מטפלים בעלי תואר שני טיפולי?
בואו נבדוק התאמה לאינדקס המטפלים של פסיכולוגים.קום. שלחו לנו הודעה קצרה ונתקדם משם.
חוסר חשק מיני הוא לא הבעיה – הוא הסימפטום
17/06/2025 ויקטוריה גרשקוביץ - פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית, מטפלת מינית בהתמחות
ויקטוריה גרשקוביץ - פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית, מטפלת מינית בהתמחות | 07/03/2026 06:46המלחמה איננה נשארת רק בשדה הקרב או במסכי החדשות המרצדים בסלון. היא חודרת אל הגוף ואל חיי היומיום. היא משנה את האופן שבו אנשים ישנים, נושמים, מגיבים לרעש, מחזיקים מתח בשרירים, ומפנים מקום לקרבה. במובן זה, המרחב הזוגי והאינטימי נעשה אחד המקומות הראשונים שבהם המציאות הלאומית מקבלת ביטוי אישי מאוד. זוג יכול להמשיך לתפקד כהורים וכעובדים, לנהל את הבית, להסיע ילדים למסגרות חינוך, ואפילו לשמור על שגרה חיצונית יציבה למראית עין. אך כאשר מגיע הרגע של קרבה, של מגע שקט בסוף היום, מתברר לעיתים שהגוף איננו מצליח להיכנס למצב של רגיעה. ההגנות ששירתו אותנו במהלך היום מסרבות לרדת.
מטפלים זוגיים רבים מתארים כי דווקא האינטימיות נעשית רגישה ושברירית במיוחד בתקופות של איום קיומי מתמשך. יש זוגות שמגלים ירידה חדה ופתאומית בחשק המיני. אחרים דווקא מחפשים קרבה פיזית לעיתים קרובות יותר מבעבר. יש מי שחווה קהות גופנית וניתוק, ויש מי שחווה צורך כמעט דחוף ונואש במגע. תגובות אלו עשויות להיראות מנוגדות וסותרות זו את זו, אך שתיהן חולקות את אותו שורש: אלו הן דרכים אנושיות, ביולוגיות ופסיכולוגיות להתמודד עם מציאות שמפעילה את מערכת ההישרדות של הגוף, מנגנוני הילחם, ברח או קפא.
כדי להבין זאת לעומק, עלינו לזכור שמיניות איננה רק פעולה פיזית או פורקן מכני. היא קשורה לתחושת ביטחון, לחיוניות, לדימוי עצמי וליכולת להרגיש רצוי ונראה על ידי האחר. כאשר המציאות החיצונית נעשית מאיימת, הפכפכה ורוויית סכנות, גם המערכת הפנימית שמאפשרת קרבה נעשית פגיעה וחשופה יותר. גוף שנמצא בדריכות מתמדת, שמוכן בכל רגע לרוץ למרחב מוגן או להתמודד עם בשורות קשות, מתקשה מאוד לעבור למצב הנדרש עבור משחק, הרפיה והתמסרות. במילים אחרות, מערכת העצבים נדרשת קודם כל להרגיש בטוחה ומוגנת לפני שהיא יכולה להיפתח לאינטימיות.
בתוך ההקשר הזה, השפעת הטראומה על הקשר הזוגי מתבטאת פעמים רבות דווקא דרך סדקים באינטימיות. זוגות שמתקשים להסביר לעצמם מדוע הקרבה ביניהם השתנתה לבלי הכר, מגלים לא פעם כי הם מגיבים בדרכים שונות מאוד למציאות של לחץ מתמשך. יש מי שמחפש יותר מגע כדי למצוא נחמה, ויש מי שנסוג ממנו כי המגע נחווה כעומס חושי נוסף. התהליכים הללו מתוארים היטב גם בדיון הקליני על טראומה והשפעתה על הזוגיות והמיניות, שבו מודגש כיצד מצבי איום מתמשכים משפיעים לא רק על מצב הרוח הנפשי, אלא גם על הוויסות הגופני ועל היכולת להרגיש קרבה בטוחה. המיניות, אם כן, משמשת לא רק כזירת התמודדות, אלא כראי עדין המצביע על המידה שבה בני הזוג מצליחים להוות אי של יציבות זה עבור זו בתוך סערה גדולה.
כאשר זוג מגיע לטיפול סביב קושי מיני, השיח בחדר נוטה לא פעם להצטמצם במהירות מדאיגה לשאלות קונקרטיות של תפקוד טכני. האם יש חשק? האם יש זקפה? האם יש אורגזמה? האם נחווה כאב במהלך החדירה? השאלות הללו חשובות כמובן, והן מהוות חלק מהותי מהאנמנזה הרפואית והסקסולוגית, אך הן אינן לוכדות את המשמעות העמוקה והרחבה של מיניות בחיים האנושיים. מיניות קשורה בראש ובראשונה לחוויה של חיוניות, של זהות, ושל היכולת להיווצרותה של קרבה אותנטית. היא משקפת את הדרך שבה אדם חי בתוך העור של עצמו ואת האופן שבו הוא מסוגל לפגוש אדם אחר במרחב נטול הגנות. כאשר אנו מתבוננים על המיניות רק דרך עדשה צרה של ביצוע והצלחה, קל מאוד לפספס את העובדה שהיא אחת הזירות המרכזיות שבהן פעימות החיים עצמם מורגשות ונוכחות.
דווקא משום כך, מצבי מלחמה ואיום קיומי משפיעים על מיניות זוגית באופן עמוק ומטלטל כל כך. הגוף האנושי, בחכמתו ההישרדותית, אינו מפריד בין המציאות החיצונית המסוכנת לבין החוויה הפנימית. כאשר אדם חי לאורך חודשים ארוכים בתחושת איום, תחת עומס קוגניטיבי או בדריכות לקראת הבאות, מערכת העצבים שלו מתוכנתת להתקשות לעבור למצב של רגיעה. אינטימיות ומיניות מיטבית, לעומת זאת, זקוקות בדיוק למרחב הזה – מרחב שבו הגוף מקבל היתר להאט את הקצב, לנשום עמוק, לחוש סקרנות ולהתמסר למגע מבלי לחשוש. כאשר המרחב הבטוח הזה מצטמצם בגלל נסיבות חיצוניות, המיניות בהכרח משתנה.
מטפלים זוגיים ומטפלים מיניים הפועלים בישראל כיום פוגשים לעיתים קרובות שתי תגובות הפוכות לכאורה. ישנם זוגות שמספרים בכאב כי החשק המיני פשוט התאדה. הגוף עייף עד לשד עצמותיו, הראש עמוס בדאגות פרנסה, שלום החיילים והחטופים, והרעיון של מגע מיני נתפס פתאום כעוד דרישה מתישה בתוך יום שכבר גדוש במתח עד אפס מקום. מנגד, ישנם זוגות שמגלים אצל עצמם דווקא צורך מוגבר ודחוף בקרבה פיזית. עבורם, המגע החושני והמיני נעשה לדרך המהירה והיעילה ביותר להירגע, לפרוק מתח, להרגיש שהם עדיין בחיים, או לחזור לרגע אחד של חיבור מנחם בתוך מציאות שמלאה בחדשות קשות ובאי ודאות קיצונית. שתי התגובות הן בגדר הנורמה במצבי קיצון.
כדי להבין את הדינמיקה הזאת לעומקה, חשוב להכיר הבחנה קלינית מרכזית במחקר המודרני של מיניות. לא כל תשוקה מינית מופיעה באופן ספונטני ומתפרץ. אצל אנשים רבים, ובמיוחד אצל נשים, החשק מתעורר באופן תגובתי – כלומר, דווקא מתוך ובתוך הקרבה עצמה. אדם עשוי לגשת למפגש אינטימי ללא תחושת תשוקה מובהקת ובוערת, אך כאשר נוצרת קרבה רגשית, אווירה בטוחה ומגע גופני נעים, התשוקה מתחילה להתעורר ולהיבנות בהדרגה. כאשר זוגות אינם מכירים את המנגנון הנורמלי הזה, ומצפים לתשוקה ספונטנית דווקא בימי מלחמה, היעדר חשק ראשוני עלול להתפרש מיד כסימן מבשר רעות לכך שמשהו מהותי בקשר עצמו גווע.
בתוך ההקשר הקליני הזה, שאלות ופניות סביב חוסר חשק מיני נעשות לעיתים קרובות שער כניסה להבנה רחבה הרבה יותר של מה שמתרחש עמוק בין בני הזוג. במקום לראות בירידה בתשוקה תקלה מכנית שיש לתקן במהירות באמצעות טכניקות נקודתיות, המטפל מסייע לזוג להבין אותה כשפה חלופית של הגוף ושל הקשר. כאשר מטפלים מצליחים לשקף לזוגות את הרעיון שמיניות היא תהליך חי, דינמי ורגיש להקשר הסביבתי, השיח בחדר משתנה. במקום להיבהל, להאשים או לחוש אשמה על השינוי, בני הזוג מתחילים לשאול יחד מה הגוף שלהם מנסה לומר להם על התקופה הקשה שהם חולקים יחד.
כדי להבין כיצד מלחמה משנה את המיניות הזוגית הלכה למעשה, לא מספיק להישאר במגדל השן של התיאוריה הפסיכולוגית; יש להקשיב בתשומת לב רבה למה שמתרחש בפועל בין כותלי חדר הטיפול. מטפלים זוגיים ומטפלים מיניים בישראל מזהים ומתארים בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה הנוכחית, מספר תבניות קליניות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, גם אם כל זוג מגיע עם רקע וסיפור אישי שונים לחלוטין. התבניות הללו חושפות את הדרכים המגוונות שבהן הנפש והגוף מנסים לעבד את הטראומה דרך קשר עם האחר.
התמונה הראשונה והכואבת מוכרת במיוחד בקליניקות העובדות עם משפחות מילואימניקים, שם אחד מבני הזוג שב הביתה לאחר חודשים ארוכים בחזית. לעיתים קרובות, בן הזוג שחוזר הביתה מתקשה מאוד להיכנס מחדש, רגשית ופיזית, אל תוך המרחב האינטימי שהשאיר מאחור. הוא מגיע הביתה עייף, מותש, במצב של דריכות-יתר, מגיב בבהלה לרעשים פתאומיים, ולעיתים קרובות מתקשה לשאת קרבה פיזית מיידית ואינטנסיבית. הגוף שלו, שלמד לשרוד באמצעות נוקשות, זקוק לזמן הפשרה. בת הזוג, מנגד, שחיכתה לו חודשים ארוכים, החזיקה את הבית בקושי רב וייחלה לרגע שיחזור כדי שתוכל להניח את הראש, עלולה לפרש את הריחוק הפיזי שלו כדחייה אישית וכאובדן האהבה. עבור המטפל, האתגר העדין הוא לספק הדרכה מהירה ומרגיעה: לעזור לשני הצדדים להבין שהקושי איננו בהכרח עדות לחוסר משיכה או ריחוק רגשי אלא תגובה נוירולוגית טבעית של גוף שעדיין מתנהל תחת חוקי שדה הקרב.
התמונה השנייה שנצפית בחדרי הטיפול היא לעיתים כמעט הפוכה לחלוטין. ישנם זוגות שאצלם מופיעה לפתע עלייה חדה, ולעיתים לא אופיינית, בתשוקה המינית. אחד מבני הזוג, או שניהם, מבקש יותר קרבה פיזית, יותר מגע, ולעיתים גם אינטנסיביות מינית גבוהה או מחוספסת יותר. עבור הצד שאינו חווה התעוררות דומה, הדבר עלול להרגיש מוזר, מנותק מהמציאות האבלה, או אפילו לא רגיש לחומרת התקופה. אך כאשר מטפלים מתבוננים בדינמיקה הזו לעומק, מתברר שלעיתים המגע העוצמתי נעשה הדרך היחידה להרגיש חי מול צל המוות. בתוך מציאות שמלאה בשכול, הרס וחדשות מצמררות, הקרבה הגופנית העמוקה ויצר החיים נעשים לעוגן של שפיות וחיבור – מרד פנימי של הגוף באובדן המקיף אותו.
התמונה השלישית היא, מניסיונם של רבים, הנפוצה והמתעתעת ביותר. זוג מגיע לקליניקה בגלל הסלמה משמעותית במריבות. הם מתווכחים בלהט על משימות הבית, על חינוך הילדים, על חלוקת הנטל, על עייפות כרונית או על חוסר התחשבות הדדית. אך כאשר המטפל מאפשר לשיחה להתעמק ולגעת ברבדים הסמויים, מתברר במהרה שהריב האמיתי והכואב ביותר מתרחש במקום אחר לגמרי. אחד מבני הזוג מרגיש שהשני התרחק ממנו פיזית ורגשית ונטש אותו במערכה. השני מרגיש שכל פנייה אליו לקרבה או מגע נחווית כעוד דרישה תובענית במערכת שעומדת לקרוס. מתחת לוויכוחים היומיומיים על שטיפת הכלים מתחבאת תחושת נטישה ובדידות עמוקה בתוך הקשר.
בנקודה קריטית זו, המיניות נעשית לשפה הסמויה של הקשר הזוגי. לא תמיד בני הזוג מסוגלים או יודעים לדבר עליה ישירות וללא בושה, אך היא נוכחת כפיל בחדר בכל אינטראקציה ביניהם. בדיוק מסיבה זו, העבודה הקלינית עם זוגות בתקופות של איום מתמשך אינה יכולה ואסור לה להתעלם מן המרחב האינטימי. עבודה נכונה עם זוגות בימי משבר שזורה באופן הדוק בתפיסות המוצגות בגישות לטיפול זוגי בזמן מלחמה, שם מודגש כי מצבי חירום אינם רק מגבירים קונפליקטים רדומים קיימים, אלא משנים מהיסוד את כל הדינמיקה ההיקשרותית של הקשר. המשימה הטיפולית איננה להחזיר את הזוג לנקודת ההתחלה השגרתית שלהם, אלא לעזור להם לבנות גשר חדש מעל לתהום שיצרה המציאות, וללמד אותם לראות זה בתגובותיו של זה ניסיונות אנושיים להתמודד עם אותה טראומה.
אחת הסיבות השכיחות והכואבות ביותר לכך שזוגות פונים לטיפול סביב תחום המיניות היא קיומו של פער בחשק המיני. כמעט כל מטפל זוגי או סקסולוג מכיר את המשפט המוכר שנאמר, לעיתים בייאוש או בכעס כבוש, כבר בדקות הראשונות של פגישת ההיכרות: "אני רוצה יותר, והיא רוצה פחות", או להפך. לכאורה, על פני השטח, מדובר בבעיה טכנית ופשוטה של תדירות או של חוסר התאמה בצרכים הפיזיים. אך בפועל הקליני, הפער בחשק כמעט אף פעם איננו מצטמצם אך ורק לשאלה המספרית של כמות הפעמים שבהן בני הזוג מקיימים יחסים בשבוע או בחודש. מאחורי הפער המספרי הזה מסתתר לעיתים קרובות סיפור פסיכולוגי עמוק בהרבה על הדרך שבה כל אחד מבני הזוג חווה קרבה, מפרש ביטחון רגשי, או מתמודד עם פחד תהומי מפני דחייה ונטישה.
במצבי לחץ מתמשכים, כפי שחווה החברה הישראלית כיום, הפערים הללו נוטים להקצין ולהתרחב לממדים שקשה להכיל. כאשר המציאות החיצונית מלאה במתח, חרדה ואי ודאות מאיימת, אנשים מפעילים מנגנוני התמודדות שונים מאוד. יש מי שמחפש קרבה פיזית כדרך עיקרית לוויסות עצמי ולהרגעה. עבורו, המגע, החיבוק והאינטימיות המינית הם דרך הכרחית להרגיש מחובר, רצוי, חי ולא בודד מול אימת העולם. לעומת זאת, בן הזוג השני עשוי להגיב לאותו סטרס חיצוני בדיוק בצורך הפוך לחלוטין: הצורך להסתגר ולהתרחק. גופו חש מותש, המערכת הרגשית שלו עמוסה עד קצותיה בחרדות קיומיות, וכל פנייה לקרבה גופנית נחווית כחדירה למרחב, כהצפה חושית או כדרישה תובענית נוספת, במקום כמקור אפשרי לנחמה ולתמיכה.
כאשר שני דפוסי ההתמודדות המנוגדים הללו נפגשים תחת קורת גג אחת, נוצרת במהירות דינמיקה קלאסית והרסנית של רודף מול נסוג. הקושי האמיתי איננו טמון רק בפער המיני עצמו, אלא בפרשנות ובמשמעות ההרסנית שכל אחד מבני הזוג מעניק להתנהגות של האחר. האדם שמבקש יותר קרבה עלול לתרגם את הסירוב באופן אישי ופוגעני, ולהרגיש שהוא נדחה, אינו מושך או שאינו אהוב עוד. האדם שמתקשה להיענות ונסוג, עלול להרגיש מותקף, נשפט, אשם, או תחת מכבש של ציפיות שהוא אינו מסוגל לעמוד בהן. במקרים רבים, שני הצדדים נשאבים לתוך מעגל קסמים שלילי, שבו כל ניסיון של האחד להתקרב רק גורם לשני לבנות חומות גבוהות יותר ולהעמיק את הריחוק.
בדיוק בנקודה קריטית זו מתברר לחלוטין כי הפער בחשק הוא עניין רגשי וזוגי-היקשרותי, ולא רק בעיה פיזיולוגית. כאשר בני זוג אינם מסוגלים לנהל תקשורת בטוחה ופתוחה על הפער הזה, התסכול מחלחל ומזהם אזורים נוספים בזוגיות. כדי לפרק את המוקש הזה, העבודה הטיפולית חייבת להרחיב את הפריזמה ולהתמקד בשאלה העמוקה: מה המשמעות הסמויה של המגע עבור כל אחד מכם? בתוך ההקשר הטיפולי המעמיק הזה, הנשען לא פעם על עקרונות של טיפול זוגי פסיכואנליטי, התמודדות עם תלונות על חוסר חשק מיני מקבלת משמעות רחבה ואמפתית יותר. הירידה בתשוקה מפסיקה להיות מוגדרת כתקלה של אחד הצדדים, ומוסגרת מחדש כסימפטום טבעי של מערכת יחסים הנמצאת תחת סטרס, וכאיתות לכך שדרוש בנייתו מחדש של מרחב בטוח, מילולי וגופני, שיאפשר לשני הצדדים לנשום יחד.
למרות שמיניות היא אבן יסוד בחיי הזוגיות ומרכיב קריטי בבריאות הנפשית והקשר ההיקשרותי, מטפלים רבים מגלים שדווקא בתוך המרחב המוגן של חדר הטיפול, קשה הרבה יותר לדבר עליה מאשר על כל נושא טעון אחר. קל יותר למטפלים ולמטופלים כאחד לנהל שיח על חרדות קיומיות, על זיכרונות טראומטיים מילדות, על קונפליקטים מרים מול משפחת המוצא או על דימוי עצמי נמוך. אך רגע שבו השיחה הקלינית מבקשת לחצות את סף חדר השינה ולהתקרב לאזור העדין של תשוקה, פנטזיות, גוף, מגע ואינטימיות פיזית – משהו בחדר משתנה, האוויר נהיה דחוס יותר, והניסוחים נעשים מהוססים ועקיפים. המבוכה הזו בחדר הטיפולים אינה מקרית ואינה נחלתם של מטופלים בלבד. היא נוכחת בעוצמה גם אצל אנשי המקצוע.
חלק ניכר מן הקושי בקרב מטפלים קשור לחשש טבעי אך מגביל מחציית גבולות האתיקה וההכלה. מטפלים רבים רוצים להימנע בכל מחיר ממצב שבו המטופלים יחוו את שאלותיהם הישירות כחדירה לפרטיות, כמציצנות לא מותאמת או כהפרה של החוזה הטיפולי. אחרים חוששים בכנות שאין להם מספיק ידע רפואי או סקסולוגי בתחום המיניות, ולכן הם מעדיפים להישאר באופן לא מודע באזורי השיח הדינמיים והמערכתיים שבהם הם מרגישים על קרקע בטוחה ויציבה. אל כל אלה מתווסף רובד עמוק של מבוכה תרבותית וחברתית; גם בפתחה של המאה ה-21, מיניות עדיין נתפסת בתרבויות וקהילות רבות כנושא סגור ואינטימי מאין כמותו, שכמעט ולא ראוי להעלות אותו במילים מפורשות, גם לא באוזניו של איש מקצוע אובייקטיבי המופקד על בריאות הנפש.
אלא שבמציאות היום-יומית של טיפול זוגי, הימנעות שיטתית מן הנושא, או המתנה פסיבית לכך שהזוג יעלה אותו ביוזמתו, עלולה ליצור עיוורון קליני חמור. כאשר זוג מתיישב מול המטפל ומדבר בכאב על ריחוק תהומי, על תחושת שקיפות, בדידות מחרידה בתוך הבית או על מריבות מעגליות מתישות, המרחב האינטימי-מיני הוא לעיתים קרובות המסך שבו הקשר מקרין את מצבו בצורה הצלולה והבוטה ביותר. אם המטפל מסיר את מבטו ואיננו שואל באופן אקטיבי ורגיש על הקרבה הפיזית והמיניות, הוא עלול להחמיץ חלק מהותי ומשמעותי מן התמונה הזוגית הכוללת, ולהשאיר את המטופלים לבד עם המצוקה השקטה ביותר שלהם.
הפרקטיקה מלמדת שדווקא שאלה ישירה, פשוטה ועדינה המנוסחת במקצועיות, יכולה לפתוח שער רחב לשיחה עמוקה מאין כמוה. כאשר מטפל שואל באמפתיה: "כיצד נראית האינטימיות והקרבה הפיזית ביניכם בתקופה סוערת זו?", או "האם חל שינוי כלשהו במגע ובמיניות שלכם מאז תחילת המלחמה?", בני זוג רבים חווים, להפתעתם, הקלה עצומה. הם מגלים פתאום שלגיטימי, ואף הכרחי, לדבר על נושא שהיה להם קשה כל כך להעלות ביוזמתם בשל מחסומי הבושה והאשמה. הכניסה לשיח מורכב זה נעשית מקצועית וטבעית יותר ככל שהמטפל נשען על מודלים של מתן הרשאה הנהוגים בפרקטיקה של טיפול מיני ממוסד, המדגיש כי יצירת סביבה נטולת שיפוטיות לפתיחת נושאים מיניים היא בפני עצמה התערבות טיפולית עצמתית ומשנת חיים.
כאשר אנו לוקחים צעד לאחור ומתבוננים בפרספקטיבה רחבה על השינויים הדרמטיים במיניות ובאינטימיות הזוגית בישראל מאז פרוץ המלחמה, קשה להישאר בגבולות הצרים של הטיפול הפרטני ולראות בהם רק תופעה קלינית מקומית של זוגות בודדים. במובן עמוק, סוציולוגי ופסיכולוגי כאחד, המיניות בחדרי השינה של ישראל נעשית ראי צלול ונוקב של המצב החברתי והלאומי כולו. דרך העדשה של הקושי האינטימי, משתקף לנו סיפורה של אומה שלמה המנסה לחיות את חייה, להמשיך לתפקד ולהחזיק מעמד בתוך מציאות של איום מתמשך על עצם קיומה. המיניות מספרת את הסיפור הלא-מדובר על האופן שבו הגוף הלאומי מגיב למציאות של טראומה ואי-יציבות קיצונית, ועל הצורך האנושי הבסיסי כל כך למצוא אי של יציבות ורגע מזוקק של חיות בתוך אוקיינוס של חוסר ודאות ופחד.
החברה הישראלית, מטבע הווייתה ההיסטורית, רגילה ומתורגלת להגדיר את עצמה במונחים נוקשים של חוסן. השיח הציבורי והתקשורתי היומיומי מדגיש ללא הרף את העמידה האיתנה בלחצים, את אתוס ההתגייסות המהירה, את הערבות ההדדית, את רוח הלחימה ואת היכולת המופלאה להמשיך לייצר שגרה ולתפקד במלוא המרץ גם כאשר המציאות קורסת. כל אלה הם אכן משאבי הישרדות יקרי ערך מאין כמותם, שהצילו את החברה הישראלית ממשבר מוחלט. אולם, ההתמקדות הבלעדית בגבורה ובתפקוד גובה מחיר פסיכולוגי כבד; היא יוצרת מרחב ציבורי ותרבותי צר מאוד, שבו לרגשות עדינים, פגיעים ושבירים יותר נותר מעט מאוד מקום לביטוי לגיטימי. אנשים רבים יודעים לומר, ואף מצופים לומר, שהם מחזיקים מעמד, ושהם ממשיכים קדימה בכל הכוח. אבל בסוף היום, כשהדלת נסגרת, קשה להם הרבה יותר להודות שהם עייפים עד לשד עצמותיהם, שהם זקוקים נואשות למגע, ושהם רועדים מפחד לאבד את הקשר והקרבה שעוד נותרו להם.
חדר המיטות, שהוא המרחב החשוף ביותר בחיי האדם, חושף באחת בדיוק את המקומות המוסתרים הללו. כאשר זוגות יושבים מול המטפל ומדברים על ירידה בחשק או מתלוננים על חוסר יכולת להתחבר פיזית, הם אינם מדברים רק על תגובות פיזיולוגיות או הורמונליות. הם מוסרים עדות אישית כואבת על העומס הרגשי הבלתי נתפס של התקופה, על תחושת הבדידות המצמררת שהם חווים גם כשהם מוקפים באנשים בתוך מציאות מלחיצה, ועל הכמיהה הפשוטה למצוא עוגן בטוח בתוך עולם שמרגיש בלתי צפוי ומסוכן.
בתוך ההקשר הטיפולי והחברתי הרחב הזה, המרחב של טיפול זוגי חורג מניהול קונפליקטים בסיסי. עלינו כמטפלים לזכור, להזכיר ולהפנים – המטרה הטיפולית איננה להשיב את הזוג לאיזו פנטזיה של מה שהיה לפני המלחמה, אלא לבנות עבורו דרך חדשה של ביטחון, מגע ושפה זוגית בתוך המציאות שנוצרה. בסופו של יום, היכולת של החברה הישראלית לשקם את עצמה, תלויה במידה רבה ביכולתם של יחידיה לשוב, לאהוב ולהעניק מגע בסביבתם האינטימית והקרובה ביותר.
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). American Psychiatric Publishing.
Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. 1. Attachment. Basic Books.
Freud, S. (1920). Beyond the pleasure principle. The Hogarth Press.
Perel, E. (2006). Mating in captivity: Unlocking erotic intelligence. HarperCollins.
Reis, H. T., & Shaver, P. R. (1988). Intimacy as an interpersonal process. In S. Duck (Ed.), Handbook of personal relationships (pp. 367-389). Wiley.
World Health Organization. (2006). Defining sexual health: Report of a technical consultation on sexual health. WHO Press.
מאמר נכתב ע"י: ויקטוריה גרשקוביץ - פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית, מטפלת מינית בהתמחות
