ניכור הורי: כשהילד הופך לכלי נשק
09/07/2025 ד"ר תלמה כהן פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית
ד"ר תלמה כהן פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית | 15/10/2025 10:19יש רגע שבו ההורים מבינים שהילד שלהם כבר לא ילד, אבל גם לא באמת מבוגר. הוא בן עשרים ומשהו, יושב בחדר, גולל במסך, מעשן גראס, משחק בלילות וישן בימים. לא לומד, לא עובד, לא מתכנן. משהו בתנועה קדימה נתקע. ההורים, שגידלו אותו באהבה ובמאמץ, מרגישים שהם הולכים על קצות האצבעות. לא רוצים ללחוץ, לא רוצים לוותר, ובעיקר, לא יודעים מה עוד אפשר לעשות.
דווקא כאן מתחילה להתבהר החשיבות של הדרכת הורים לילדים בוגרים. במשך שנים דובר על הדרכת הורים במובן הקלאסי, עם ילדים קטנים או מתבגרים. אך המציאות השתנתה. גבולות הגיל, העצמאות, ואפילו מושג הבגרות עברו טלטלה. מחקרים עדכניים (Lebowitz & Omer, 2013; Siljeholm et al., 2024) מראים שהמעבר לבגרות הפך לשדה רווי בלבול, חרדה ותלות הדדית.
הורים לילדים בוגרים ניצבים מול דילמה כמעט בלתי אפשרית: מצד אחד אהבה ורצון להגן, מצד שני צורך לשחרר. הם מוצאים את עצמם בין רחמים לאכזבה, בין אחריות לאשמה. הדרכת הורים במצבים כאלה לא עוסקת עוד ב“איך להציב גבולות”, אלא ב“איך להחזיר לעצמך יציבות”. היא עוזרת להורה לזהות את המקומות שבהם הדאגה הפכה לניהול, והאהבה, לתלות.
בישראל, אחת הגישות המשפיעות ביותר בתחום היא ההתנגדות הלא אלימה (NVR) של פרופ’ חיים עומר ועמיתיו. במקום להילחם בילד או לנסות לשכנע אותו להשתנות, ההורה לומד לעמוד בנוכחות רגועה ועקבית. לא להיעלם, לא לצעוק, אלא פשוט להיות שם, באופן שקט, שקול ובלתי מתנצל. מחקרים באוניברסיטת תל אביב הראו כי שינוי בהתנהגות ההורה בלבד יכול להניע תהליך של שינוי גם אצל הילד, לעיתים בלי שהבן או הבת עצמם משתתפים בטיפול.
בעידן שבו קנאביס, גיימינג ולילות לבנים הפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה של צעירים רבים, הדרכת הורים לילדים בוגרים אינה מותרות, היא צורך. היא מלמדת את ההורה להחזיר את תחושת הכוח, לא דרך שליטה אלא דרך נוכחות. לא כדי “לתקן” את הילד, אלא כדי להחזיר לבית תחושת כיוון, תקווה, ונשימה.
יש דור שלם שנמצא על הקו הדק שבין נעורים לבגרות ולא ממש עובר לצד השני. בני עשרים ומשהו שעדיין חיים בבית, לא ממהרים לשום מקום, לא מחפשים עבודה, לא מתחייבים לזוגיות, לא קמים בבוקר. לפעמים הם נראים רגועים מדי, כאילו אין להם שאיפות, אבל מאחורי השקט הזה מסתתרת עייפות קיומית. עייפות מהעולם, מהציפיות, מעצמם.
הורים מספרים שהם מרגישים שהם "הולכים על ביצים". כל הערה על עבודה, על לימודים, אפילו על שעת היקיצה, עלולה להצית מריבה. ובכל זאת, כשהם שותקים, הבית שוקע. זה מצב טעון רגשית, כמעט בלתי נסבל, שבו כל ניסיון לעזור נתקל בחומה של אדישות או דחייה. לא מדובר בעצלנות או פינוק, אלא בתופעה רגשית עמוקה יותר של הקפאה. אצל חלק מהצעירים, מדובר במנגנון הגנה שמסתיר פחד מכישלון, חרדה חברתית, או תחושת חוסר ערך מתמשכת.
העידן הנוכחי מקשה על תהליך ההתבגרות באופן שלא היה קיים בדורות קודמים. נורמות העבודה השתנו, מדיה חברתית מציפה בהשוואות בלתי פוסקות, והשימוש הנרחב בקנאביס מטשטש גבולות בין מציאות למנוחה. חלקם מפתחים דפוס של הימנעות כרונית, סוג של חיים על “השהיה”, בלי החלטה לצאת, אבל גם בלי יכולת להישאר באמת נוכחים.
הורים במצב הזה חווים תסכול כפול. מצד אחד הם רואים את ילדיהם כבוגרים ויודעים שעליהם לקחת אחריות על חייהם. מצד שני הם מתקשים לשאת את הסבל הנראה לעין, את חוסר האנרגיה, את חוסר המשמעות. הם נעים בין עזרה מתמדת לייאוש גובר. זהו בדיוק המעגל שמבקשת לשבור הדרכת הורים לילדים בוגרים: מעגל התלות ההדדית שבו כל צד, בלי כוונה, מזין את חוסר התפקוד של האחר.
במקום לנסות “לנער” את הילד או להכריח אותו לצאת מהבית, הדרכה טובה מלמדת את ההורה להתבונן מחדש ביחסים. לזהות את המקומות שבהם הרצון להקל הפך לניהול יתר, ואת המקומות שבהם הגבול נעלם מתוך פחד לאבד קשר. הורה שמצליח להפסיק להגיב באוטומט של לחץ או ייאוש ולחזור לעמדה יציבה ושקטה, משנה את המערכת. לאט, אבל עמוק.
זו הסיבה שהגישה של חיים עומר, המדברת על נוכחות שקטה ולא על שליטה, מתאימה כל כך למציאות הזו. הורה נוכח הוא לא הורה פסיבי, אלא מי שמסוגל להישאר בקשר מבלי להישאב לתוך החרדה. ברגע שההורה משתנה, משהו משתחרר גם אצל הילד. לעיתים זה מתחיל בסימנים קטנים, סדר יום מעט ברור יותר, תקשורת קצת פתוחה יותר, אפילו סקרנות קלה לגבי טיפול. אלה רגעים שקטים של תקווה, אבל הם לב ליבו של השינוי.
הדרכת הורים לילדים בוגרים כבר איננה תחום אינטואיטיבי בלבד. בשנים האחרונות נבנו שלושה מודלים טיפוליים שמציעים דרך מעשית ומבוססת מחקר לשינוי דפוסי התלות ההורית: ההתנגדות הלא אלימה (NVR), CRAFT, ו־Failure to Launch. שלושתם נשענים על רעיון פשוט אך מהפכני, כשההורה משתנה, גם הילד משתנה.
הגישה הישראלית של חיים עומר, NVR, צמחה מתוך התבוננות מדויקת בתהליכי הסלמה. כשהורה צועק, דורש, מאיים או מציב אולטימטומים, הוא בדרך כלל מגיב מתוך פחד. עומר הציע אלטרנטיבה: עמידה שקטה אך נחושה. לא ניתוק, לא אגרסיביות, נוכחות רגועה שמבהירה לילד שההורה כאן, והוא לא יוותר על הקשר. הדרכה כזו עוזרת להורים להחזיר לעצמם את השליטה הרגשית, לצאת ממעגל התגובות האוטומטיות ולהיות שוב המבוגרים במערכת.
מודל נוסף הוא CRAF) Community Reinforcement and Family Training), שפותח בארצות הברית ומשמש בעיקר משפחות של משתמשי חומרים. הוא מלמד הורים לדבר אחרת: פחות דרשות, יותר חיזוקים. פחות ביקורת, יותר התמקדות במה שעובד. הרעיון הוא לשנות את הדינמיקה כך שהבוגר יחווה חוויה מתקנת של קשר, לא לחץ. מחקרים עדכניים מראים שהורים שלמדו את השיטה הצליחו לגרום לילדיהם להתחיל טיפול ולהפחית שימוש בקנאביס, בלי להיכנס למאבקי כוח.
המודל השלישי, Failure to Launch, נולד באוניברסיטת ייל ומתמקד בדיוק בתופעה של צעירים שמתקשים “להמריא”. לבוביץ ועומר תיארו אותה כמעין תלות רגשית הדדית שבה הילד לא מצליח להתנתק, וההורה לא מצליח להפסיק לדאוג. בהדרכה מסוג זה ההורה לומד לזהות היכן הוא לוקח על עצמו יותר מדי אחריות, ואיך ניתן להחזיר לילד את תחושת המסוגלות בהדרגה.
מה שמרתק הוא שהמודלים הללו אינם מתחרים זה בזה. הם משתלבים. בישראל ניתן לראות כיצד מטפלים רבים יוצרים אינטגרציה: NVR מעניק את הבסיס האתי והרגשי, CRAFT מוסיף את כלי התקשורת והחיזוק, ו־Failure to Launch מספק את ההבנה ההתפתחותית. שילוב כזה מאפשר להורה לשנות את דפוס הקשר עם הילד בלי לאבד את הלב שלו בתהליך.
בעבודתנו עם פסיכולוגים ומנחי הדרכות הורים בישראל, מתבהר כי היעילות של הגישה המשולבת הזו גבוהה במיוחד כשהיא נבנית סביב הקשר האישי של כל משפחה. אין מתכון אחד נכון. יש מערכת יחסים שזקוקה לאיזון חדש. הדרכה טובה היא זו שמצליחה להזכיר להורה שהשינוי מתחיל בו, לא מתוך אשמה, אלא מתוך כוח.
יש רגעים שבהם ההורה יושב בחדר ההדרכה ונשמע כמעט מתנצל. הוא אומר “אני אוהב אותו, באמת, אבל אני כבר לא יודע איך לחיות איתו בבית”. מתחת למילים האלה מסתתרת עייפות עמוקה, כעס שהופך לשתיקה, ואבל שקט על הילד שחלמו שיהיה, זה שלא קרה. מדובר בכאב קיומי, לא רק משפחתי. כשהילד הבוגר לא יוצא לעולם, משהו מהעולם הפנימי של ההורה נעצר יחד איתו.
תחושת האשמה מלווה כמעט כל הורה במצב הזה. רבים מהם שואלים את עצמם אם הם אשמים במה שקרה: אולי פינקו מדי, אולי לחצו יותר מדי, אולי לא ראו בזמן. חלקם חווים בושה עמוקה, במיוחד מול חברים או משפחה. הם שומעים על בני גיל של ילדיהם שכבר לומדים, עובדים, מתחתנים, וחווים את הפער ככישלון אישי. המטפל, במפגשים הראשונים, נדרש פשוט להחזיק את התחושה הזו בלי לתקן אותה. רק לתת לה להיות.
הדרכת הורים לילדים בוגרים איננה רק תהליך של למידה, היא גם תהליך של אבל. אבל על הילדות שנגמרה, על התקווה שנשחקה, ועל האשליה שאם רק יאהבו מספיק, הכול יסתדר. אבל כזה צריך לעבור עיבוד, אחרת הוא הופך לאשמה, וכשהאשמה מנהלת את הקשר, שום דבר לא יכול לזוז.
תפקידה של ההדרכה הוא לעזור להורה לחזור לנקודת איזון שבה הוא יכול לאהוב, אבל גם להציב גבול. זה לא אומר להעניש או לנתק, אלא לזהות את ההבדל בין עזרה לבין הצלה. במילים אחרות, לא לקחת מהילד את האפשרות לשאת את חייו. חיים עומר הגדיר זאת “עמידה איתנה באהבה”. ביטוי פשוט שמכיל בתוכו את כל המורכבות: לדעת להישאר שם גם כשהילד דוחה אותך, גם כשהוא כועס, גם כשהוא לא זז.
בהדרכות רבות מתרחש רגע מרגש שבו ההורה מתחיל לשחרר את הדימוי של “הילד הקטן” ומתחיל לראות מולו אדם בוגר, עם כאב, עם חרדה, עם אחריות. ברגע הזה מתרחשת תזוזה. לפעמים זו הפעם הראשונה שההורה מרגיש חומל כלפי עצמו. הוא מבין שלא נכשל, אלא פשוט לא יכול היה להושיע את בנו בכוח. ומאותו רגע, אפשר להתחיל לדבר אחרת.
מטפלים שמלווים הורים בשלב הזה צריכים רגישות גבוהה מאוד. הורה עייף לא זקוק לעוד “כלים” אלא למקום לנשום בו. הדרכת הורים במובן הזה הופכת לטיפול רגשי עמוק, שבו ההורה חוזר למצוא את עצמו בתוך הקשר. כשהוא מצליח לראות שגם הוא ראוי לשקט, זה הרגע שבו הבית מתחיל להשתנות באמת.
אחד המשפטים שנשמעים הכי הרבה במפגשי הדרכה הוא: “אבל הוא לא רוצה טיפול. אז מה הטעם?” ההורה מרגיש חסום, כי בעיניו בלי שיתוף פעולה מצד הילד אין על מה לעבוד. זו אחת האשליות העמוקות ביותר שנשברו בשנים האחרונות, ההבנה ששינוי משפחתי לא תמיד דורש שהילד ישתנה תחילה. לפעמים, השינוי מתחיל דווקא מההורה.
במצבים שבהם הילד מסרב לכל מגע טיפולי, העבודה מתמקדת בהורה בלבד. ההורה לומד לעצור תגובות אוטומטיות של כעס, ייאוש או תחנונים, וליצור אווירה חדשה בבית. ההנחה פשוטה: כשההורה משתנה, גם הדינמיקה משתנה. הילד אולי לא משתף פעולה, אבל הוא מרגיש את זה. נוכחות אחרת יוצרת מתח רגשי אחר.
מחקרים עדכניים מאשרים את מה שמטפלים רבים רואים בשטח. גישות כמו NVR ו־CRAFT הראו שאפילו בלי שהילד מגיע לחדר הטיפול, התפקוד שלו יכול להשתפר. כשההורה מפסיק "לכסות" עליו, מפסיק לשאת את החרדה במקומו, ומפסיק לנסות להציל אותו, משהו משתנה גם בצד השני. הילד מתחיל להרגיש את הגבולות החדשים, לפעמים מתנגד, לפעמים מסתגר, אבל לאט לאט מופיעה תנועה.
זה לא קסם. מדובר בתהליך עדין, כמעט שקוף. שינוי שמתחיל בנימה של דיבור, בדרך שבה הורה מתייחס, בגבול קטן שהוא מציב, ולא נשבר. לבוביץ ועומר הראו כבר לפני עשור שהורים שעברו הדרכה במודל ההתנגדות הלא אלימה דיווחו על ירידה משמעותית בתחושת חוסר האונים שלהם, גם בלי שהילד הגיע לטיפול. ההורה מתחזק, והחוזק הזה מחלחל.
יש גם ממד רגשי עמוק יותר: כשההורה מפסיק לנסות “לגרום לילד להרגיש טוב” ולוקח אחריות רק על עצמו, הוא משדר שקט. שקט כזה לא עובר ליד הילד. הוא מרגיש את השינוי, גם אם לא מדבר עליו. זו חוויה עמוקה של נוכחות חדשה, לא איום, לא לחץ, אלא מבוגר יציב מולו.
עבור אנשי מקצוע, זהו לב העבודה. הדרכת הורים לילדים בוגרים איננה טכניקה, אלא דרך לבנות מחדש מערכת יחסים שהתמוטטה. היא מאפשרת להורה להיות “מטפל” מבלי להיות מציל, להיות “נוכח” מבלי להשתלט. ההורה לומד לחיות לצד בנו, לא במקומו. ומשם, לא פעם, מתחילים להיפתח גם הסדקים הראשונים בהתנגדות.
בישראל של השנים האחרונות אפשר להרגיש תנועה חדשה סביב מושג ההורות המאוחרת. ההורים כבר לא שואלים רק “איך להציב גבולות”, אלא “איך להישאר בקשר מבלי לאבד את עצמי”. זו שאלה עדינה, כמעט פילוסופית, שמעסיקה מטפלים מכל התחומים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, מטפלים באמנויות ויועצים חינוכיים. איך עוזרים להורה שלא רוצה לוותר על אהבה, אבל גם לא יכול להמשיך לסחוב את הילד על הגב.
מתוך השאלה הזו צומחים מודלים טיפוליים חדשים שמחברים בין גישות רגשיות, קוגניטיביות ומערכתיות. לצד NVR ו־CRAFT, מטפלים רבים משלבים עקרונות מ־CBT ומ־ACT, ומדגישים את ההיבט של ויסות עצמי והכלה רגשית. ההורה לומד לזהות את החרדה שלו, זו שגורמת לו לפעול מתוך הצלה, ולתת לה מקום, בלי שהיא תנהל אותו. רק כך ניתן להחזיר לבית תחושת שקט ויציבות.
המושגים של חמלה עצמית ושל קבלה, שעד לא מזמן היו שייכים לעולמות של טיפול פרטני, נכנסים היום גם לתחום של הדרכת הורים לילדים בוגרים. פסיכותרפיסטים מלמדים הורים לא רק לדבר אחרת עם הילד, אלא גם עם עצמם. כי אם ההורה לא מסוגל להסתכל על עצמו בעיניים טובות, איך יצליח לראות כך את ילדו? זהו שינוי תפיסתי, לא “איך לשנות את הילד”, אלא “איך לשנות את מערכת היחסים שלי איתו”.
בשנים האחרונות התפתח גם מרחב דיגיטלי חדש. קבוצות תמיכה מקוונות, סדנאות בזום והדרכות אונליין מאפשרות להורים לקבל עזרה גם אם הם גרים רחוק או מתקשים לצאת מהבית. מחקרים שנעשו בארץ ובעולם מראים שהשפעת הדרכה מקוונת דומה להדרכה פנים אל פנים, בעיקר בזכות תחושת השייכות שהיא מייצרת. הורים מבינים שהם לא לבד, שהקושי הזה משותף לרבים.
העתיד של התחום בישראל כנראה ימשיך לנוע לכיוון של אינטגרציה. שיתופי פעולה בין מטפלים רגשיים, אנשי טיפול משפחתי ויועצים חינוכיים כבר מתרחשים בשטח. הגישה המודרנית להורות מאוחרת היא פחות היררכית ויותר דיאלוגית. היא מזמינה את ההורה להיות אדם בתוך קשר, לא סמכות נוקשה ולא חבר מבולבל.
אפשר לומר שבמובן מסוים, הדרכת הורים לילדים בוגרים היא סיפור של תיקון הדדי. ההורה לומד להיפרד מהאשליה שאפשר לשלוט, והילד לומד בהדרגה לסמוך על עצמו. זהו תהליך ארוך, אבל גם מלא חמלה. בישראל, שבה המשפחתיות כל כך חזקה, דווקא התהליך הזה, שבו כל אחד חוזר להיות עצמאי, אך לא לבד, הופך למשמעותי במיוחד.
Aviram, K., & Omer, H. (2015). Non-violent resistance as a framework for intervention with parents of adult children dependent on the family. Journal of Family Therapy, 37(3), 279-296.
Lebowitz, E. R., & Omer, H. (2013). Treating Parents of Adult Children with Entitled Dependence: The Parental Helplessness Model. Family Process, 52(2), 165-177.
Lebowitz, E. R., & Omer, H. (2019). Breaking Free of Child Anxiety and OCD: A Scientifically Proven Program for Parents. Oxford University Press.
Lebowitz, E. R., Omer, H., Dolberger, D., & Nortov, M. (2012). Parents as agents of change in treatment of adult dependent children. Family Process, 51(1), 45-60.
Meyers, R. J., Roozen, H. G., & Smith, J. E. (2011). The Community Reinforcement Approach: History and new directions. Journal of Cognitive Psychotherapy, 25(3), 247-257.
Omer, H., & Lebowitz, E. R. (2016). The New Authority: Family, School, and Community. Cambridge University Press.
Omer, H. (2011). Nonviolent Resistance: A New Approach to Violent and Self-destructive Children. Cambridge University Press.
Ziv, N., & Omer, H. (2019). From protection to presence: Parental coping with adult dependent children in Israel. Hebrew Psychology Review, 12(2), 65-82.
כתבה מעניינת שנותנ המון כח להתמודד
עם מצב לא פשוט
