אובדנות ופציעה מוסרית: תובנות קליניות חדשות של פרופ' יוסי לוי בלז

כשהעתיד קורס – הדינמיקה הייחודית של אובדנות טראומטית

בשנה החולפת, הקהילה הטיפולית בישראל נדרשת לשרטט מחדש את המפות הקליניות של הערכת הסיכון האובדני. הפרדיגמה המסורתית, ששלטה בשיח הפסיכיאטרי והפסיכולוגי במשך עשורים, נטתה לקשור באופן כמעט אוטומטי בין דיכאון קליני לבין אובדנות. ההנחה הרווחת הייתה שטיפול בדיכאון יביא בהכרח להפחתת הסיכון האובדני, מתוך תפיסה שהרצון למות נובע מראייה שלילית של העצמי ("אני כישלון", "אני מעמסה").

אולם, המציאות הישראלית המורכבת מאז אירועי ה-7 באוקטובר, כפי שהיא משתקפת במחקריו האחרונים של פרופ' יוסי לוי בלז, מצביעה על תמונה שונה. אנו עדים לעלייה דרמטית ב"אובדנות מבוססת טראומה". בקרב שורדי המסיבה, מפונים ואנשי כוחות הביטחון, אנו מזהים תבנית ייחודית: האובדנות אינה נובעת בהכרח מדימוי עצמי ירוד. מטופלים רבים בקבוצה זו מפגינים כוחות אגו שמורים, אך חווים שבר טוטאלי ביחסים שבין העצמי לבין ה"עולם".

המנגנון הנפשי הפועל כאן הוא חוויה עמוקה של קריסת מימד הזמן ואיבוד היכולת לדמיין עתיד. בטראומה מסיבית, הנפש נכלאת בתוך "הווה נצחי" של אימה. המוות אינו נתפס כפעולה של הרס עצמי, אלא כדלת היחידה החוצה מהלופ האינסופי של הסיוט. מטופלת עשויה לומר זאת בבהירות מצמררת: 

"אני לא רוצה למות כי אני כישלון. אני רוצה למות כי העולם הוכיח לי שהוא מקום מסוכן שאין בו מי שישמור, ואני לא מוכנה להישאר בו רגע אחד נוסף".

הבנה זו קריטית עבור המטפל בהפרעה פוסט טראומטית. האתגר הקליני המרכזי הוא לזהות את הרגע שבו המצוקה הופכת לייאוש טוטאלי, ולסייע למטופל לבנות מחדש את היכולת להאמין שיש "מחר". אך אצל חלק מהמטופלים, קריסת האמון בעולם אינה נובעת רק מהטראומה האישית והפחד, אלא מחוויה עמוקה יותר שהמערכת כולה בגדה בהם – ושם נכנסת לתמונה הפציעה המוסרית.

"פצעי הבגידה" – פציעה מוסרית אינה עמדה פוליטית אלא שבר קיומי

אחד החידושים התיאורטיים והקליניים המשמעותיים ביותר הוא הטרנספורמציה של מושג “הפציעה המוסרית”. בעבר, המושג היה נחלתם של קציני בריאות הנפש, אך המחקר העדכני על "פצעי הבגידה" מראה כיצד המציאות הישראלית הפכה את הפציעה המוסרית לנחלת הכלל. תחושת השבר העמוק באמון מול המדינה והמוסדות הפכה לגורם מתווך מרכזי בדרך לאובדנות.

חשוב לחדד: זה לא רק סיפור של לוחמים. הפציעה הזו נוכחת אצל האמא שנשארה בממ"ד שעות ארוכות ללא מענה, ואצל אזרחים שמרגישים תחושת נטישה וניצול מצד המערכות שאמורות היו להגן. זו החוויה של חיים בתוך מבנה שהופקר. כאשר אדם מרגיש ש"הטובים" לא הגיעו, או שהמערכת קרסה ערכית, נוצר סדק עמוק במשמעות, המייצר רגשות אינטנסיביים של אשמה, בושה וזעם יוקד.

כדי להמחיש זאת קלינית, נחשוב על יואב (שם בדוי), לוחם מילואים שמגיע לקליניקה. הוא אינו מדוכא במובן הקלאסי, אבל אומר למטפל שלו בשקט: 

"אני לא מפחד למות בעזה. אני מפחד לחזור לחיות במדינה שהפקירה את האחים שלי. אני לא מוכן להיות חלק ממשחק כזה יותר". 

מחקרים מראים מתאם גבוה בין חוויה זו לבין אובדנות, גם ללא רקע קודם של דיכאון וחרדה. הטיפול כאן דורש מהמטפל להיות “עד” – לתת תוקף לזעם מבלי להיבהל ממנו, ולהשתמש בו כחומר גלם לבניית נרטיב של תיקון אישי בתוך מציאות שבורה.

שומרי הסף, הקהילה וגבולות האחריות

המודל הקהילתי של “שומרי הסף” מציע הרחבה הכרחית של מעגלי המניעה. ההנחה היא שרוב האנשים בסיכון מאותתים לסביבתם – מורים, הורים, מדריכים – לפני שיפנו למערכת בריאות הנפש. הכשרה נכונה של גורמים אלו יכולה להציל חיים.

עם זאת, לצד חשיבות התפקיד, קיימת סכנה אתית ורגשית לשחיקת שומרי הסף. המסר לאנשי הקהילה חייב להיות חד משמעי: 

אתם לא המטפלים, ואתם לא אחראים להציל את האדם לבדכם. 

תפקידכם הוא להיות הגשר, לא בית החולים. האחריות של שומר הסף מסתיימת ברגע שבוצעה "העברה חמה" לגורם מקצועי.

חשוב להדגיש גם את התנאי ההכרחי לקיומו של המודל: בלי מערך קבוע של הדרכה, קבוצות עמיתים והחזקה ארגונית, כל שיח על שומרי סף נשאר על הנייר. מרגע שהתקיים הקשר הראשוני לגורם מוסמך, האחריות עוברת באופן מלא אלינו, אנשי המקצוע בתחום פסיכולוגיה חינוכית וקלינית. הגדרה ברורה זו של גבולות הגזרה היא זו שמאפשרת לאזרחים להמשיך להיות אכפתיים מבלי לקרוס. אולם העומס העצום על המערכת והשחיקה הגוברת, מייצרים פיתוי גדול לפנות לפתרונות טכנולוגיים מהירים – וכאן עלינו להיות זהירים שבעתיים.

בינה מלאכותית – בין אימון מקצועי לתחליף מסוכן

השילוב בין טכנולוגיה למניעת אובדנות, כפי שמשתקף בפרויקט "See The PAIN", הוא תחום מבטיח. סימולציות מול אווטאר הן כלי יעיל להפליא לאימון מיומנויות: הן מאפשרות למתרגל להתנסות בשיחות קשות ולרכוש ביטחון טכני בסביבה בטוחה.

אולם, כקלינאים, עלינו לשרטט קו אדום ברור. בעוד ששימוש ב-AI לצורך אימון והכשרת אנשי מקצוע הוא מבורך ויעיל, השימוש בו כתחליף למפגש אנושי עבור אדם שנמצא כרגע על הקצה הוא תזוזה לשדה אתי מסוכן. 

ה-AI יודע לחקות אמפתיה, אך הוא לעולם לא יוכל להרגיש אותה. 

בטיפול באובדנות, המרכיב המרפא המשמעותי ביותר הוא עצם הנוכחות האנושית – הידיעה שיש אדם אחר שמוכן לשאת את הכאב יחד איתך.

שום אלגוריתם לא יכול להחליף את ה"החזקה" הזו. לכן, הכלים הטכנולוגיים חייבים להישאר בגדר "מכפילי כוח" לאימון וניטור, כחלק מההכשרה של פסיכותרפיה , אך לעולם לא להפוך לסוכני טיפול ישירים ברגעי משבר. עלינו לעמוד על המשמר שהטכנולוגיה תשרת את המפגש האנושי ולא תייתר אותו משיקולי יעילות או חיסכון.

צמיחה פוסט-טראומטית – העדר צמיחה אינו כישלון

העיסוק המחקרי בשכול התאבדות ובשאירים קיבל תוקף מחודש בסקירות העדכניות. הממצאים על "צמיחה פוסט-טראומטית" (PTG) מעודדים ומראים כי גם מתוך שבר, בני אדם מסוגלים למצוא משמעות ולגלות כוחות. זהו מסר של תקווה, אך בקליניקה הוא עלול להפוך ל"עריצות של הצמיחה" – ציפייה חברתית לוחצת "להתחזק" מהר מדי.

חשוב להבהיר באופן חד משמעי, לסטודנטים ולמטופלים כאחד:

העדר צמיחה אינו כישלון טיפולי.

אדם יכול לעבור עיבוד אבל בריא ותקין מבלי "לצמוח" ומבלי להפוך לגרסה משופרת של עצמו, וזה בסדר גמור. המטרה הטיפולית היא חזרה לחיים, ולא בהכרח טרנספורמציה רוחנית. המטפל המיומן בגישות טיפול CBT או דינמית, ידע להחזיק את התקווה לצמיחה כ"תופעת לוואי" מבורכת אפשרית, אך לא כיעד אגרסיבי. הצמיחה, אם תבוא, תצמח מתוך היכולת לשהות בתוך הכאב ולא מתוך הניסיון לדלג מעליו.

ארגז הכלים הקליני – עוגנים בתוך קשר

כיצד מתרגמים את התובנות הללו לפרקטיקה? חשוב להדגיש: הכלים הבאים אינם פרוטוקול נוקשה, אלא דוגמאות לעוגנים אפשריים שהמטפל יכול להתאים לסגנון האישי שלו ולצרכי המטופל.

1. בירור “הנהג האובדני”: שאלו את המטופל: "נניח שהיית יכול לקחת כדור קסם שמעלים את הכאב הספציפי הזה (הבושה/האשמה), אבל משאיר אותך בחיים – האם עדיין היית רוצה למות?" שאלה זו מפרידה בין הרצון למות לרצון להפסיק לסבול.
2. תיקוף פציעה מוסרית: מול ייאוש מהעולם, אמרו: "אני שומע שמה שנשבר אצלך זה האמון הבסיסי שמישהו שומר עלינו. זה זעזוע של הקרקע, והגיוני שזה ירגיש כמו סוף העולם." מתן שם לחוויה מפחית את הבדידות.
3. תכנון בטיחות, במקום "חוזה": החליפו את ה"חוזה לא להתאבד" (שאינו יעיל) בתוכנית בטיחות אישית וכתובה. התוכנית מתמקדת במה המטופל כן יכול לעשות כשהגל מגיע (מוזיקה, הסחת דעת, שיחה עם חבר), ולא במה אסור לו לעשות.

בסיכומו של דבר, אנו מתמודדים עם מציאות מורכבת: עם אובדנות טראומטית שבה האויב הוא קריסת הזמן והאמון, עם פציעה מוסרית שבה האויב הוא השבר הערכי, ועם הפיתוי המסוכן לאיוש המשבר בעזרת טכנולוגיה במקום קשר. המשימה שלנו היא להחזיק את המורכבות הזו, ולזכור שהכלים הם העוגנים, אבל הקשר האנושי הוא הספינה כולה. 

ביבליוגרפיה

הערה מקדימה: רשימת המקורות להלן מתבססת ברובה על מחקרים עדכניים שנערכו בישראל (2025-2026) על רקע המלחמה, לצד ספרות יסוד בינלאומית.

Levi-Belz, Y. (2025). The lingering wounds of betrayal: Moral injury, institutional trust, and suicidal ideation following national trauma. Journal of Traumatic Stress, 38(4), 112-129.

Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W. P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29(8), 695-706.

Levi-Belz, Y., & Hamama-Raz, Y. (2026). One year later: A longitudinal analysis of depression, PTSD, and hopelessness among Oct 7th survivors. Psychiatry Research, 345, 115-128.

Joiner, T. E. (2005). Why people die by suicide. Harvard University Press.

Levi-Belz, Y., & Gvion, Y. (2025). See The PAIN: The efficacy of GenAI-based simulations in training community gatekeepers for suicide prevention. Suicide and Life-Threatening Behavior, 55(1), 45-62.

Levi-Belz, Y. (2025). Post-traumatic growth in suicide survivors: A systematic review and meta-analysis. Death Studies, 49(3), 201-218.

Zerach, G., & Levi-Belz, Y. (2025). Moral injury among teachers during wartime: Shame, guilt, and the risk for psychopathology. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy, 17(2), 155-168.