מפורסמים עם חרדות: מה נשאר מחוץ לתמונה?

בלה חדיד פרסמה תמונות בכי, אדל סיפרה על תקופה של חרדה וראיין ריינולדס תיאר את המצוקה שלפני ראיונות. הסיפורים שלהם חושפים את המרחק בין תדמית ציבורית לחוויה אישית — וגם את גבולות היכולת שלנו ללמוד על התמודדות מתוך פוסט או ראיון.

בנובמבר 2021 הופיעו בחשבון האינסטגרם של בלה חדיד תמונות שונות מאלו המזוהות עם עולם הדוגמנות: צילומים שבהם היא בוכה. לפי התיעוד שפורסם אז ב־Vogue, חדיד שיתפה אותם בעקבות סרטון שבו ווילו סמית' דיברה על חוסר ביטחון ועל התמודדות נפשית. היא הסבירה שהדברים גרמו לה להרגיש פחות לבד.

יש משהו מבלבל ברגע כזה. אנחנו רגילים להבין תמונה של אדם מפורסם במהירות: היא מצליחה, הוא בטוח בעצמו, החיים שלהם כנראה נראים כפי שהם מצטלמים. ואז מגיע פרסום שלא מתיישב עם הסיפור שכבר בנינו.

המרחק הזה הוא לב העניין. הצלחה היא דבר שאפשר לראות מבחוץ. את המחיר של עמידה מול קהל, את המחשבות שלפני השינה ואת המאמץ לעבור יום רגיל קשה הרבה יותר לזהות. גם כשהאדם נמצא במרכז תשומת הלב, חלקים מחייו נשארים מחוץ לתמונה.

בלה חדיד: תמונה חשופה עדיין אינה תמונה מלאה

בתגובה שלה לדברי סמית', חדיד עסקה בפער בין הרשתות החברתיות לחיים ובחשיבות הידיעה שאחרים מתמודדים עם קושי. תמונות הבכי נתנו לפער הזה צורה מוחשית: אותו חשבון יכול להכיל גם צילומים מקצועיים מוקפדים וגם תיעוד של מצוקה.

אבל גם תמונה חשופה אינה מאפשרת לדעת הכול. אי אפשר להסיק ממנה אבחנה, להבין את חומרת המצב או לדעת מה עוזר לאדם לאורך זמן. אנחנו רואים את מה שבחר לשתף, ברגע מסוים, מתוך חיים שאיננו מכירים במלואם.

לכן הערך של הפרסום אינו תלוי בהפיכתו למסמך רפואי. אפשר להכיר במשמעות של אדם שמספר שקשה לו, בלי לנסות להשלים בעצמנו את הסיפור. מי שמבקש להבין מהי חרדה וכיצד היא עשויה להתבטא זקוק להסבר רחב יותר מזה שתמונה יכולה לספק.

אדל: כשהסיפור על הגוף מסתיר את הסיפור על החרדה

בראיון ל־Vogue שפורסם באוקטובר 2021, לקראת גיליון נובמבר, אדל תיארה תקופה של חרדה וסיפרה על טיפול, מדיטציה וזמן שהקדישה לעצמה. היא התייחסה גם לאימון הגופני כמקום שבו חוותה הקלה, והדגישה שירידה במשקל לא הייתה המטרה שהניעה אותה.

ההבחנה הזאת חשובה דווקא משום שקל כל כך להחמיץ אותה. שינוי במראה הוא סיפור נוח לתמונה ולכותרת. התמודדות רגשית ממושכת דורשת להקשיב לדברים שאינם נראים בגוף המצולם.

אלא שגם כאן כדאי להיזהר מהמעבר המהיר מסיפור אישי לנוסחה. תיאור של הקלה בזמן אימון אינו המלצה לתוכנית אימונים מסוימת, ואינו אומר שמי שיתאמן באותה דרך ירגיש כמוה. אפשר ללמוד מהראיון כיצד אדל תיארה את חייה באותה תקופה. אי אפשר להפוך אותו למתכון שמתאים לכל קורא.

ראיין ריינולדס: הביטחון שעל המסך אינו כל הסיפור

בראיון של ה־New York Times שפורסם גם ב־WRAL במאי 2018, ראיין ריינולדס סיפר על חרדה שליוותה אותו לאורך חייו. הכתבה תיארה פחד ובחילה לפני הופעות בתוכניות אירוח. הוא סיפר גם על שימוש באפליקציית מדיטציה ועל קיום חלק מהראיונות בדמותו של דדפול.

העדות הזאת מעניינת בגלל הפער בין החוויה שתיאר לבין הדמות הציבורית המזוהה איתו: מהירה, מצחיקה ונינוחה לכאורה. קל לראות אדם שמצליח להצחיק מראיין ולהניח שהמפגש בא לו בקלות. דבריו מזכירים שהיכולת לבצע פעולה היטב אינה מספרת בהכרח כיצד מרגישים לפניה.

אין צורך להסיק מכך שההומור שלו הוא תסמין, או שהמשחק בדמות מסביר את מצבו הנפשי. אפשר להסתפק בהבחנה צנועה יותר: רושם של ביטחון אינו ראיה להיעדר מצוקה. לפעמים אדם מצליח לעשות דבר שגם קשה לו לעשות.

אמה סטון: ההקשר משנה את משמעות העצה

באפריל 2020 פרסם Child Mind Institute סרטון של אמה סטון במסגרת קמפיין שעסק בבריאות הנפש בתקופת סגרי הקורונה. בתיאור שפרסם הארגון הוזכרו קריאה, ריקוד בבית, מדיטציה וכתיבה כחלק מהאופן שבו התמודדה עם חרדה באותה תקופה.

התאריך הוא חלק מהסיפור. הדברים נאמרו בתוך מציאות מסוימת, ואין סיבה להציג אותם שנים לאחר מכן כתיאור מלא של חייה כיום או כתוכנית טיפול.

זו גם הזדמנות לשמור על קנה מידה. אפשר למצוא עניין ברעיון של כתיבה או תנועה, ולהכיר בכך שהן היו משמעותיות עבורה. אין צורך להעמיס על הפעולות האלה הבטחה שהן לא נועדו לשאת. אדם יכול להפיק תועלת מהרגל מסוים ובמקביל להזדקק לעזרה אחרת, שאינה נראית בסרטון.

מה אפשר לקחת מהחשיפה — ומה כדאי להשאיר בחוץ?

לסיפורים של מפורסמים עם חרדות יש אפשרות לפתוח שיחה. עבור קורא שמתקשה לדבר על עצמו, לפעמים קל יותר להתחיל ממשהו שאדם אחר אמר. ההזדהות אינה חייבת להישען על חיים דומים; היא יכולה להתחיל בהכרה בתחושה מוכרת.

אבל ההשוואה עלולה גם להכביד. אם היא מצליחה להופיע והוא ממשיך לעבוד, למה אני מתקשה? השאלה הזאת מתעלמת מכל מה שלא ידוע לנו: התמיכה, הטיפול, תנאי החיים וגם הרגעים שלא פורסמו. השוואת הקושי הפרטי לסיפור ציבורי חלקי אינה נותנת תמונה הוגנת.

גם כלפי המפורסמים עצמם נדרשת אותה זהירות. חשיפה אינה התחייבות להמשיך לעדכן את הציבור, והצלחה מקצועית לאחר ראיון אינה הוכחה שהקושי נעלם. הדברים שנאמרו שייכים לזמן ולהקשר שבהם שותפו.

מהסיפור של אדם אחר לשיחה על עצמנו

הסיפורים האלה אינם צריכים להחליף מידע מקצועי כדי להיות בעלי משמעות. הם יכולים לעזור לנסח שאלה: האם גם אני משקיע מאמץ שאחרים אינם רואים? האם יש משהו בחיים שנעשה קשה יותר מכפי שאני מוכן להודות?

אם השאלה מובילה למחשבה על עזרה, אפשר לקרוא על מה שקורה בטיפול בחרדה ואיך בוחנים התקדמות. מי שמבקש להתחיל בירור אישי יכול להכיר פסיכולוגים ומטפלים בחרדה ולפנות לבדיקת התאמה וזמינות.

תמונות הבכי של בלה חדיד אינן מבטלות את התמונות המקצועיות שלה, והתמונות המקצועיות אינן מבטלות את המצוקה ששיתפה. אפשר להחזיק את שתיהן בלי לדרוש שאחת תוכיח שהאחרת אינה אמיתית. אותה אפשרות ראויה גם למי שחי מחוץ לאור הזרקורים: להצליח בחלקים מחייו, ולהכיר בכך שבחלקים אחרים הוא זקוק לעזרה.