פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD)
05/10/2025 דליה גונן - פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת
דליה גונן - פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת | 03/10/2025 08:11פוסט טראומה היא מילה שאנחנו שומעים הרבה, אבל לא תמיד מבינים עד הסוף מה היא אומרת. לא כל אירוע קשה הופך להיות טראומה, ולא כל טראומה מובילה לפוסט טראומה. רוב האנשים חווים בחיים שלהם לפחות רגע אחד מטלטל. תאונת דרכים, לידה מסובכת, פיטורין לא צפויים, אש בבית או אפילו מחלה קשה של אדם קרוב. ברוב המקרים הנפש מצליחה לעכל את מה שקרה, גם אם זה לוקח זמן. עם תמיכה מהמשפחה ומהחברים, ועם החוסן הפנימי שכל אחת מאיתנו מביאה איתה, אנחנו מתקדמות הלאה.
אבל לפעמים, האירוע חזק מדי, חודר מדי, ומותיר חותם שנשאר. זה יכול לקרות כשמדובר באירוע מסכן חיים, כמו מלחמה או פיגוע, תקיפה מינית, התעללות מתמשכת בילדות, או אובדן אלים. זה יכול לקרות גם כשאנחנו עדות לאירוע כזה, אפילו אם לא היינו הקורבן הישיר. במקרה כזה הזיכרון לא משתלב עם שאר חוויות החיים אלא נשאר "תקוע", כאילו הזמן עמד מלכת. הוא קופץ שוב ושוב בצורה לא צפויה, מלווה ברגשות עזים של פחד, אשמה או בושה.
כאן נכנסת לתמונה פוסט טראומה. זו בעצם טראומה שלא טופלה כראוי, ולא הצליחה להתרכך עם הזמן. במקום להיחלש, היא מתעוררת מחדש בכל פעם שיש טריגר קטן שמזכיר את מה שקרה. לפעמים זה ריח מסוים, מילה שנאמרת במקרה, חדשות בטלוויזיה או אפילו חלום בלילה. אדם יכול להיראות מבחוץ מתפקד כרגיל, אבל בפנים לחוות מציאות שבה העבר פולש כל הזמן להווה.
חשוב להבין שפוסט טראומה אינה בחירה ואינה עדות לחולשה. היא הדרך של הגוף ושל הנפש להתריע שוב ושוב שיש סכנה, גם כשהיא כבר לא קיימת. המערכת שנועדה לשמור עלינו פשוט לא מצליחה להירגע. ולכן, בלי טיפול מתאים, הפצע הנפשי לא נסגר אלא ממשיך להכאיב, ולפעמים גם להתרחב.
כדי להבין מהי פוסט טראומה באמת, חשוב להכיר את התסמינים שמאפיינים אותה. לא מדובר ברגש חולף או בזיכרון לא נעים, אלא במצב שבו החוויה הטראומטית ממשיכה לחיות בתוך האדם ומשפיעה על כל תחומי החיים.
אחד הסימנים הבולטים הוא חזרה בלתי רצונית של האירוע. זה יכול להיות בצורת פלאשבקים חזקים, כאילו האירוע מתרחש שוב ממש מול העיניים, או דרך חלומות וסיוטים שחוזרים על עצמם. גם מחשבות חודרניות שלא מרפות, כאלה שמגיעות בלי שליטה, הן חלק מהחוויה. לא פעם נשים וגברים עם פוסט טראומה מרגישים שהזיכרון חזק מהם, כאילו אין דרך לעצור אותו.
תסמין נוסף הוא הימנעות. הרבה פעמים אנשים בוחרים להתרחק מכל דבר שעלול להזכיר את מה שקרה. זה יכול להיות מקום מסוים, אדם מסוים, אפילו ריח או סרט בטלוויזיה. בהתחלה ההימנעות נראית כמו פתרון, אם לא אדבר על זה, אם לא אחשוב על זה, אולי זה ייעלם. אבל עם הזמן היא מצמצמת את החיים יותר ויותר, עד שהאדם מוצא את עצמו חי בתוך גבולות מאוד צרים.
לצד זה מופיעים גם שינויים רגשיים וקוגניטיביים. חלקם חווים תחושת אשמה עמוקה, גם אם לא הייתה להם כל שליטה במה שקרה. אחרים מרגישים שהם שונים מכולם, מנותקים מהעולם ומהקרובים אליהם. מצב הרוח יכול לרדת, והאמון בעצמם ובאחרים נשבר. לעיתים יש גם קושי לזכור חלקים מהאירוע, כאילו המוח נעל חלק מהתמונה כדי לנסות להגן עליהם.
עוד קבוצה של תסמינים נוגעת לעוררות יתר. זה מתבטא בעצבנות, בהתקפי כעס, בערנות מוגברת לכל רעש או תזוזה, ובתגובות בהלה חזקות גם לגירויים קטנים. קשיי ריכוז והפרעות שינה שכיחות מאוד, והגוף כולו חי במתח מתמשך.
האבחנה הרשמית מתבצעת לפי קריטריונים שנקבעו ב־DSM וב־ICD, והיא דורשת שהתסמינים יימשכו מעל חודש ושיהיו מלווים בפגיעה ממשית בתפקוד היום יומי. רק איש מקצוע מוסמך יכול לקבוע אבחנה כזו, אך ההבנה של התסמינים עוזרת לזהות מתי יש מקום לפנות לעזרה.
חשוב לדעת שפוסט טראומה לעיתים מתלווה למצבים נוספים כמו דיכאון או חרדה כללית. לכן, אבחון מדויק אינו רק רשימת סימפטומים, אלא ראייה רחבה של האדם כולו, של ההיסטוריה שלו ושל ההקשר שבו התפתחה הטראומה.
לא כל מי שנחשפת לאירוע טראומטי תפתח פוסט טראומה. שתי נשים יכולות לעבור כמעט את אותה חוויה, אך אצל אחת היא תיטמע בזיכרון ותיחלש עם הזמן, ואצל השנייה היא תהפוך למרכז חייה ותפריע לה שנים ארוכות. השאלה למה זה קורה מעסיקה חוקרים ומטפלים כבר עשרות שנים, והתשובה אינה אחת אלא מורכבת ממכלול של גורמים ביולוגיים, אישיותיים וחברתיים.
אחד מגורמי הסיכון הידועים ביותר הוא טראומות קודמות. מי שחוותה בילדותה אלימות במשפחה, הזנחה או התעללות מינית, נושאת איתה פגיעות נפשית בסיסית. כאשר מתווספת עליה טראומה חדשה בבגרות, המערכת הנפשית מתקשה להכיל אותה, והסיכון לפתח פוסט טראומה גדל. גם דיכאון במשפחה או הפרעות חרדה אצל קרובים מדרגה ראשונה יכולים להוות רקע שמגביר את הרגישות.
היעדר תמיכה חברתית הוא גורם משמעותי נוסף. אדם שמרגיש בודד לאחר האירוע, שאין לו על מי להישען, יתקשה לשאת את המשקל של החוויה לבדו. לעומת זאת, מי שמוקפת ברשת תמיכה יציבה של בני משפחה, חברים או קהילה תמצא את עצמה לרוב במצב חוסן גבוה יותר. התמיכה לא מוחקת את הטראומה, אך היא מספקת קרקע שמאפשרת לנפש להחלים.
לצד הגורמים החברתיים קיימת גם השפעה ביולוגית ממשית. מחקרים הראו שההיפוקמפוס, החלק במוח שאחראי על עיבוד זיכרונות, יכול להיפגע בעקבות טראומה. כשהוא פועל בצורה פחות יעילה, הזיכרונות הטראומטיים לא משתלבים עם שאר הזיכרונות אלא נשארים חיים וחודרניים. גם האמיגדלה, המרכז שמעבד פחד ואיום, נוטה להיות פעילה מדי אצל נפגעי פוסט טראומה. פעילות יתר זו מסבירה את תחושת הערנות המתמדת ואת תגובות הפחד המוגזמות.
בנוסף, הגוף ממשיך לייצר הורמוני סטרס כמו אדרנלין וקורטיזול גם כשאין סכנה ממשית. מערכת העצבים נמצאת דרוכה כאילו כל רגע עלול לקרות אסון חדש. לאורך זמן מצב זה מתיש לא רק את הנפש אלא גם את הגוף. הוא עלול להוביל לבעיות לב, כאבים כרוניים, הפרעות שינה ומחלות נוספות. במילים אחרות, פוסט טראומה היא לא רק חוויה נפשית, אלא מצב שמשפיע על הגוף כולו.
כל הגורמים הללו, ביולוגיים, נפשיים וחברתיים, משתלבים זה בזה ויוצרים את הסבירות להתפתחות ההפרעה. אין כאן "אשמה" או חולשה אישית. מדובר במערכת מורכבת מאוד של תגובות טבעיות, שבנסיבות מסוימות הופכות לבלתי נסבלות. ההבנה הזו חשובה כדי שנוכל לגשת לטיפול מתוך חמלה והכרה אמיתית בקושי.
החדשות הטובות הן שגם אם פוסט טראומה מרגישה כמו מצב שאין ממנו מוצא, יש היום מגוון רחב של דרכי טיפול שנחקרו ונמצאו יעילות. חשוב להבין שטיפול אינו מוחק את מה שקרה, אלא עוזר לאדם לחיות עם הזיכרון בצורה שפוגעת פחות ביומיום.
במרכז ההתערבות נמצאת הפסיכותרפיה. אחת הגישות הנפוצות היא הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי, שמאפשר לאדם להיחשף בהדרגה לזיכרונות או לסיטואציות שמעוררות חרדה, וללמוד לפרק את הקשר בין הגירוי לבין תחושת האיום. מטופלות מספרות שככל שהן מתמודדות צעד אחר צעד עם התכנים הקשים, הן מרגישות שליטה גדולה יותר ופחות פחד ממה שעולה.
שיטה נוספת היא EMDR, עיבוד מחדש באמצעות תנועות עיניים. במהלך המפגשים המטופלת מתמקדת בזיכרון מסוים, ובו בזמן מבצעת תנועות עיניים מצד לצד לפי הנחיית המטפל. השיטה מבוססת על ההבנה שהמוח יכול לעבד טראומה באופן יעיל יותר כאשר הוא עסוק בגירוי נוסף. מחקרים רבים מצאו ש־EMDR מקצר תהליכים ומביא להקלה משמעותית בתסמינים.
יש גם מקום לטיפולים קבוצתיים. קבוצות תמיכה מאפשרות לנשים וגברים החווים פוסט טראומה להרגיש שהם לא לבד. עצם השיתוף בסביבה בטוחה, שבה האחרים מבינים בדיוק על מה מדובר, מספק תחושת שייכות ומפחית את הבדידות. עבור רבים זהו שלב חשוב בדרך לריפוי.
בנוסף לפסיכותרפיה קיימות תרופות שיכולות להקל על תסמיני חרדה ודיכאון המלווים את ההפרעה. התרופות הנפוצות ביותר הן ממשפחת ה־SSRI וה־SNRI, שהוכחו כמסייעות בשיפור מצב הרוח ובהפחתת עוררות יתר. הן אינן פותרות את הטראומה עצמה, אך יכולות לספק יציבות רגשית שמאפשרת להתמודד טוב יותר עם התהליך הטיפולי.
מעבר לשיטות הקלאסיות, בשנים האחרונות יש עניין הולך וגובר בטיפולים אינטגרטיביים. למשל, שילוב של עבודה גופנית כמו יוגה או תנועה עם עבודה רגשית. הרעיון הוא שהטראומה נשמרת לא רק בזיכרון אלא גם בגוף, ולכן צריך לאפשר לגוף לשחרר אותה בדרכים נוספות מלבד שיחה.
חשוב לזכור שאין טיפול אחד שמתאים לכולן. מה שעוזר לאדם אחד לא תמיד יעבוד עבור האחרת. המפתח הוא התאמה אישית, שילוב נכון בין כלים שונים, ובעיקר קשר אמפתי ובטוח עם המטפל או המטפלת. שם מתחילה הדרך להחזרת תחושת הביטחון שאבדה.
חיים עם פוסט טראומה אינם נראים תמיד מבחוץ. אדם יכול להמשיך לעבוד, לגדל משפחה, אפילו להיראות מתפקד היטב, אבל בפנים המאבק מתרחש בכל רגע. הזיכרון החודרני, התחושות הפיזיות של חרדה, הדריכות המתמדת, כל אלה גובים מחיר יומיומי שקשה להסביר למי שלא חווה זאת.
אחד הקשיים הבולטים הוא הימנעות. מי שחוותה טראומה תנסה פעמים רבות להתרחק מכל מה שיכול להזכיר לה את מה שקרה. זה יכול להיות רחוב מסוים, נהיגה בלילה, או אפילו שיחה על נושא שנראה לא קשור. בהתחלה זה מעניק תחושה של הקלה, אבל בהמשך ההימנעות מתחילה לצמצם את החיים. פתאום היא לא יוצאת למקומות מסוימים, לא נפגשת עם אנשים, לא מנסה חוויות חדשות. המעגל הולך ומצטמצם, והבדידות הולכת וגדלה.
השפעה נוספת ניכרת במערכות יחסים. בני זוג מתארים לעיתים קרובות תחושת נתק, כאילו האדם הקרוב אליהם נמצא פיזית לידם אבל נפשית רחוק מאוד. גם הקשר עם ילדים או חברים קרובים עלול להיפגע. רגשות של אשמה או בושה גורמים לא פעם להתרחקות, והנפגעת חווה שהיא לא מצליחה "להיות שם" עבור היקרים לה. המעגל הזה של ריחוק הדדי מחריף את תחושת הניכור.
גם הגוף עצמו סובל. נדודי שינה, כאבי ראש, בעיות עיכול, דפיקות לב מואצות, אלו רק חלק מהביטויים הפיזיים שמלווים את פוסט טראומה. הגוף חי במצב מתמיד של דריכות, כאילו בכל רגע עומד לקרות אסון חדש. לאורך זמן זה מתיש, שוחק וגורם לפגיעה גם בבריאות הכללית.
לצד הקשיים קיימות גם דרכים שמאפשרות לנהל חיים טובים יותר עם ההפרעה. יצירת שגרה ברורה ויציבה מעניקה תחושת שליטה. פעילות גופנית קבועה, אפילו הליכה יומית פשוטה, מסייעת לשחרור מתחים. טכניקות הרפיה כמו נשימות עמוקות או מדיטציה יכולות להקל, גם אם במעט, על הלחץ הפנימי. ובעיקר , קשר עם אחרים. רשת תמיכה חברתית, אפילו קטנה, היא משאב שאין לו תחליף.
חיים עם פוסט טראומה דורשים הרבה סבלנות כלפי עצמך. יש ימים קשים יותר וימים קלים יותר, ולעיתים תהליך ההחלמה מלווה בעליות ומורדות. ההכרה בכך שזה חלק מהדרך יכולה לעזור לאדם לא לוותר לעצמו, ולהבין שגם אם הדרך ארוכה, היא אפשרית.
כשאדם קרוב מתמודד עם פוסט טראומה, בני המשפחה ובני הזוג מוצאים את עצמם בתוך סיטואציה מורכבת מאוד. מצד אחד הם רוצים להיות שם, לתמוך, להקל, אבל מצד שני הם נתקלים לא פעם בקיר של שתיקה, ריחוק או כעס. לא תמיד ברור להם מה נכון לומר או איך נכון להתנהג, ולעיתים הם עצמם חשים מותשים ומבולבלים.
הנוכחות של בן זוג תומך יכולה לעשות הבדל עצום. לפעמים לא נדרשות מילים גדולות או פתרונות יצירתיים. עצם הידיעה שיש מישהו שמוכן להישאר קרוב, גם כשהשיחה נעצרת או כשהזיכרונות מציפים, היא משענת חשובה. יחד עם זאת חשוב שבני הזוג יבינו שלא כל הזמן אפשר לדבר על הטראומה, ושלא תמיד יש למתמודדת כוח או רצון לשתף. סבלנות היא מילת המפתח כאן.
משפחה יכולה לתרום רבות על ידי יצירת סביבה יציבה ובטוחה. זה אומר לשמור על שגרה, להציע פעילויות משותפות פשוטות כמו טיול קצר או צפייה בסרט, ולהיות ערניים לטריגרים שעלולים להציף. הכרה בכך שתגובות מסוימות אינן מכוונות אישית אלא תוצאה של הפוסט טראומה עצמה יכולה להפחית מתחים רבים בבית.
חשוב גם לדבר על הצד השני של המשוואה. לבני זוג ולבני משפחה יש לעיתים קרובות תחושות קשות של תסכול, חוסר אונים ואפילו אשמה. הם יכולים להרגיש שהם "לא עושים מספיק" או שהם עצמם נפגעים מהמצב. כאן נכנס הצורך שלהם בקבלת תמיכה. הדרכות משפחתיות או טיפול זוגי יכולים לעזור להם להבין טוב יותר מהי פוסט טראומה, איך מגיבים למצבים מאתגרים, ואיך מגינים גם על עצמם תוך כדי שהם תומכים באדם היקר להם.
בסופו של דבר, פוסט טראומה היא חוויה אישית אך גם משפחתית. היא משפיעה על מערכות יחסים קרובות לא פחות משהיא משפיעה על מי שנושא אותה בגופו ובנפשו. כשמשפחה ובני זוג לומדים לראות את האדם שמעבר להפרעה, כשהם מתעקשים לשמור על חיבור גם כשקשה, נוצר מרחב שמאפשר החלמה. אולי לא החלמה מוחלטת, אבל חזרה לחיים שיש בהם קרבה, אמון ותקווה.
האם אפשר לאבחן פוסט טראומה באופן עצמאי?
אבחון של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) אמור להיעשות על ידי איש מקצוע בתחום הבריאות הנפשית, כמו פסיכולוג, פסיכיאטר.
אפשר לשים לב לסימפטומים של PTSD באופן עצמאי, אך אינך יכול לאבחן אותו ללא עזרת איש מקצוע בתחום הבריאות הנפשית. הסימפטומים כוללים הפרעות שינה, חרדה, תחושת מתיחות חריגה, מרדף אחרי מחשבות חוזרות ונשנות, ותחושת התרחקות מאנשים או מפעילויות שאתה אוהב.
אם אתה חש מתוך מה שקראת שאתה עשוי להיות מאובחן עם PTSD, זה חשוב שתפנה לאיש מקצוע בתחום הבריאות הנפשית. המטרה היא לא רק לאבחן את המצב אלא גם להתחיל תהליך של טיפול, שיכול לעזור לך להתמודד ולשפר את איכות החיים שלך.
