תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי
18/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 30/07/2025 11:41ישנם רגעים שבהם המילים נבגדות. לא משום שהן שקריות, אלא משום שהן אינן נענות עוד. הן נזרקות לחלל החדר אך אינן נלכדות. הקריאות נכשלות, האור שבוקע מן התודעה מדגיש רק את החושך. רגעים כאלה אינם ייחודיים לשכול או לפציעה גופנית, אלא נוכחים בכל מצב שבו אדם חווה קריסה של משמעות. ובתוך הרגע הזה, נשאלת שוב השאלה שאין לה מענה: מה צריך לקרות כדי שאדם ישוב לדעת שהחיים שווים לחיותם?
השאלה הזו נולדה מתוך אירוע ציבורי של התכנסות פסיכואנליטית. לא כדי להציע פתרון, אלא כדי לחשוב בקול רם על האפשרות של החלמה. לא החלמה במובן השיקומי-הרפואי, אלא במובן העמוק יותר: שיבה אל תחושת ערך, שיבה אל האפשרות לקיים קשר עם זולת, שיבה אל האנושי. לא חזרה למה שהיה, אלא ראשיתו של קו תנועה חדש, בלתי מוכר, שמתחיל דווקא מתוך הכאב.
הרעיון המרכזי שנידון היה פשוט ומורכב גם יחד: החיים אינם ניתנים מחדש מתוך ביטחון חומרי, אלא מתוך שיבה נפשית. הדרך למלא בית, אמר אחד הדוברים, איננה מתחילה ברהיטים אלא ביחסים. לא הכוונה להיקשרות רגשית בלבד, אלא ליחסים כיכולת לפגוש את האחר מבלי להיבלע או להתמוסס בו. מתוך כך, השאלה אינה רק קלינית, אלא אתית. היא מבקשת לברר האם גם לאחר שבר עמוק, אדם יכול לדעת שהוא עדיין חלק ממשהו רחב יותר, עדיין שייך, ועדיין רואה ונראה.
במובן הזה, פסיכואנליזה איננה רק כלי טיפולי אלא גם מעשה תרבותי. היא מהדהדת קריאה עתיקה: לחזור אל הזיכרון, לא כחפירה נוסטלגית אלא כהחייאה של מה שנותק. דווקא כשהשפה בוגדת, דווקא כאשר הזמן מתעוות, ניתן לשוב ולהתחיל מההתחלה, לא אותה התחלה, אלא אחרת. התחלה שבוקעת מתוך ההכרה כי אין חזרה אל הקודם, אך יש דרך אל מה שיבוא.
מאמר שיכול לעניין אותך:
טראומה היא מילה רוויה. קל להשתמש בה, קשה לשאת את משמעותה. לא כל כאב הוא טראומה, ולא כל טראומה היא כאב מזוהה. לעיתים, מה שנחווה כמשבר עובר עיבוד רגשי תקין. ולעיתים, דווקא אירוע שחולף מעל פני השטח נותר חרוט בגוף ובנפש כאילו הזמן עמד מלכת. הפסיכואנליזה מציעה דרך להבין את ההבדל: טראומה אינה בהכרח מה שאירע, אלא מה שלא ניתן היה לחשוב עליו. האירוע הטראומטי הוא כזה שמאיין את הנפש, שמכבה את אפשרות הסמל.
בתוך הקליניקה, פעמים רבות המטופלים מציינים את מה שהם יודעים. הם מציינים מועד, שם, תאריך, תמונה. אך לא פחות מכך, הם מביאים את מה שאינם יודעים: תחושת מועקה ללא סיבה, שיתוק רגשי ללא מובן, נתק פנימי שחוזר שוב ושוב. במרחב זה, השאלה על הטראומה עוברת טרנספורמציה. מה שהתרחש במציאות מקבל מעמד כפול: יש לו ממשות היסטורית, אך גם עיוות פנימי. הנפש איננה רק עדה, אלא גם משתתפת פעילה בתהליך הפענוח.
אחת ההבחנות שנדונו הייתה בין טראומה מזוהה לטראומה מוסווית. ישנם מצבים שבהם האדם יודע בדיוק מתי התרסק עולמו, אך ישנם גם מקרים שבהם הפציעה מוסתרת כל כך עד שהיא איננה ניתנת לזיהוי גם בידי האדם עצמו. הרעיון הזה נוגע לעומק ההוויה האנושית. אדם יכול לחיות חיים שלמים בתוך מבנה נפשי שנולד מתוך אובדן שלא זכה להכרה. הפער הזה, שבין הידוע ללא ידוע, בין המדווח לנעדר, הוא בדיוק המקום שבו האנליזה מתמקמת.
טיפול פסיכולוגי איננו מבקש לבטל את הסבל אלא לעבור דרכו. הוא מבקש לא רק לדעת מה קרה אלא להחזיר לאדם את האפשרות להרגיש, לחשוב, לזכור, לשכוח, ובעיקר, להיות. לא פעם, ההכרה האמיתית במה שקרה עולה דווקא מתוך חוסר היכולת להכילו. הנפש נסדקת, אך גם שם יש פתח. דווקא מתוך אי הידיעה מתחילה תנועה של תיקוף, לא במובן המשפטי, אלא במובן הפנימי ביותר: אני מאמין לך. אני רואה אותך. אתה קיים.
מאמר שיכול לעניין אותך:
אחת מן התמות המרכזיות שנידונו הייתה התמרה. לא שינוי חד, לא ריפוי מוחלט, אלא תהליך איטי שבו הנפש משנה את צורתה, לעיתים מבלי שניתן להצביע על הרגע שבו זה קרה. ההתמרה היא מהלך שבו הפצע איננו נמחק, אך חדל לנהל את כל המרחב הפנימי. במקומו נוצרת אפשרות חדשה, לראות את העצמי מעבר לטראומה, לראות את הזולת לא כמאיים אלא כעד, ולפעמים גם כמי שזקוק לנראות בעצמו.
בתוך השיח על טראומה, עולה לא פעם הדימוי של הקורבן. אך מה קורה כאשר הקורבן נושא גם רגשות של אשמה? מה אם חלק מהטראומה איננו רק מה שנעשה לי, אלא גם מה שעשיתי לאחר? בשיח הפוסט טראומטי, במיוחד בהקשרים של טראומה מוסרית, מתברר עד כמה המבט כלפי האחר הופך להיות גם המבט כלפי העצמי. ההכרה שאולי פגעתי, אולי שתקתי, אולי לא מנעתי, היא חלק מהמסע. זהו מסע אל האפשרות לראות את עצמי כחלק מהעולם, גם כשעשיתי בו מעשים קשים.
המעבר הזה, ממי שנפגע למי שמסוגל לראות את פגיעתו שלו, הוא נקודת מפתח בתהליך של החלמה. לא משום שההכרה באשמה מרפאה, אלא משום שהיא מאפשרת תנועה. אדם יכול לשאת את עצמו, רק אם הוא יכול להישא על ידי אחרים. הכרה באחריות אינה סוף הדרך אלא תחילתה של תיקון, לא במובן של כפרה, אלא כהכרה מוסרית בכך שהאדם הוא סובייקט פעיל, לא רק עד או קורבן.
גם כאן, התפקיד של הזולת הוא קריטי. ההתמרה הנפשית אינה מתרחשת לבד. היא תלויה בנוכחות של מי שיכול לשאת את הכאב מבלי להתמוטט, ולשאת את הסתירה מבלי למהר לפשר אותה. הקשר הטיפולי, במובנים רבים, איננו רק טכניקה אלא מעשה של הושטת יד. כשהמטפל שואל "מה שלומך", מתוך כוונה כנה, נפתח סדק. הסדק הזה הוא המקום שבו ניתן להתחיל לחשוב, להרגיש, לפעמים גם להתאבל. ממנו יכולה לצמוח האפשרות להחזיק את הפצע, לא כדי להיעלם בתוכו, אלא כדי לנוע דרכו.
הרצאה שיכולה לעניין אותך:
ברגעי קיצון, המושגים הבסיסיים ביותר נשחקים. מהו אדם? מהו מבט? מהו טוב? שאלות אלו אינן מופיעות רק בטקסטים פילוסופיים אלא גם בקליניקה, כאשר אדם מתאר מציאות שבה העולם איבד צלם. ישנן נשים וגברים שמגיעים לטיפול ומבינים רק בדיעבד, תוך כדי שיחה, שהם חדלו לראות את עצמם כבני אנוש. לא משום שמישהו שלל מהם את האנושיות, אלא כי משהו בקרבם ניתק מן ההכרה הזו.
השיבה אל האנושי איננה מתרחשת בבת אחת. היא איננה מענה לשאלה פילוסופית, אלא חוויה גופנית, רגשית וזיכרונית. לפעמים היא מתחילה ממחוות פשוטה: חיוך, שתיקה שמכילה, או שאלה אמיתית על מה שלומך. דווקא מחוות אלה, שנדמות שוליות, מצליחות להאיר פינה שהייתה סגורה. גם אם השפה התרוקנה, גם אם הזהות התנפצה, יש מגע שאינו דורש הבנה אלא רק נוכחות.
רגעים אלה אינם תמיד מתוכננים. אישה יכולה לשחזר זיכרון מזעזע של שבי או תקיפה, אך פתאום תזכור מבט של חייל שהפנה את ראשו, מחבל שהניח לה לברוח, זר ששתק במקום לפגוע. פתאום מתגלה שהאפשרות לראות אנושיות גם במקום שבו היא לא אמורה להתקיים, היא עצמה מקור של כוח. הרגע הזה אינו מוחק את הפצע, אך הוא מחלץ מתוכו אפשרות אחרת, להבין שהאדם שנפגש איתה, גם אם רק לשנייה, לא היה רק רוצח, אויב או מאיים. ובתוך ההכרה הזו נולד שוב המושג אדם.
היכולת לראות זולת, גם כאשר כל הסימנים מצביעים על ניתוק, היא תנועה רדיקלית. זהו מפגש שבו האדם מפסיק להחזיק רק בכאבו, ומתחיל להחזיק גם את זכרונו של האחר. לא מתוך סימטריה, לא מתוך סליחה, אלא מתוך הבנה שהחיים עצמם מתקיימים רק כשיש הדדיות. כשהמבט פוגש מבט. כשהאדם מזהה את האנושי שמולו, ולא רק את הסכנה.
בתוך ההקשר הטיפולי, תהליך זה של השבת האנושי אינו עובר דרך פרשנות אלא דרך קשר. הוא איננו רק אינטלקטואלי, אלא גופני, רגשי, חווייתי. כל פעולה שמאפשרת לאדם לראות את עצמו כאדם שוב, כהורה ששמר על ילדיו, כחברה שעמדה לצד חברתה, כמי שלא ויתר על זולתו, היא פעולת שיקום. לא שיקום במובן הטכני, אלא פעולה קיומית שמחזירה לפעולה את מה שנדם.
מאמר שיכול לעניין אותך:
אחת האמיתות הפשוטות והעמוקות שעלו בדיון היא שהאדם אינו שורד בזכות עצמו בלבד. הוא שורד משום שמישהו מחכה לו, משום שהוא זוכר שיש מישהו בעולם שמאמין שהוא עוד קיים. ברגעי השפל הקיצוניים ביותר, לא הכוחות הפנימיים הם אלו שמחזיקים את הנפש, אלא הידיעה שיש מישהו שמביט מבחוץ. האחר, גם כשהוא נעדר פיזית, הופך לדמות פנימית שומרת.
רעיון זה מקבל עוגן חזק במיוחד בהקשרים של טראומה קולקטיבית, שבי, או אובדן קיצוני. יש רגעים שבהם האדם מוותר על עצמו, אך נלחם כי הוא לא מוכן שמישהו אחר יאבד את האמונה בו. הדמיון שמתרחש בין אדם לחברו בשעה של סבל, כמו גם השיח הפנימי שמתנהל בין אדם לעצמו בדמות זולתו, נעשים למרחב שבו נולדת האפשרות להישרדות, וגם האפשרות לעתיד.
המרחב הזה איננו מטאפורי בלבד. בתוך פסיכותרפיה , לעיתים קרובות המטופלים אינם מתחילים מהבעת תקווה, אלא מהכרת חוסר התקווה. אך ככל שמתייצבת נוכחות המטפל או המטפלת כזולת אפשרי, מתחילה להתרחש תנועה. היא אינה תנועה של פתרון אלא של קשר. האדם מתחיל להבין שהוא אינו רק קרבן, שהוא גם שומר. שהוא זה שהשקיט את ילדיו בממד, זה שחזר כדי לחפש את אהוביו, זה ששרד כדי להילחם על מה שיקר לו. גם אם לא הצליח למנוע את האובדן, עצם ההשתייכות לעמדה של שומר מחזירה לו אחיזה בקיום.
השיח על "שומר האנושיות" חורג ממושגים של גבורה. הוא מציע מפתח קיומי שבו גם פעולה חלקית, גם שבריר של קשר, הופכים להיות תשתית להמשכיות. לא משום שהאדם שולט בגורלו, אלא משום שהוא בוחר לראות את עצמו כמי שניתן לסמוך עליו, ולפעמים גם כמי שראוי להישען עליו.
דווקא ברגעים שבהם הכול נראה אבוד, המפגש עם הזולת הופך לפתח של חסד. לא זולת כל יכול, אלא מישהו שנוכח מספיק כדי להזכיר, אתה עדיין כאן. אתה לא לבד. אתה לא בלתי נראה. זוהי נקודת השקה שבין טיפול לבין מוסר. לא כערך נעלה, אלא כמעשה פשוט: להיות שם. לראות. לשמוע. ולהחזיק, גם אם רק לרגע, את מה שהאחר עצמו חדל מלהאמין בו.
מאמר שיכול לעניין אותך:
ככל שהשיח התקדם, הלכה והתרחבה ההבנה שהתמודדות עם טראומה אינה יכולה להיוותר רק בתוך גבולות הפסיכולוגים. המפגש עם הכאב אינו רק אישי, אלא טומן בחובו שאלות מוסריות עמוקות. כאשר אדם מתמודד עם חוויות של בגידה, נטישה, אלימות או שתיקה, השיח הפנימי שנולד בתוכו אינו עוסק רק במה שקרה לו, אלא בשאלות של צדק, של אחריות ושל משמעות קיומית. ברגעים כאלו, האנליזה נדרשת למשהו נוסף. לא פרשנות, לא שיקוף, אלא עדות.
מעמד העדות בטיפול איננו פעולה של הקשבה בלבד. הוא אקט מוסרי. הוא הכרה בסבל, גם כאשר אין לו פתרון. הוא הבחירה לומר, לא נעשה בך עוול "בלתי ניתן לעיבוד", אלא עוול שדורש עיבוד דווקא משום שהוא אמיתי. העדות היא לא רק למען העבר, אלא למען העתיד. היא מאפשרת לנפש לבנות מחדש את האמון בעולם, ולו חלקית.
השאלה שנשארת פתוחה תמיד היא עד כמה יכול הטיפול להכיל. האם ישנם מקרים שבהם השבר כה קיצוני, עד שאין דרך לגעת בו מבלי להינמס לתוכו? האם ישנם רגשות שהמרחב האנליטי איננו יכול לשאת, כמו שנאה תהומית, אשמה הרסנית או תחושת נקמה? השיחה פתחה אפשרות לחשוב על האנליזה לא רק ככלי טיפולי, אלא כאתיקה חיה. כשאין עוד אפשרות להחזיק את "הטוב" כעמדה פשוטה, המעשה האנליטי הופך להיות מעשה של נוכחות.
לא מתוך שליטה, אלא מתוך קבלה. מתוך ההבנה שאין פתרון, אך יש עמידה. יש דרך להיות עם אדם ברגעיו הקשים ביותר מבלי לברוח, מבלי להציע פתרונות שווא, ומבלי להתנתק. זהו מעשה נדיר, הדורש מפסיכותרפיסט להיות עד, אך גם סובייקט. לא להתכסות באובייקטיביות, אלא להנכיח את עצמו כמי שמרגיש, שומע, ונפגש עם מציאות שאין בה תיקון.
בסופו של דבר, אולי זהו אחד מתפקידיה העמוקים ביותר של האנליזה בזמננו: לא להציע פתרון מהיר, אלא להיות אחד המרחבים האחרונים שבהם אפשר לשאת את המורכבות האנושית , על כיעורה, יופייה, אלימותה, ועל התקווה שבה. מרחב שבו אדם פוגש אדם, גם כאשר כל השאר התרסק.
מאמר שיכול לעניין אותך:
המאמר מבוסס על המושב השלישי ביום העיון "על הזיכרון, טראומה, היזכרות ושכחה בפסיכואנליזה", שנערך במסגרת סדרת המפגשים "נתיבים בפסיכואנליזה". המושב נשא את הכותרת: "תנועת כוחות חיים והחלמה לאחר טראומה על התקן אנושי, כאשר הקריאות נכשלות והחדר מואר בחושך".
הדיון שאוב מתוך שיח בין שני דוברים בכירים בשדה הפסיכואנליטי בישראל, שהציגו נקודות מבט תיאורטיות, קליניות ואתיות על טראומה, התמרה, עדות, מוסר והמרחב הטיפולי בזמנים של שבר.
לצורך כתיבת המאמר נעשה שימוש בגישות תיאורטיות המופיעות בין היתר במקורות הבאים:
