעה על כך שהיפוכונדריה פירוש איננו רק פחד מפני מחלה, אלא מערכת משמעות שלמה שבה הגוף מתפקד כמדיום לחרדה קיומית. כאשר מטופל או מטופלת בוחנים שוב ושוב את סימני הגוף, מנסים לוודא שאין מחלה נדירה או תהליך גופני ממאיר, הם למעשה מנסים לאתר נקודת ודאות שתאפשר להם להחזיק תחושת יציבות. תפקיד המטפל אינו רק הפחתת בדיקות רפואיות אלא יצירת תנאים שבהם קשר יכול לשאת חוסר ודאות. מדובר בהבניה עדינה של אמון בגוף וביחסים.
השלכות העבודה הקלינית מתפרשות על פני שלושה מישורים. הראשון הוא המישור האינטרה פסיכי. עבודת עומק עם היפוכונדר או היפוכונדרית עשויה לאפשר גישה לסוגיות של שליטה, אובדן, פירוק עצמי וחוויות עבר של פגיעות גופנית או רגשית. הטיפול מסייע לנסח מחדש את הגוף לא כמקור סכנה מוחלטת, אלא כתשתית לקיום אפשרי. המישור השני הוא בין אישי. יחסי מטפל מטופל הופכים בעבודה זו לכלי טיפולי בפני עצמו. הקשר מאפשר תיקוף למצוקה אך גם מגביל הרחבה של בדיקות כטקסי ביטחון. המישור השלישי הוא בין תחומי. סימביוזה טיפולית בין רפואה לפסיכותרפיה חשובה כדי למנוע מעברים חדים בין בדיקות רפואיות להרגעה זמנית. בשותפות זו הגוף אינו ננטש לרשות מערכת רפואית בלבד או לשפה פסיכולוגית בלבד, אלא נוכר כשדה משותף.
לסיכום, היפוכונדריות קוראת למטפלים לזהות את היחסים בין גוף לנפש ולעבוד בזהירות כדי לאפשר למטופלים להגיע ממקום של חשד מתמיד לשפה גופנית אחרת. חשוב לשמר את הדיוק האבחוני אך גם את ההבנה שהיפוכונדריה איננה תופעה שטחית או קפריזית, אלא ביטוי עמוק לפחד מפני התפרקות. הקליניקה העכשווית נדרשת אם כך לידע רחב, להמשגה עדכנית ולנכונות לשאת חוסר ודאות יחד עם המטופל. העבודה מתחילה בשאלה הפשוטה והמורכבת כאחד מה זה היפוכונדריה וממשיכה בהבנה שאין תשובה אחת מוחלטת אלא דיאלוג בין גוף, שפה וקשר.
Barsky, A. J., & Borus, J. F. 1999. Functional somatic syndromes. Annals of Internal Medicine, 130(11), 910 עד 921.
Barsky, A. J., & Wyshak, G. 1990. Hypochondriasis and somatic symptom amplification. The British Journal of Psychiatry, 157, 404 עד 409.
Furer, P., Walker, J. R., & Stein, M. B. 2007. Treating health anxiety and hypochondriasis with cognitive behavioral therapy. In G. G. Asmundson, S. Taylor, & B. J. Cox (Eds.), Health Anxiety Clinical and Research Perspectives on Hypochondriasis and Related Conditions (pp. 181 עד 206). New York: Guilford Press.
Marcus, D. K., & Church, S. E. 2003. Are dysfunctional beliefs about illness unique to hypochondriasis. Journal of Psychosomatic Research, 54(6), 543 עד 547.
Olatunji, B. O., Kauffman, B. Y., Meltzer, D., & Davis, M. L. 2020. Cognitive and behavioral models of health anxiety. Current Psychiatry Reports, 22(9), 1 עד 9.
Salkovskis, P. M., & Warwick, H. M. 1986. Cognitive therapy of hypochondriasis. In P. M. Salkovskis (Ed.), Frontiers of Cognitive Therapy (pp. 113 עד 140). New York: Guilford Press.
Taylor, S., & Asmundson, G. J. G. 2004. Treating Health Anxiety A Cognitive Behavioral Approach. New York: Guilford Press.
World Health Organization. 2019. International Classification of Diseases 11th Revision ICD 11. Geneva: World Health Organization.
