טראומה ואמונה: מנגנוני התמודדות בין חיזוק לערעור
02/03/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 13/12/2025 18:21מאמר זה עוסק במפגש המורכב שבין אובדן, שכול וטראומה, תוך התמקדות בשינוי הפרדיגמטי הנדרש בטיפול הפסיכולוגי במצבים אלו. המאמר מציג את ההבחנה בין אבל רגיל לבין "אבל מורכב" ו"אובדן עמום", וסוקר מודלים להתערבות המשלבים עבודה נרטיבית, קוגניטיבית ומערכתית. הטקסט מתבסס על ספרות מחקרית ועל ידע שדה ישראלי, ומשלב תובנות של חוקרים ואנשי מקצוע מובילים בישראל בתחומי החוסן, האתיקה וההכשרה הטיפולית.
אובדן ושכול הם חוויות יסוד בחיי אדם, אך האופן שבו הם נחווים, מעובדים ומקבלים משמעות משתנה באופן דרמטי כאשר הם מתרחשים בהקשר טראומטי. מוות פתאומי, אלים, או כזה המלווה באיום קיומי, מערער לא רק את הקשר עם האדם שאבד אלא גם את תחושת הרציפות הנפשית, את האמון בעולם ואת היכולת להישען על מנגנוני עיבוד מוכרים. בשנים האחרונות הולכת ומעמיקה ההבנה כי אבל בצל טראומה אינו וריאציה קיצונית של אבל רגיל אלא תופעה בעלת מאפיינים ייחודיים הדורשת חשיבה טיפולית מותאמת.
הספרות המחקרית העדכנית מצביעה על כך שבמצבים של אבל מורכב, הזיכרון של האובדן נותר מקוטע, טעון ומאורגן סביב רגעי אימה, חוסר אונים ואשמה. במקום תהליך הדרגתי של עיבוד מתרחשת לעיתים קפיאה נרטיבית שבה הסיפור הפנימי של האדם נלכד ברגע האובדן ואינו מצליח להשתלב ברצף החיים. מחקרים שבחנו התערבויות טיפוליות באבל ממושך הדגישו כי הקושי המרכזי אינו עצם הכאב אלא חוסר היכולת לארגן את החוויה בתוך סיפור בעל התחלה, אמצע והמשכיות. בהקשר זה, מחקריה של פרופ' יאירה חממה-רז שופכים אור על חשיבות המשאבים האישיים בהתמודדות עם אובדן וחולי. ממצאיה מראים כי האופן שבו הפרט תופס את העולם ואת יכולת השליטה שלו (תחושת קוהרנטיות) משפיע דרמטית על היכולת לעבד את השבר ולצקת בו משמעות חדשה.
הקשר הישראלי מחדד מורכבות זו. מדובר בחברה שבה אובדן אינו אירוע פרטי בלבד אלא חוויה בעלת ממד קולקטיבי מובהק. מלחמות, פיגועים, מחלות קשות, תאונות ואובדנות מתקיימים לצד מצבי אי ודאות מתמשכים של נעדרים, שבויים וחטופים. במצבים אלו לא תמיד קיימת אפשרות לפרידה ברורה או להכרה חברתית מלאה באבל. לעיתים האבל נותר תלוי בין תקווה לייאוש, בין חיים למוות, בין פרטי לציבורי. מחקרים וכתיבה מקצועית בתחום העבודה הסוציאלית והפסיכולוגיה מצביעים על כך שאובדן מסוג זה מייצר עומס רגשי מתמשך ופוגע ביכולת להיעזר במשאבים משפחתיים וחברתיים.
לצד הידע המחקרי התפתח בישראל ידע שדה ייחודי מתוך עבודה רבת שנים עם משפחות שכולות, מערכי נפגעים ומצבי חירום לאומיים. ידע זה מדגיש כי הטיפול באובדן טראומטי אינו מתקיים בוואקום קליני אלא בתוך מערכות מורכבות של צבא, רווחה, בריאות וקהילה. פסיכולוג נדרש להבין את הדינמיקה שבין הפרט למערכת, את השפעת האתיקה הציבורית על החוויה האישית ואת האופן שבו נרטיבים לאומיים יכולים להקל אך גם להכביד על תהליך האבל.
במקביל התפתחו גישות טיפוליות אינטגרטיביות המבקשות לשלב בין הבנה טראומטית של עוררות יתר, הימנעות ודיסוציאציה לבין עבודה נרטיבית המכוונת לשיקום משמעות וזהות. מחקרים שבחנו טיפולים מבוססי שיקום נרטיב הראו כי כאשר ניתן לאדם מרחב בטוח לארגן מחדש את סיפור האובדן באופן הדרגתי, מתאפשרת תנועה נפשית מחודשת גם בנוכחות כאב מתמשך. גישות קוגניטיביות התנהגותיות הוסיפו הבנה של תפקיד האמונות סביב אשמה, אחריות וסכנה בהנצחת סבל והציעו כלים להתערבות מדויקת.
השינוי הפרדיגמטי בטיפול באובדן ושכול בצל טראומה מתבטא בהכרה כי אין מסלול אחד נכון של אבל ואין יעד של חזרה למצב הקודם. המטרה הטיפולית אינה סגירה אלא אינטגרציה, אינה ניתוק אלא בניית קשר פנימי משתנה, אינה מחיקה של הכאב אלא יצירת אפשרות לחיים לצדו. תפיסה זו מחייבת מטפלים בעלי הכשרה ייעודית המסוגלים לנוע בין תיאוריה למחקר, בין קליניקה לשדה ובין הפרט להקשר החברתי הרחב.
אחת התרומות המרכזיות של המחקר והחשיבה הקלינית בעשורים האחרונים היא ההבחנה בין אבל כתגובה טבעית לאובדן לבין מצבים שבהם תהליך האבל מסתבך, נתקע או מתמשך באופן הפוגע בתפקוד וביכולת לחיות. אבל מורכב אינו מוגדר רק לפי משך הזמן שחלף מאז האובדן אלא לפי האופן שבו החוויה הנפשית נותרת קפואה סביב רגע מסוים ואינה מצליחה לעבור אינטגרציה. במצבים אלו האדם אינו רק מתאבל אלא חי בתוך האובדן כמצב קיומי מתמשך.
מחקרים בתחום האבל הממושך מצביעים על כך שכאשר האובדן התרחש בהקשר טראומטי, הסיכון לאבל מורכב עולה משמעותית. מוות פתאומי, אלים או כזה המלווה באיום קיומי פוגע ביכולת של הנפש לעבד את האירוע באמצעות מנגנונים סימבוליים רגילים. הזיכרון אינו מתארגן כסיפור אלא מופיע כקטעים תחושתיים חודרניים. רגשות של פחד, אשמה וכעס מתערבבים עם געגוע ועצב ויוצרים עומס רגשי שאינו ניתן להכלה לאורך זמן.
במצבים של אובדן עמום הקושי אף מועצם. כאשר אין ודאות לגבי גורלו של אדם אהוב או כאשר אין אפשרות להיפרד באופן ממשי, תהליך האבל נותר תלוי בין קצוות. התקווה אינה מאפשרת אבל והאבל אינו מאפשר תקווה. הכתיבה המקצועית בתחום מדגישה כי מצבים אלו מייצרים יגון ללא הכרה שבו הסביבה מתקשה להעניק לגיטימציה מלאה לכאב משום שאין סיום ברור לסיפור. התוצאה היא לעיתים בדידות עמוקה והחרפה של סימפטומים נפשיים.
הגישה הנרטיבית תרמה להבנת הקשר בין אבל מורכב לבין פגיעה בסיפור העצמי. האובדן אינו רק אובדן של אדם אלא אובדן של עתיד מדומיין, של זהות ושל משמעות. כאשר הסיפור הפנימי נקטע בפתאומיות האדם מתקשה לשלב את האירוע ברצף חייו. מחקרים שבחנו תהליכים של שיקום נרטיב מצביעים על כך שעבודה טיפולית המכוונת לארגון מחדש של סיפור האובדן מאפשרת תנועה נפשית גם כאשר הכאב נותר חי. אין מדובר ביצירת סיפור מנחם אלא בהרחבת הסיפור כך שיוכל להכיל מורכבות, סתירות וחוסר ידיעה.
במקביל, גישות קוגניטיביות התנהגותיות הדגישו את תפקידן של אמונות נוקשות בהנצחת אבל מורכב. פרופ' רות מלקינסון, מחלוצות התחום בישראל, הראתה במחקריה כיצד מחשבות אירציונליות ("הייתי חייב למנוע זאת", "אין משמעות לכלום") חוסמות את תהליך העיבוד הטבעי. עבודתה על מודל ה-REBT בטיפול בשכול מדגימה כי התערבות המשלבת זיהוי של אמונות אלו עם חשיפה הדרגתית לזיכרונות ולגירויים הקשורים לאובדן, יכולה להפחית סימפטומים באופן משמעותי כאשר היא נעשית בקצב מותאם.
ההקשר הישראלי מוסיף שכבה נוספת של מורכבות. אבל ושכול מתקיימים בתוך מרחב שבו יש ציפיות חברתיות ולאומיות ברורות לגבי אופן ההתמודדות. לעיתים קיימת דרישה סמויה למשמעות, לגבורה או להמשכיות תפקודית מהירה. עבור חלק מהאבלים דרישות אלו מספקות מסגרת ותמיכה אך עבור אחרים הן מייצרות תחושת זרות והחמצה של החוויה האישית. ידע שדה שנצבר בעבודה עם משפחות שכולות מצביע על כך שכאשר אין מקום לביטוי רגשות מורכבים האבל נוטה להיסגר פנימה ולהפוך לפתולוגי.
ההבנה העכשווית של אבל מורכב ואובדן עמום מדגישה כי אין מדובר בכשל של האדם אלא בתגובה אנושית למציאות קיצונית. מכאן נגזרת עמדה טיפולית שאינה ממהרת לתקן אלא מבקשת להחזיק יחד את חוסר הידיעה את הכאב ואת האפשרות לתנועה מחודשת. עמדה זו מהווה בסיס לפיתוח התערבויות אינטגרטיביות המשלבות טראומה נרטיב וקוגניציה ומתאימות עצמן למורכבות השדה הקליני והחברתי.
העבודה הטיפולית עם אובדן ושכול בהקשר טראומטי מחייבת חשיבה אינטגרטיבית שאינה נשענת על שיטה אחת או על פרוטוקול אחיד. המחקר והניסיון הקליני מצביעים על כך שאין רצף לינארי של שלבים ואין נקודת סיום מוגדרת שאליה אמור המטופל להגיע. במקום זאת הטיפול נדרש להתאים עצמו למצב הנפשי המשתנה של האדם ולאפשר תנועה גמישה בין ייצוב לעיבוד, בין התקרבות לזיכרון לבין התרחקות זמנית ממנו.
בשלבים הראשונים של טיפול באבל טראומטי נדרשת לרוב עבודה ממוקדת ביצירת תחושת ביטחון וויסות רגשי. טראומה מערערת את תחושת השליטה הבסיסית ומציפה את מערכת העצבים בעוררות יתר או בקיפאון. ללא התייחסות לשכבה זו כל ניסיון לעיבוד משמעותי עלול להוביל להצפה ולהעמקת ההימנעות. פרקטיקות טיפוליות שפותחו בעבודה עם טראומה מדגישות את החשיבות של חיזוק משאבים פנימיים וחיצוניים, בניית גבולות ברורים בטיפול ויצירת חוויה עקבית של נוכחות אמפתית.
כאן באה לידי ביטוי תרומתו המשמעותית של פרופ' מולי להד לפיתוח חוסן. להד פיתח את מודל גשר מאח"ד (BASIC PH), המאפשר לזהות את ערוצי ההתמודדות הטבעיים של האדם (כגון דמיון, אמונה, רגש או שכל) ולגייסם בעת משבר. בעבודה עם אובדן, להד מדגיש במיוחד את כוחם של הדמיון והיצירה ככלים עוקפי-הגנות, המאפשרים לגעת באזורי כאב שקשה להגיע אליהם במילים בלבד.
עם התבססות תחושת יציבות יחסית ניתן להתחיל בעבודה ממוקדת יותר על עיבוד האובדן. מחקרים בתחום האבל הממושך הראו כי אחת הדרכים היעילות להתמודדות עם קיבעון נרטיבי היא עבודה הדרגתית על ארגון הזיכרון של האובדן. תהליכים של שיקום נרטיב מאפשרים למטופל לשוב אל סיפור האובדן באופן מבוקר ולהרחיב אותו מעבר לרגע השבר. באמצעות שפה כתיבה ודמיון מתאפשרת אינטגרציה טובה יותר של החוויה הטראומטית בתוך רצף החיים.
הגישה הקוגניטיבית התנהגותית תורמת להבנת תפקידן של אמונות מרכזיות בשימור הסבל. אמונות של אשמה מוחלטת אחריות בלתי מוגבלת או תפיסה של העולם כמקום מסוכן ללא יוצא מן הכלל מחזקות הימנעות ופוגעות ביכולת לחוות קרבה ומשמעות. התערבות טיפולית הכוללת זיהוי של אמונות אלו ובחינה מחודשת שלהן לצד חשיפה הדרגתית לזיכרונות או למצבים מעוררי פחד הוכחה כיעילה כאשר היא משולבת בעמדה טיפולית רגישה ולא שיפוטית.
במקביל לגישות המבוססות מחקר התפתח בישראל ידע שדה ייחודי מתוך עבודה רבת שנים עם משפחות שכולות ואוכלוסיות החיות במצבי חירום מתמשכים. ידע זה מדגיש את חשיבות ההתערבות המערכתית והקהילתית. אובדן אינו נחווה רק בתוך הנפש אלא גם בתוך מערכות של משפחה עבודה וקהילה. טיפול זוגי ומשפחתי מאפשר לעבד פערים בדרכי האבל למנוע קיבעון תפקידי ולחזק תקשורת במצבים של עומס רגשי קיצוני.
התערבויות קבוצתיות וקהילתיות מקבלות משמעות מיוחדת בהקשר של שכול קולקטיבי. מחקרים וניסיון קליני מצביעים על כך שעיבוד משותף של אובדן בתוך קבוצה יכול להקל על תחושת הבידוד ולספק מסגרת של הכרה ולגיטימציה. עם זאת נדרשת זהירות מפני יצירת נרטיב אחיד או אידאולוגי העלול למחוק חוויות אישיות מורכבות. תפקיד המנחה הוא לאפשר ריבוי קולות ולא לכפות משמעות.
תחום נוסף בעל חשיבות הוא ליווי משפחות במצבי אי ודאות מתמשכת. במצבים של נעדרים או שבויים אין אפשרות לעבור תהליך אבל מלא וההתערבות מתמקדת ביצירת איזון עדין בין תקווה לאבל חלקי. הידע שנצבר בעבודה מערכתית מדגיש את הצורך בליווי ארוך טווח ובהכרה בכך שהמצב אינו נפתר בטיפול קצר מועד.
השילוב בין מחקר לפרקטיקה מלמד כי הטיפול באובדן ושכול בצל טראומה אינו עוסק בפתרון אלא בהרחבת היכולת לשאת מורכבות. המטפל נדרש להחזיק בו זמנית ידע תיאורטי ניסיון קליני ורגישות להקשר החברתי והמערכתי. שילוב זה מהווה את הבסיס לפיתוח התערבויות מותאמות ומקצועיות בשדה זה.
אובדן ושכול אינם נחווים רק ברמה האישית אלא מטלטלים מערכות שלמות. משפחה שחווה אובדן טראומטי מתארגנת מחדש סביב חלל שנפער בתוכה וההתארגנות הזו אינה תמיד מודעת או מותאמת לצרכים הרגשיים של כל אחד מחבריה. המחקר והניסיון הקליני מצביעים על כך שפערים בדרכי ההתמודדות בתוך המשפחה הם מקור מרכזי לסבל נוסף ולעיתים אף לקיבעון של תהליכי אבל. ד"ר סיגל קני-פז, מומחית לטיפול בטראומה במשפחה, מדגישה בעבודתה כי הטראומה לרוב אינה שוכנת בפרט בודד אלא במרחב הבין-אישי. לשיטתה, הטיפול המערכתי חיוני כדי למנוע מצב שבו האבל הופך לגורם מפרק ומפריד, במקום להפוך למשאב של תמיכה הדדית.
במצבים של אובדן טראומטי בני משפחה שונים עשויים להימצא בעמדות רגשיות מנוגדות. אחד עשוי לחפש דיבור ושיתוף בעוד אחר נוטה להסתגר ולהימנע. הורה אחד עשוי להיאחז בתפקוד ובשליטה כהגנה מפני קריסה בעוד אחר חווה הצפה מתמשכת. כאשר פערים אלו אינם מקבלים מקום טיפולי הם עלולים להתפרש כהיעדר אכפתיות או כחולשה ולהוביל להתרחקות רגשית בתוך המשפחה. טיפול משפחתי מאפשר להמשיג פערים אלו כתוצר של טראומה ולא ככשל ביחסים.
עבודה זוגית במצבי שכול מחדדת אף היא מורכבות ייחודית. זוגות רבים מדווחים על שינוי עמוק בדינמיקה לאחר האובדן. לעיתים מתרחשת התרחקות פיזית ורגשית ולעיתים דווקא היצמדות יתר מתוך פחד מאובדן נוסף. מחקרים מצביעים על כך שכאשר בני הזוג אינם מצליחים לדבר על האובדן מתוך עמדותיהם השונות מתפתחת תחושת בדידות עמוקה גם בתוך הקשר. טיפול זוגי מאפשר יצירת שפה משותפת המכירה בכך שאין דרך אחת נכונה להתאבל.
בהקשר הישראלי עבודה מערכתית כוללת לעיתים קרובות מפגש עם מערכות חיצוניות כגון צבא מערכת החינוך הרווחה והבריאות. המשפחה אינה פועלת בוואקום אלא בתוך מערך של ציפיות נהלים והקשרים בירוקרטיים. ידע שדה שנצבר בעבודה עם משפחות שכולות מצביע על כך שהאופן שבו המערכות פוגשות את המשפחה בשלביה הראשונים של ההתמודדות משפיע לאורך שנים על חוויית האבל. טיפול מערכתי רגיש כולל לעיתים תיווך בין המשפחה למערכות אלו וסיוע בעיבוד החוויה המוסדית כחלק מהטראומה.
עבודה עם ילדים ובני נוער בתוך משפחה שכולה דורשת תשומת לב מיוחדת. ילדים חווים אובדן דרך התפתחותם המתמשכת והאבל עשוי להופיע מחדש בצמתים שונים של החיים. כאשר המבוגרים סביבם שקועים באבלם שלהם קיים סיכון שהילד יישאר לבד עם חוויותיו. התערבות מערכתית שמה דגש על יצירת מרחבים בטוחים לביטוי רגשי לילדים ועל חיזוק היכולת ההורית להחזיק כאב לצד נוכחות רגישה.
שכול קולקטיבי מוסיף רובד נוסף של מורכבות. כאשר אובדן נחווה כחלק מאירוע רחב יותר כמו מלחמה או פיגוע הקהילה כולה מושפעת. מחקרים וניסיון קליני מצביעים על כך שעיבוד קהילתי של אובדן יכול לחזק חוסן אך גם להעמיס נרטיבים קולקטיביים על החוויה האישית. התערבות קבוצתית וקהילתית נדרשת לאזן בין יצירת תחושת שייכות לבין שמירה על מרחב לביטוי אישי שאינו תואם בהכרח את השיח הציבורי.
העבודה המערכתית באובדן ושכול טראומטי מדגישה כי טיפול מיטיב אינו מתרחש רק בתוך חדר הטיפול. הוא דורש ראייה רחבה של ההקשרים שבתוכם חי האדם האבל ויכולת לנוע בין רמות שונות של התערבות. שילוב זה מאפשר לא רק הקלה בסימפטומים אלא גם יצירת תנאים לצמיחה ולהסתגלות בתוך מערכות מורכבות.
העבודה הטיפולית עם אובדן ושכול בצל טראומה מציבה את המטפל בעמדה ייחודית של עדות מתמשכת לסבל קיצוני. בניגוד לתחומים אחרים בפסיכותרפיה כאן אין הבטחה לשיפור מהיר ואין אפשרות להציע פתרון ברור. המטפל נדרש לשהות לצד כאב שאינו נעלם ולשאת חוויה של חוסר אונים מבלי למהר לסגור אותה בפרשנות או בעשייה יתרה. עמדה זו דורשת חוסן מקצועי עמוק שאינו מובן מאליו.
המחקר והכתיבה המקצועית בתחום הטראומה מצביעים על הסיכון המוגבר לטראומטיזציה משנית בעבודה עם שכול. חשיפה חוזרת לסיפורי מוות אלימות ואי ודאות עלולה לעורר תגובות רגשיות וגופניות אצל המטפל עצמו כגון עוררות יתר עייפות רגשית קהות או הימנעות. במציאות הישראלית מתקיימת לעיתים מציאות משותפת שבה המטפל עצמו חי בתוך אותו מרחב של איום ואובדן. טשטוש הגבולות בין האישי למקצועי מחייב מודעות גבוהה ועבודה מתמשכת על שמירה עצמית.
חוסן המטפל אינו תכונה אישיותית אלא תהליך מתמשך של ויסות והחזקה. הוא נשען על יכולת לזהות סימני שחיקה לפנות להדרכה ולהיעזר בקולגות. הכשרה ייעודית בתחום אובדן ושכול מדגישה את חשיבות ההדרכה לא רק כמרחב טכני לפתרון דילמות אלא כמקום לעיבוד רגשי של החוויה הטיפולית. ללא מרחב כזה קיים סיכון שהמטפל יפעל מתוך הגנות נוקשות או מתוך הצפה רגשית.
סוגיות אתיות מקבלות משקל מיוחד בעבודה עם שכול טראומטי. אחת הדילמות המרכזיות נוגעת למתח בין הכרה מלאה בכאב לבין הימנעות מהנצחת סבל. המטפל נדרש לשאול את עצמו מתי עידוד חיבור לחיים הוא הזמנה לתנועה ומתי הוא נחווה כהכחשה של האובדן. אין תשובות חד משמעיות ודילמות אלו נפתרות בתוך הקשר הטיפולי הספציפי תוך הקשבה עמוקה למטופל.
דילמה אתית נוספת נוגעת למפגש עם נרטיבים קולקטיביים. במצבים של שכול לאומי, כפי שמנתח פרופ' אסא כשר בכתביו על אתיקה ועל "החובה לנחם", קיימת לעיתים ציפייה גלויה או סמויה לאימוץ שיח של משמעות גבורה או הקרבה. כשר ומחברים נוספים מדגישים את החובה המוסרית של המטפל והחברה לכבד את האבל הפרטי ולא "להלאים" אותו באופן שמבטל את הכאב האישי. תפקיד המטפל אינו להכתיב נרטיב אלא לאפשר מרחב שבו ניתן לבטא גם חוויות שאינן תואמות את השיח הציבורי, כגון כעס או התנגדות.
עבודה עם משפחות במצבי אי ודאות מתמשכת מחדדת עוד יותר את המורכבות האתית. כאשר אין מידע ברור ואין אפשרות להכרעה המטפל נדרש להחזיק עמדה של אי ידיעה מבלי להבטיח הבטחות שווא או לדחוף להשלמה מוקדמת. עמדה זו דורשת סבלנות ויכולת לשאת מתח לאורך זמן.
בסופו של דבר העיסוק באובדן ושכול טראומטי מחייב את המטפל לפגוש גם את גבולותיו שלו. היכולת להכיר במגבלות אלו אינה חולשה אלא תנאי לאתיקה מקצועית. הכשרה ייעודית המשלבת ידע תיאורטי מחקרי וקליני לצד עבודה על עמדת המטפל מאפשרת פיתוח חוסן שאינו מתבסס על ניתוק אלא על נוכחות אנושית מודעת.
המורכבות הקלינית והאתית של עבודה עם אובדן ושכול בצל טראומה מבהירה מדוע אין די בהכשרה כללית בפסיכותרפיה כדי לעסוק בתחום זה באופן מיטיב. מדובר בשדה שבו הידע נדרש להיווצר במפגש מתמיד בין מחקר אקדמי לבין ניסיון שדה ובין עבודה עם הפרט לבין הבנה מערכתית וחברתית רחבה. הכשרה ייעודית נועדה לאפשר למטפל לפתח זהות מקצועית מותאמת לעבודה עם מצבי קצה של כאב אי ודאות ואובדן מתמשך.
הספרות המחקרית העכשווית מספקת עוגנים חשובים להבנת תהליכי אבל מורכב ואובדן טראומטי. מחקרים בתחום שיקום הנרטיב מדגימים כיצד עבודה טיפולית ממוקדת בארגון מחדש של סיפור האובדן מאפשרת תנועה נפשית גם במצבים שבהם הזיכרון נותר מקוטע וטעון. גישות קוגניטיביות התנהגותיות מציעות הבנה מבוססת ראיות של האופן שבו אמונות נוקשות והימנעות משמרות סבל ומספקות כלים להתערבות מדויקת. מחקרי חוסן וטראומה קולקטיבית מרחיבים את המבט מעבר לפרט ומדגישים את תפקידם של הקשר קהילה ומשמעות בהתמודדות עם אובדן.
לצד הידע המחקרי התפתח בישראל ידע שדה ייחודי מתוך עשייה רבת שנים במערכות המתמודדות עם שכול ואובדן בהיקפים רחבים. דמויות מפתח בהובלת ההכשרות בשדה זה, כגון החוקרות ד"ר אתי אבלין וד"ר גלי הלינגר (מבתי הספר לעבודה סוציאלית), וכן מומחי ההכשרה והשיקום גב' עידית סולומון ומר צפריר סנדרוביץ, תרמו רבות לגיבוש מתודולוגיות המשלבות בין התיאוריה לפרקטיקה. עבודתם של מומחים אלו מדגישה כי טיפול באובדן אינו יכול להתקיים רק במרחב הדיאדי הסגור, אלא דורש הבנה עמוקה של דינמיקות מערכתיות, אתיות ומוסדיות, ויכולת לנוע בגמישות בין תפקידים טיפוליים שונים.
הכשרה ייעודית בתחום זה משלבת לכן שלושה צירים מרכזיים. הציר הראשון הוא העמקה תיאורטית ומחקרית במודלים עדכניים של אבל טראומטי אובדן עמום וחוסן. הציר השני הוא פיתוח מיומנויות קליניות מגוונות לעבודה פרטנית זוגית משפחתית קבוצתית וקהילתית. הציר השלישי הוא ליווי של המטפל בתהליך אישי של עיבוד עמדותיו כלפי אובדן מוות ואי ודאות מתוך הכרה בכך שעבודה זו נוגעת בשכבות עמוקות של זהות מקצועית ואישית.
חשיבותה של הכשרה כזו חורגת מהמרחב הקליני הצר. בחברה רוויית אובדן יש למטפלים תפקיד משמעותי גם בהחזקת מרחבים של משמעות שיח ותקווה שאינם מבוססים על הכחשה או האדרה אלא על הכרה במורכבות. הכשרת פסיכותרפיסטים בעלי מומחיות בתחום האובדן והשכול תורמת לחוסן חברתי בכך שהיא מאפשרת מענה רגשי אחראי לא רק לפרטים אלא גם למשפחות קהילות ומערכות.
פסיכותרפיה ממוקדת אובדן ושכול בצל טראומה אינה תחום של מומחיות צרה אלא צומת שבו נפגשים פסיכולוגיה עבודה סוציאלית אתיקה וחברה. הכשרה ייעודית בתחום זה מבקשת לטפח מטפלים המסוגלים לשאת מורכבות להחזיק כאב לאורך זמן וללוות תהליכי חיים גם כאשר אין פתרון ברור. זוהי הכשרה המכוונת לא רק להפחתת סימפטומים אלא לבניית יכולת אנושית ומקצועית לפגוש את מה שאין לו מענה פשוט.
