איך להתאבד? פתרון סופי לבעיה זמנית
02/04/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 10/01/2026 15:28מבוסס על דוח מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל (2025) וספרות מקצועית
המושג "יציאה בשאלה" הוא מושג סוציולוגי שגור, אך בפרספקטיבה קלינית הוא עשוי להחמיץ את המורכבויות העמוקות של התהליך ולשטח את החוויה הסובייקטיבית. דוח ברוקדייל החדש מציע מסגור מחדש של החוויה כ"הגירה ללא דרכון". עבור המטפל, שינוי טרמינולוגי זה הוא כלי קריטי להמשגה. כאשר אנו פוגשים בקליניקה צעיר או צעירה שיצאו מהחברה החרדית, אנו פוגשים אנשים שחווים היבטים מובהקים של הגירה, גם אם לא חצו גבול גיאוגרפי. הם מתמודדים עם הלם תרבות, פערי קודים חברתיים ושפה פנימית זרה.
החשיבות הקלינית של מסגור ההגירה טמונה ביכולת לבצע אבחנה מבדלת מדויקת. קלינאים עלולים לפרש בטעות סימפטומים של לחץ הסתגלותי כגון חרדה חריפה, תחושת ניתוק וחשדנות – כהפרעות אישיות. ההבנה שמדובר בתגובה נורמטיבית לסיטואציה אבנורמלית של אובדן עוגנים, מאפשרת למטפל לנרמל את החוויה ומפחיתה את הבושה המשנית.
עם זאת, העבודה הקלינית עם מטאפורת ההגירה חייבת להיות דינמית וקשובה לשלב בו נמצא המטופל. בתחילת הדרך, המטאפורה עשויה לשמש כגלגל הצלה המעניק פשר לכאוס. אך בהמשך הטיפול, היא עלולה להפוך לכלוב המקבע את המטופל בעמדת הזר הנצחי. ישנם מטופלים שיתנגדו למסגור זה מלכתחילה ויאמרו: "אני ישראלי, אל תהפוך אותי לזר". האתגר הטיפולי הוא לזהות מתי המטאפורה בונה גשר ומתי היא הופכת למחסום. המטפל נדרש להחזיק מתח דיאלקטי: להכיר בקשיי ההגירה האובייקטיביים, ובו זמנית לתקף את השייכות הישראלית שהמטופל תובע לעצמו, מתוך הבנה שהזהות היא תהליך מתהווה ולא גזירת גורל סטטית.
אחד הממצאים העוצמתיים העולים מהמחקר ומהקליניקה הוא חווית הריק. בחברה החרדית, הזהות האישית מובנית במידה רבה דרך הקולקטיב ופרקטיקות דתיות טוטאליות. כאשר המבנה הזה מתפרק, המטופל חווה קריסה של זולתי-עצמי שהחזיקו את תחושת הלכידות. הטיפול נדרש לאפשר צמיחה של עצמי אמיתי מתוך הריסות העצמי הכוזב ששימש להישרדות, תהליך שמלווה בחרדת התפרקות ממשית.
בתוך הכאוס הזהותי, המרכיב המגדרי תופס מקום מרכזי. אצל נשים יוצאות, הגוף שהיה בעבר שטח ציבורי הכפוף לרגולציה קהילתית, הופך לזירת קרב בעולם החילוני. המעבר אינו רק שחרור, אלא לעיתים יצירת בלבול עמוק ותחושת החפצה מחודשת. נשים אלו מתמודדות עם המעבר מסטטוס מוערך פוטנציאלי של "אם בישראל", למעמד של אישה צעירה בתחתית הסולם החברתי, הנאלצת להגדיר מחדש את גבולות גופה ללא המעטפת שהייתה מוכרת כבטוחה, גם כשגבתה מחיר נפשי וגופני.
מנגד, השיח הטיפולי נוטה להזניח את המצוקה הגברית. החינוך החרדי הגברי, המדגיש את הרוח והאינטלקט, מותיר גברים רבים עם ניכור לגופם. בעולם החילוני, שבו הגבריות נמדדת בפרמטרים של כוח פיזי, יכולת כלכלית וביצועים מיניים, גברים רבים חווים חוויה סובייקטיבית של פגיעה ביכולת ובערך הגברי. הסטטוס הקודם של "למדן" אינו בר המרה, והבושה סביב מיניות שנתפסה כיצר הרע אינה נעלמת עם הסרת הכיפה. הטיפול חייב לאפשר מרחב בטוח לעיבוד סוגיות אלו, תוך הימנעות מהנחות מוקדמות לגבי מהי גבריות בריאה או שחרור מיני, והכרה בכך שהחופש טומן בחובו גם מפגש מבהיל עם הגוף והיצר.
הדוח של מכון ברוקדייל שם דגש על הנתק המשפחתי, אך בקליניקה המציאות מאופיינת בספקטרום רחב של יחסים. המושג התיאורטי המדויק כאן הוא "אובדן עמום" – מצב שבו המשפחה מתה במובנים רבים של אינטימיות ושפה משותפת, אך נוכחת פיזית. זהו אבל שאין לו סוף ברור, והוא מקשה על תהליך הפרידה וההחלמה.
האתגר הטיפולי הגדול ביותר הוא במצבים של קשר מותנה ומסר כפול: הורים המתנים את הקשר בהסתרה ("תבוא, אבל בלי שתספר לאחים שלך"). המטופל נקרע בין הצורך בשייכות לבין הצורך באותנטיות. בחדר הטיפולים, המטפל נדרש לספק חוויה רגשית מתקנת של החזקה והתפעלות, שהמטופל לא קיבל ברגע המשבר.
עם זאת, עלינו להיזהר בטיפול מהסיכון שבהישענות טוטאלית על תחליפים. אין ספק כי קהילות יוצאים, בני זוג וחברים חדשים מהווים גורם חוסן משמעותי ומציל חיים. אך במקרים מסוימים, ההיצמדות הטוטאלית ל"משפחה מבחירה" עלולה לשמש כמנגנון הגנה מפני הכאב הבלתי נסבל של היתמות הפסיכולוגית. תפקידנו אינו לעודד תחליף מהיר, אלא לאפשר למטופל לשאת את הכאב של הקשר החלקי או האבוד מול משפחת המוצא, מבלי להתפרק. רק מתוך עיבוד האבל הזה, יכולה לצמוח נפרדות אמיתית ויכולת לבנות קשרים חדשים שאינם מבוססים רק על הצורך בפיצוי.
הקשר בין פערי השכלה ותעסוקה לבין מצוקה נפשית הוא ממצא מרכזי בדוח, שחייב לקבל מקום בשיח הטיפולי. פסיכולוגים דינמיים נוטים להתמקד בתוך-הנפשי, אך אצל יוצאים, המציאות החיצונית היא מחולל דחק מרכזי. חוסר בהון תרבותי מתורגם בחדר הטיפול לחוויה קיומית של בושה ונחיתות.
כדי להמחיש זאת, נחשוב על דני (שם בדוי), צעיר מבריק שיצא בשאלה. הוא מגיע לטיפול רועד אחרי ראיון עבודה, ומתאר כיצד קפא כשנדרש ללחוץ יד למראיינת, וכיצד הרגיש "כמו ילד בן חמש" מול מושגים בסיסיים של עולם העבודה. ברגעים אלו, המטפל נדרש לגמישות שתאפשר לו לנוע מעמדה אנליטית לעמדה של מנטורינג ופסיכו-אדוקציה. מתן תוקף לפערי הידע כתוצאה של הסללה מערכתית ולא כפגם אישיותי, הוא אקט טיפולי מרפא.
אך מעבר זה אינו פשוט למטפל עצמו. הוא מעורר לעיתים חרדה מקצועית: האם אני בוגד בעמדה הטיפולית הניטרלית? האם אני הופך לעובד סוציאלי או למאמן? חשוב להכיר במתח הזה. הנכונות של המטפל לחרוג מהגבולות הקלאסיים ולסייע, למשל, בהבנת קוד חברתי או בירוקרטי, אינה פעלתנות לא מעובדת אלא הכרה בכך שעבור המהגר, ידע הוא כוח מפחית חרדה. חיזוק תחושת המסוגלות העצמית בעולם המעשי הוא חלק אינטגרלי מהריפוי הנפשי, והוא המאפשר למטופל לבנות בסיס יציב שממנו יוכל לחקור את עולמו הפנימי.
הדוח מצביע על שכיחות של התנהגויות סיכון, ורבים מהיוצאים אכן נושאים עמם היסטוריה של פגיעות מצטברות. היציאה, עם אובדן התמיכה, מהווה טריגר המעורר את הטראומות הללו. הגישה הטיפולית חייבת להיות מודעת טראומה, עם דגש על ייצוב וויסות לפני עיבוד תכנים.
עם זאת, קיימת סכנה אתית באבחון יתר גורף של טראומה. סכנה זו קיימת גם במרחבים מסוימים בשיח הציבורי החילוני, הנוטה לעיתים לתייג את היוצא כ"קורבן" כדי לחזק אצל עצמו תחושת צדק מוסרי והבחנה ברורה בין עולמות. הסללה לטראומה זו עלולה לקבע את המטופל בעמדת הקורבן ולשלול ממנו את תחושת הסוכנות והכוח שהובילו אותו לבחור ביציאה.
עלינו לזכור כי היציאה בשאלה היא אקט של גבורה. גם כאשר מטופל משתמש בחומרים, עלינו לראות בכך לעיתים ניסיון נואש לוויסות עצמי בהיעדר מנגנונים פנימיים, ולא רק הרס עצמי. המטפל צריך לעמוד בפרץ מול הלחץ הסביבתי והטיפולי לראות במטופל רק שורד של מערכת דכאנית. המטרה הטיפולית היא להחזיר למטופל את הבעלות על הסיפור שלו: לא כמי שרק נפגע מהעבר, אלא כמי שבחר בחירות אמיצות ומסוגל, למרות הצלקות, להיות הסוכן הפעיל של חייו ושל עתידו.
העמדה הטיפולית מול יוצאים מחייבת ענווה תרבותית רדיקלית. המטפל החילוני אינו מגיע כלוח חלק, והוא חשוף לכישלונות אמפתיים הנובעים מפערי שפה ותרבות. עלינו להודות: לעיתים הטיפול נכשל כי לא ידענו להקשיב למוזיקה של הנפש הדתית לשעבר.
חשבו על רגע קליני שבו מטופל משתתק לאחר שהמטפל זורק בדיחה צינית על אמונה או על סמכות רבנית, מתוך ניסיון לייצר ברית חילונית. המטפל רואה בשתיקה התנגדות, אך המטופל חווה אותה כצרימה אלימה, כחוסר כבוד למקום שממנו בא. במקום למהר לפרש התנגדות, אפשר להישאר רגע עם השאלה מה נפגע כאן, ומה נחווה כחציית גבול.
תפקיד המטפל הוא לשמש כעד וכמגשר, אך גם להכיר במגבלות הגשר. המרחב הטיפולי חייב להיות המקום היחיד שבו המטופל יכול להחזיק בזהות היברידית – להתגעגע לריחות של שבת ולכעוס על הדיכוי בו זמנית. הצלחת הטיפול אינה נמדדת ביצירת חילוני מושלם, אלא ביכולת של המטופל לחיות בשלום עם הריבוי הפנימי שבו. בסופו של יום, השאלה המרחפת מעל הטיפול אינה רק שאלת ההשתלבות, אלא שאלה קיומית עמוקה: כיצד יכול אדם לנוע אל עבר האופק, מבלי למחוק את עקבותיו ומבלי לאבד את עצמו בדרך?
רשימה זו כוללת את הדוח עליו מבוסס המאמר, לצד ספרות מקצועית רלוונטית בתחומי הטראומה, ההגירה, והטיפול באוכלוסייה החרדית והיוצאת בישראל.
מאמר מרתק ושופך אור על הדיאלקטיקה החיה בתוך היוצא בשאלה לגבי היחסים עם משפחת המוצא, היחסים עם החילוניים הנתפסים כ"עליונים" מבחינת ידע עולם והבנת סיטואציות מעולמם החילוני.
הכרה בזכויותיו הוא עוד נושא שמלווה את הפער בין ארץ מוצאו החרדית וארץ ההגירה החילונית. קצרה היריעה. יש המון לקונות חסרות בתחום הידע החילוני על יוצא החברה החרדית וגם בצד של היוצא על העולם החילוני
