פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 01/08/2022 16:53 | עודכן: 17/06/2026הטור הבא נכתב בגוף ראשון ועוסק באובדן של מטפל. הוא אינו מאמר מקצועי רגיל, אלא ניסיון לתת מילים לאבל טיפולי שלעתים נשאר בלי שם, בלי טקס ובלי מקום ברור בעולם.
אחרי חמש שנים של טיפול, כל מה שנשאר לי ממנו היה SMS קצר ולקוני שהודיע לי שהוא נפטר.
לא הייתה שיחת פרידה. לא הייתה פגישה אחרונה שבה שנינו ידענו שזו הפעם האחרונה. לא היה רגע שבו אפשר היה לומר תודה, לכעוס, לפחד, לבקש עוד משפט אחד שיישאר איתי.
הייתה הודעה.
כמה מילים קרות על מסך, שמבשרות על סיומו של אחד הקשרים הכי אינטימיים בחיי.
הקשר הזה היה מוכר כמעט רק לשנינו. בחוץ לא היה לו שם פשוט. לא הייתה שבעה שהרגשתי שייכות אליה. לא היה מעגל ברור של אנשים שאפשר להתאבל איתם. לא היו זיכרונות משותפים שאפשר להחליף עם אחרים. היה רק הדבר הזה, העצום והפרטי, שהתקיים במשך שנים בחדר אחד, ואז נעלם.
ידעתי שהוא נוסע להליך רפואי בחו״ל. בפגישה האחרונה שלנו שאלתי אם מדובר במשהו מסוכן. הוא חייך חצי חיוך ואמר משהו כמו: קודם נעבור את זה ואז נדע.
איחלתי לו בהצלחה.
והיום אני חוזר אל הרגע הזה שוב ושוב. למה לא שאלתי יותר? למה לא עצרתי לרגע וראיתי לא רק את הפסיכולוג שלי, אלא גם את האדם שישב מולי? אדם עם גוף, עם פחדים, עם בדידות, עם חיים שלא הכרתי באמת.
במשך השנים היו פעמים שבהן הוא גילה לי פרט קטן על עצמו. משפט קצר. רמז. משהו שעבר ליד הסיפור הטיפולי שלי ונגע לרגע בסיפור חייו. כמעט תמיד עצרתי את עצמי מלשאול.
פחדתי לעבור גבול. פחדתי לקלקל את הטיפול. פחדתי לקחת ממנו משהו שהיה אמור להישאר שלו.
ועכשיו אני כועס על עצמי על כל השאלות שלא שאלתי.
אני אוהב אותו. ואני גם כועס עליו.
זה משפט שקשה לכתוב, כי נדמה שאסור לכעוס על מי שמת. אבל הכעס נמצא שם. אני כועס שלא נפרד ממני. כועס שלא אמר לי בצורה ברורה שאולי הוא לא יחזור. כועס שלא השאיר לי משפט אחרון, משהו להיאחז בו. משהו כמו: תמשיך. אני מאמין בך. אתה תסתדר.
הפגישה האחרונה שלנו הייתה כמו כל פגישה אחרת. רגילה כמעט עד כאב. לא היה בה סימן שהיא האחרונה.
אולי הוא לא ידע. אולי הוא ידע ולא רצה להעמיס עליי. אולי זו הייתה דרכו לשמור על הטיפול עד הרגע האחרון. ואולי אני מנסה למצוא הסבר כי קשה מדי להישאר עם העובדה הפשוטה: לא הייתה פרידה.
ובמקום שבו לא הייתה פרידה, נכנסה תחושת נטישה.
זו לא תחושה הגיונית לגמרי, ואני יודע את זה. הוא לא בחר לעזוב אותי. הוא נפטר. ועדיין, בתוך הנפש, במיוחד במקום שכבר מכיר נטישה, האובדן הזה נרשם כמו עזיבה.
כשמטפל נפטר, המטופל עלול להישאר במצב מוזר מאוד. מצד אחד, זה לא קשר משפחתי או חברי רגיל. מצד שני, זה קשר עמוק, קבוע ומתמשך, לפעמים אחד המקומות היחידים שבהם אדם מרגיש נראה באמת.
הפסיכולוג יודע דברים שאולי אף אחד אחר לא יודע. הוא מכיר את הפחדים, את הבושה, את הילדות, את המקומות הלא פתורים. הוא היה שם ברגעים שבהם המטופל לא תמיד הצליח להיות שם בשביל עצמו.
לכן האבל על מטפל יכול להיות אבל ממשי מאוד, גם אם אין לו מקום חברתי ברור. לפעמים דווקא בגלל שאין לו שם, הוא נעשה בודד יותר. אנשים מבחוץ עשויים לומר: “הוא היה המטפל שלך”, כאילו זה אמור להקטין את הכאב. אבל לפעמים המשפט הנכון הוא הפוך: הוא היה המטפל שלי, ולכן זה כואב כל כך.
מי שמתמודד עם אובדן כזה עשוי להרגיש עצב, כעס, אשמה, בלבול, געגוע ואפילו בושה על עוצמת הכאב. כל אלה יכולים להיות חלק טבעי מתוך שלבי האבל, גם כאשר הקשר שאבד היה קשר טיפולי.
הכול התאדה בבת אחת.
המקום הכי אינטימי שלי. החדר הכי בטוח. האדם שהכיר את נבכי הנפש שלי. האדם שסמכתי על המחשבה שלו, על השקט שלו, על הדרך שבה היה רואה אותי גם כשאני לא הצלחתי לראות את עצמי.
אין לזה תחליף.
אולי יום אחד יהיה מטפל אחר. אולי יהיה חדר אחר. אולי יהיה קשר טיפולי חדש, משמעותי בדרכו. אבל זה לא יהיה אותו אדם. וזה לא אמור להיות אותו אדם.
הצורך להמשיך הלאה לא מבטל את מה שהיה. אפשר להמשיך טיפול, לחפש עזרה, לבנות אמון מחדש, ועדיין לשמור מקום לאדם שכבר איננו. קשר טיפולי טוב לא נעלם רק כי הוא הסתיים. הוא ממשיך לחיות באופנים קטנים: במשפטים שנשארו, במבט פנימי שהשתנה, ביכולת לעצור רגע ולשאול מה הייתי אומר לעצמי אילו הוא היה כאן.
בתוך הרצון להתאבל, להספיד ולהיפרד, ניסיתי למצוא אנשים שהכירו אותו. רציתי לשמוע עוד עליו. רציתי לדעת שלא רק אני זוכר. רציתי שמישהו יגיד בקול שהוא היה קיים, שהוא היה משמעותי, שהוא היה אדם.
זה עזר לי, אבל גם בלבל אותי.
כי פתאום נגעתי בחיים שלו מחוץ לחדר הטיפולים. שמעתי דברים שאולי לא הייתי אמור לדעת. התקרבתי לפרטיות שהוא שמר עליה במשך שנים. חלק ממני הרגיש שאני עושה משהו נכון בשביל האבל שלי. חלק אחר הרגיש שאני עובר גבול.
וזה אולי אחד הדברים הקשים במוות של מטפל: הגבולות שהחזיקו את הטיפול ממשיכים להתקיים גם אחרי מותו, אבל כבר אין את האדם שאפשר לדבר איתו עליהם.
אין דרך אחת נכונה להתאבל על מטפל.
לפעמים הדבר הראשון שאפשר לעשות הוא פשוט להכיר בכך שזה אובדן אמיתי. לא “רק טיפול”, לא “רק איש מקצוע”, אלא קשר טיפולי משמעותי שנקטע. יש מי שיכתוב מכתב שלא יישלח. יש מי שידליק נר. יש מי שיפנה למטפל אחר, אפילו לכמה פגישות בלבד, כדי לעבד את האובדן. ויש מי שיצטרך זמן לפני שיוכל בכלל לחשוב על חדר טיפולים חדש.
אם יש אפשרות ליצור קשר עם קליניקה, עם גורם מקצועי שהכיר את עבודתו, או עם מי שאחראי על העברת מטופלים, זה יכול לעזור. אבל לא תמיד יש כתובת. לפעמים נשארים לבד מול ההודעה, מול הזיכרון, מול חוסר האונים שמגיע כשאין למי לפנות ואין ממי לקבל סגירה.
במצב כזה חשוב לזכור: הצורך להתאבל אינו מוגזם. הכאב אינו ילדותי. והקשר לא היה מדומיין. הוא היה קשר טיפולי, וזה בדיוק מה שהפך אותו למשמעותי.
אני עצוב. כואב. מתאבל. מפחד להמשיך בלעדיו.
אבל אני גם יודע שהחיים חזקים. לא במובן הקלישאתי, לא כאילו הזמן מוחק הכול. הוא לא מוחק. הוא משנה את הצורה של הכאב.
אני לא יודע אם אי פעם תהיה לי פרידה שלמה ממנו. אולי לא. אולי חלק מהאבל הזה הוא להסכים לכך שלא הייתה פרידה, ועדיין למצוא דרך לומר אותה עכשיו.
אז למרות שלא אמרתי לך את זה בחייך: אהבתי אותך מאוד. היית מודל לחיקוי עבורי, ואחד האנשים המשמעותיים בחיי. אזכור אותך תמיד.
ואולי זה כל מה שאפשר לעשות לפעמים עם קשר שנגמר בבת אחת: לא להחליף אותו, לא להסביר אותו עד הסוף, אלא לתת לו מקום. לומר שהיה. לומר שכאב. לומר תודה. ולהמשיך לחיות עם מה שנשאר.
כפי שכתבה רחל המשוררת " כל אשר אבד לי קנייני לעד". מה שהיה אמור היה להיות בינכם ובינם בלבד. טוב שכל. אין בדברי אלה כדי להקטין את עצמת האבל הכאב וההפתעה אך מעבר לכך,בתום תקופת האבל יהיו דבריו הקשר בינים וכל מה שקרה בתהליך כת שלך בלבד. נדבך בבניה טובה יותר של אשיותך
