טיפול דיאדי: קשר טיפולי שנבנה מתוך הקשר ההורי

העיסוק בטיפול רגשי בילדים מחייב התבוננות רחבה שאינה מסתפקת באבחון סימפטומים אצל הילד בלבד, אלא מתייחסת גם לקונטקסט הבין-אישי בו הילד גדל ומתפתח. אחת הגישות המרכזיות בתחום זה היא טיפול דיאדי – מודל טיפולי המבוסס על קשר ישיר בין הילד להורה, בנוכחות מטפל/ת, תוך מיקוד בדפוסי האינטראקציה המוקדמים שמעצבים את עולמו הרגשי של הילד. טיפול דיאדי נועד לא רק לסייע לילד לעבד חוויות, אלא גם לאפשר להורה להבין, להכיל ולשנות את תגובותיו – מתוך הכרה בכך שהקשר ביניהם הוא מפתח מרכזי לריפוי.

הטיפול הדיאדי שואב השראה ממודלים של התקשרות (attachment theory) ומעבודתם של קלינאים כמו דניאל סטרן, ג’ון בולבי, ודן יולין, שהדגישו את חשיבות הקשר הרגשי הראשוני בין הילד לדמות המטפלת. המפגש הטיפולי מתקיים בנוכחות שני המשתתפים – הילד וההורה – כשהמטפל מתווך, משקף ומאפשר יצירת דפוס חדש של תגובה, הבנה הדדית ורגישות. ההתבוננות במפגש החי בין ההורה לילדו הופכת לחומר הגלם של ההתערבות: שפת גוף, מבטים, תסכולים, ניסיונות תיקון – כל אלה מקבלים מקום בטיפול כחלק ממארג היחסים הנרקם מחדש.

הבחירה בטיפול דיאדי נפוצה במיוחד כאשר קיימים קשיים בקשר הורה-ילד: התנהגות מתנגדת, חרדה, התקפי זעם, או קושי בויסות רגשי. לא פעם, ילדים שאינם מצליחים לבטא את עולמם הפנימי באמצעות שפה מדוברת, מצליחים לעשות זאת דרך המשחק או הסיטואציה המשותפת עם ההורה. הטיפול הדיאדי מאפשר להורה להבין את מצוקת הילד לא רק ברמה הקוגניטיבית אלא גם הרגשית – מתוך חוויה אמפתית, חיה ומוחשית.

כמו כן, מדובר בגישה רבת ערך כאשר הילד צעיר מאוד, או כאשר יש חשש שמקור הקושי אינו נעוץ בילד בלבד אלא בקשר ההורי עצמו. הורה החווה קושי בהצבת גבולות, חוסר סבלנות לתסכולים של הילד, או היסטוריה רגשית מורכבת משלו – עשוי לגלות בטיפול הדיאדי נקודות עיוורון שבלתי אפשרי לזהות מחוץ להקשר הדינמי החי. לעיתים, במסגרת התהליך, עולה הצורך לשלב גם הדרכת הורים פרטנית או להפנות את ההורה לטיפול אישי – אך נקודת המוצא היא העבודה המשותפת, הדיאדה, כמוקד השינוי.

מתי בוחרים בטיפול דיאדי? אינדיקציות קליניות והתאמה

ההחלטה לבחור ב־טיפול דיאדי אינה מקרית, אלא תולדה של הערכה קלינית מדויקת המתבוננת בילד ובמערכת ההורית כיחידה שלמה. לא מדובר בטכניקה טיפולית סטנדרטית אלא בגישה טיפולית אינטגרטיבית, המיועדת למצבים בהם הקשר בין הילד להורה טעון, פגוע, ניתק, או מתקיים סביב קונפליקטים מתמשכים. אינדיקציות נפוצות לטיפול דיאדי כוללות מצבים של חרדה אצל ילדים, בעיות התנהגות בגיל הרך, עיכוב בהתפתחות רגשית, קשיים בויסות, פרידה קשה, אבל, או טראומה משפחתית שהשפיעה על הדינמיקה בין ההורה לילד.

בפרקטיקה הקלינית, טיפול דיאדי נחשב לגישה מועדפת כאשר הילד בגילאים צעירים במיוחד – בגיל הרך או בגילאי גן – בהם היכולת שלו לעבד תכנים רגשיים באופן מילולי מוגבלת, ותלותו בקשר עם דמות ההתקשרות גבוהה. בגילאים אלו, הנחת היסוד היא שההורה מהווה "מיכל רגשי" (container) עבור רגשותיו של הילד, וכאשר המיכל הזה נפגם – בין אם בשל דיכאון הורי, טראומה לא מעובדת, קונפליקטים זוגיים או דפוסי הורות נוקשים – נפגע גם החוסן הרגשי של הילד עצמו. במילים אחרות, שינוי בדיאדה עשוי להניע תהליך עומק של שינוי אצל הילד – גם מבלי להתערב בו ישירות.

עוד אינדיקציה שכיחה נוגעת לילדים שמביעים תסמינים גופניים או התנהגותיים מבלי שנמצא להם הסבר רפואי: הרטבה, הסתגרות, חוסר תיאבון או התפרצויות כעס. גם כאשר מדובר בטיפול רגשי לילדים המתבצעים בפורמט פרטני, יש לעיתים מקום לשלב שלבים דיאדיים – במיוחד כאשר מתגלה כי הורה מסוים מהווה טריגר או מעכב החלמה. בנקודה זו, טיפול דיאדי אינו מחליף טיפול פרטני, אלא מרחיב אותו: המטפל אינו רק מטפל בילד, אלא גם בקשר – ולעיתים דווקא בו טמון הפתרון העמוק.

חשוב לציין כי טיפול דיאדי דורש בשלות רגשית מסוימת מההורה. ישנם מצבים בהם ההורה מתקשה לשאת רגשות אשם, מבוכה או ביקורת פנימית שעולים במפגש המשותף, ולעיתים אף משליך את הקושי על הילד או על המטפל. כאן נדרש תיווך מקצועי רגיש, סבלני ובלתי שיפוטי – כזה שמאפשר להורה להרגיש מוכל, כדי שיוכל להכיל. כאשר מצליחים לבנות ברית טיפולית מבוססת אמון עם ההורה, נפתח פתח לעבודה משותפת אמיצה, שיכולה לחולל שינוי גם במצבים שנראו תחילה חסרי מוצא.

הדינמיקה המשולשת: הילד, ההורה והמטפל

ליבת טיפול דיאדי מצויה באינטראקציה החיה בין שלושה משתתפים: הילד, ההורה, והמטפל. כל אחד מהם מביא עמו קולות, חוויות ותפקידים ייחודיים, והמרחב המשותף ביניהם נעשה לזירה בה מתרחש השינוי. בניגוד לטיפול פרטני, שבו המטפל מקיים דיאלוג דו-כיווני עם מטופל אחד, כאן נדרש המטפל לנוע כל הזמן בין הילד לבין ההורה – לזהות את נקודות המפגש והקונפליקט, לאזן בין רגשות מנוגדים, ולהוות דמות מחזיקה שמסוגלת להכיל את הדיאדה כולה.

הילד, לרוב, אינו נדרש "לדבר על רגשות" באופן ישיר. במקום זאת, המשחק, הציור, הדיאלוג עם ההורה והתגובה הספונטנית לסיטואציות – הם החומר הטיפולי המרכזי. ההורה מביא עמו את העמדה ההורית, אך גם את פצעי הילדות, הפחדים והפרשנויות האוטומטיות שהוא מייחס להתנהגות הילד. לעיתים נחשף במהלך המפגש הדיאדי כי תגובת ההורה אינה נובעת מתכני ההווה, אלא מתוך חוויה לא פתורה שלו עצמו – למשל תחושת דחייה, כישלון או ביקורת שהועתקה לתוך האינטראקציה ההורית.

תפקידו של המטפל בטיפול דיאדי חורג מהיותו מתבונן ניטרלי. הוא נדרש להיות אקטיבי, לשקף, לפרש, לתווך, ולעיתים אף לדגמן תגובה חלופית לאירוע רגשי. כך למשל, כאשר הורה מגיב בזעם לפרץ תסכול של ילדו, המטפל עשוי להתערב – לא כשופט – אלא כדי להאיר את עולמו הרגשי של הילד, לתווך את הקונפליקט ולשקף להורה את ההשפעה של תגובתו. תהליך זה מחייב נוכחות רגישה, הקשבה עמוקה, ולעיתים גם התמודדות עם רגשות עזים שמופנים כלפי המטפל עצמו.

בדינמיקה זו נוכחת תופעה שכיחה: ההורה מבקש עזרה "עבור הילד", אך בפועל, הוא עצמו נדרש לעבור תהליך של התבוננות פנימית ושינוי. זהו רגע עדין ולעיתים מאתגר, שכן חלק מההורים מתקשים לראות את עצמם כחלק מהבעיה – או לחלופין, נוטים להאשים את עצמם בצורה מייסרת. כאן נכנסת עבודתו העדינה של המטפל, המציע להורה עמדה של סקרנות ואמפתיה כלפי עצמו, לא מתוך אשמה אלא מתוך אחריות. ההורה הופך לשותף פעיל בתהליך, לא כ"נוכח-נסבל", אלא כמי שמקבל לגיטימציה לחולשה, למורכבות, ולצמיחה.

עבור פסיכולוגים , העבודה המשולשת הזו דורשת מיומנויות מתקדמות, יציבות נפשית, ונכונות להתמודד עם רבדים עמוקים של השלכה, העברה נגדית וקשיים בוויסות. עם זאת, היא גם מציעה הזדמנות נדירה לשינוי מערכתי – כזה שלא רק משפיע על הילד, אלא גם על ההורה, ולעיתים אף על הדורות הבאים.

בניית ברית טיפולית עם ההורה: בין אמון, התנגדות ותקווה

אחת מאבני היסוד של טיפול דיאדי היא הקשר הנבנה עם ההורה, שהוא לא רק מלווה של הילד אלא גם שותף רגשי בתהליך עצמו. לעיתים, ההורה מגיע לטיפול מלא דאגה לילדו, אך גם עם חשדנות, הגנות ומטען רגשי שמורכב מחוויות אישיות, תחושות כישלון הוריות או אכזבות מטיפולים קודמים. ברית טיפולית חזקה מאפשרת להורה להרגיש שהוא לא נשפט, לא נבחן ולא מואשם – אלא מקבל לגיטימציה להיות גם פגיע, גם מתלבט, וגם זקוק לעזרה. ברית זו היא המפתח לפתיחת תהליך עמוק של שינוי, שכן ללא שיתוף פעולה של ההורה – כל שינוי בילד עלול להתמסמס מחוץ לחדר.

מטפלים מנוסים יודעים לזהות את ההתנגדויות הסמויות שמופיעות כבר בשלבים הראשונים: הורה שמגיע לא עקבי, שמעדיף להמתין מחוץ לחדר, או שממהר להסביר את התנהגות הילד באופן שלילי. תגובות אלו אינן בגדר כשל, אלא אינדיקציה לרגישות גבוהה של ההורה – שמנסה להגן על עצמו מתהליך שהוא לעיתים חודרני ומטלטל. תפקיד המטפל כאן הוא להציע מרחב בטוח ומכיל שבו מותר גם לא לדעת, גם לטעות, וגם להתחיל מחדש. כאשר המטפל מצליח לשקף את ההורה מבלי לבקרו, ומתייחס אליו בכבוד ובאמפתיה – נפתח פתח להורות גמישה יותר, קשובה ומכוונת רגש.

כחלק מהברית הטיפולית, נעשית לעיתים גם הדרכת הורים נפרדת, שמטרתה להעניק להורה כלים פרקטיים, אך גם להבין יחד את הדינמיקה הדיאדית. מפגשים אלה מסייעים להורה לפתח יכולות של ויסות רגשי עצמי – תנאי הכרחי ליכולת הרגעה של הילד. כאשר הורה מצליח לזהות את רגשותיו ולהשהות את תגובתו, נוצר שינוי משמעותי באופן בו הילד מפרש את הסיטואציה – לא כאיום, אלא כקריאה לקשר. השיח עובר ממקום של שליטה וסמכות למרחב של תיקוף, הכלה וגבולות בטוחים.

לעיתים קרובות, הברית הנבנית עם ההורה משפיעה גם על תפיסת הילד את המרחב הטיפולי. כאשר הילד רואה את ההורה שלו מתמסר, משקף רגשות או מקשיב באמת – מתרחש שינוי לא רק באינטראקציה, אלא גם בדימוי ההורי. הילד מגלה שההורה יכול להכיל גם רגשות קשים, לשאת תסכול, ולבקש סליחה. עבור ילדים שחוו הורות נוקשה, מתרחקת או מגוננת יתר על המידה – מדובר בחוויה מתקנת עמוקה.

לכן, גם כאשר המוקד המוצהר של טיפול דיאדי הוא הילד, תהליך הריפוי מתרחש במקביל אצל שני בני הדיאדה. ככל שההורה מרגיש בטוח יותר, כך מתאפשר לילד להעז, לגעת בפחדים, ולבסס מחדש תחושת ביטחון פנימי שנובעת מקשר חי, קשוב ומאפשר.

שילוב טיפול דיאדי עם גישות נוספות: הרחבת המענה הטיפולי

בעשורים האחרונים גוברת ההבנה כי עבודה טיפולית עם ילדים אינה יכולה להתקיים בגישה אחת מבודדת, אלא דורשת גמישות קלינית ושילוב של מודלים. טיפול דיאדי, בהקשר זה, מהווה בסיס רגשי עשיר שניתן לשלבו עם גישות נוספות בהתאם לצרכים הייחודיים של הילד וההורה. השילוב הנפוץ ביותר הוא עם טיפול CBT, במיוחד כאשר לילד יש קושי ספציפי כמו פוביה, הפרעה טורדנית כפייתית או חרדת נטישה. במקרים אלה, לצד העבודה על הקשר הדיאדי, נבנית גם תשתית קוגניטיבית-התנהגותית שמאפשרת רכישת מיומנויות להתמודדות עם מצבים מעוררי חרדה.

השילוב בין טיפול רגשי לבין מרכיבים מובנים של CBT מאפשר להורה להיות שותף פעיל בהפחתת חרדה אצל ילדים, אך לא רק ברמה ההתנהגותית – אלא גם מתוך הבנה רגשית עמוקה של מקור הקושי. כך למשל, אם ילד נצמד להורה באופן קבוע, העבודה לא תתמקד רק בהפחתת ההיצמדות, אלא גם בהבנת החרדה שמפעילה אותה, ובאופן שבו תגובת ההורה מחזקת או מחלישה את הדפוס. המטפל משמש כמתווך בין הגישה הרגשית לבין הכלים המעשיים, כך שהשינוי אינו רק התנהגותי – אלא מבוסס על חוויה מתקנת בקשר.

גם טיפול קבוצתי להורים או לילדים יכול להשתלב באופן משלים, כאשר המטרה היא לחזק את תחושת השייכות, לאפשר נרמול של התמודדות עם קשיים הוריים, ולעיתים גם לשבור את תחושת הבידוד שמלווה הורים רבים. במצבים בהם ההורה עצמו סובל מהפרעת חרדה, דיכאון או טראומה לא מעובדת – יש מקום להפנותו לטיפול נפרד, כדי לאפשר תהליך דיאדי משמעותי מבלי שהמטען האישי יפריע ליצירת קשר מותאם עם הילד.

בנוסף, כאשר הילד חווה עיכוב התפתחותי או קושי בהבעה מילולית, ניתן לשלב אלמנטים מתוך טיפול באומנויות או טיפול רגשי לילדים באמצעים השלכתיים. גם במפגשים הדיאדיים עצמם ניתן לשלב כלים אלה: ציור משותף, בובות, משחק תפקידים או סיפור, אשר מאפשרים להורה להיכנס לעולמו של הילד באופן חווייתי ולא רק מילולי. תרגולים מסוג זה יוצרים חוויות של תיקוף, משחקיות והנאה – מרכיבים הכרחיים לקשר בריא.

השילוב בין טיפול דיאדי לבין גישות אחרות מחייב את המטפל להחזיק ראייה מערכתית ורב-שכבתית. ההחלטה על שילוב מתבצעת לא לפי העדפה תיאורטית, אלא לפי הערכה דינמית של הקשר, של צרכי הדיאדה ושל האפשרות לייצר שינוי מבלי להציף או לשבור את הברית הטיפולית. מדובר באיזון עדין בין עומק לרוחב, בין מבנה לגמישות – שבמרכזו עומדת האמונה בקשר ככוח מרפא.

הטיפול הדיאדי כמרחב לצמיחה הדדית: מעבר לאבחנה

בעוד שהדיון על טיפול דיאדי נוטה להתמקד באבחנות, התנהגויות ובעיות בקשר הורה־ילד, מטפלים ותיקים מדגישים שוב ושוב כי ערכו של הטיפול אינו טמון רק בשיפור הסימפטומים, אלא גם בהתפתחות הרגשית ההדדית של שני בני הדיאדה. במילים אחרות, הטיפול אינו מיועד "לתקן" את הילד, אלא לייצר עבורו ועבור ההורה הזדמנות נדירה לחוות קשר רגשי מתקן, תוך כדי ליווי רגיש של מטפל שמחזיק את הקשר ומשקף אותו. התהליך מאפשר להורה לגלות בתוכו חלקים הוריים שלא באו לידי ביטוי בעבר, ולילד לחוות ביטחון רגשי המבוסס לא על שכנוע מילולי – אלא על תחושה עמוקה של נראות, הקשבה והכלה.

דווקא במצבים בהם לא קיימת אבחנה ברורה – ילדים ללא הפרעה מוגדרת, אך עם קשיים רגשיים כמו עצב עמוק, ריחוק מההורה, או סימני רגישות יתר – מהווה הטיפול הדיאדי מסגרת גמישה ומכילה שאינה כופה פרשנות מוקדמת על ההתנהגות. ההורה והילד מוזמנים "להיות יחד", לחוות יחד, לשחק, להתווכח, להתקרב – והמטפל מצטרף לתהליך הזה כמראה אנושית ורגישה. מדובר במרחב של תיקון שקט, לעיתים ללא מילים, שמאפשר לדפוסי ההתקשרות להתארגן מחדש, ולמנגנוני ויסות רגשי להתפתח באופן ספונטני ובטוח.

מעבר לכך, טיפול דיאדי הוא גם שדה לעבודה חברתית־קהילתית במצבי סיכון – כמו הורות בגיל ההתבגרות, משפחות המתמודדות עם עוני או אלימות, או ילדים במעונות חוץ־ביתיים. במקרים כאלה, השיקום אינו רק רגשי אלא גם מערכתי: יצירת קשר טיפולי עקבי ומכבד עם ההורה עשויה לחולל תהליכי שינוי ארוכי טווח, גם כשקיימת מצוקה סביבתית חמורה. הטיפול הדיאדי נותן תוקף להורות גם בתנאים של קושי – ומחזק את תחושת הסמכות, היכולת, והאמון ההורי.

אין מדובר בשיטה קסומה או בפתרון אוניברסלי – הטיפול הדיאדי דורש זמן, סבלנות, חוסן קליני, ועבודה עדינה עם התנגדויות, פערים וקונפליקטים. אך הוא גם מציע מה שרבים מההורים והילדים לא חוו קודם לכן: קשר בטוח שאינו שופט, אלא מתבונן; אינו דוחף, אלא מלווה; ואינו ממהר לתקן, אלא מסכים להיות עם מה שיש. כאן טמון כוחו האמיתי.

ביבליוגרפיה

Lieberman, A. F., & Van Horn, P. (2008). Psychotherapy with Infants and Young Children: Repairing the Effects of Stress and Trauma on Early Attachment. New York: Guilford Press.

Stern, D. N. (2000). The Interpersonal World of the Infant: A View from Psychoanalysis and Developmental Psychology. New York: Basic Books.

Zeanah, C. H. (Ed.). (2019). Handbook of Infant Mental Health (4th ed.). New York: Guilford Press.

שפר, ח. (2014). מגע הקשר – טיפול דיאדי עם הורים וילדים בגיל הרך. הוצאת ספרים יהלום.

נבו, נ. (2018). טיפול דיאדי – בין תיאוריה לפרקטיקה. חברה ורווחה, 38(1), 127–141.

Van IJzendoorn, M. H., & Bakermans-Kranenburg, M. J. (2008). Attachment-based interventions: Review and meta-analysis. Social Development, 17(1), 36–51.