הזדהות השלכתית: תהליך הליבה הבין אישי בפסיכותרפיה

הזדהות השלכתית כתהליך נפשי בין אישי חי

הזדהות השלכתית היא מן המושגים המורכבים והחמקמקים ביותר בפסיכותרפיה הפסיכואנליטית, משום שהיא מציבה את הקשר עצמו כלב הזירה הנפשית. זהו מושג שאינו מתאר רק את המתרחש בתוך נפשו של היחיד, אלא את מה שקורה בין שני אנשים בזמן אמת. המטופל אינו רק חווה רגשות קשים או חלקי עצמי מפוצלים, אלא מעביר אותם אל תוך המטפל בצורה שמאלצת אותו לחוות אותם בגופו ובנפשו. בכך הופך הקשר הטיפולי ממקום של דיבור למרחב שבו הדרמה הנפשית מתרחשת בפועל.

במצבה הבסיסי, הזדהות השלכתית היא ניסיון לא מודע להתמודד עם חוויה שאינה ניתנת לעיבוד פנימי. החוויה הגולמית נחווית כמאיימת מכדי להישאר בתוך העצמי ולכן נדחפת החוצה אל האחר. אך בניגוד להשלכה רגילה, כאן אין מדובר רק בייחוס תכונה, אלא ביצירת מצב רגשי ממשי. המטופל אינו רק חושב שהמטפל כועס עליו אלא גורם לו לחוש כעס. אינו רק מאמין שהמטפל חסר אונים אלא משרה עליו תחושת חוסר אונים מוחשית. כך נבנית מציאות רגשית משותפת שמקורה בעולמו הפנימי של המטופל אך קיומה מתרחש בתוך שניים.

שורשיו של המושג נטועים בעבודתה של מלאני קליין, שראתה בהזדהות השלכתית פעולה מוקדמת של התינוק מול חרדות ראשוניות, שבה הוא משליך אל האם חלקים מאיימים בתקווה שתוכל לשאתם עבורו. בהמשך הרחיב וילפרד ביון הבנה זו והפך את המושג מתופעה הגנתית לתהליך תקשורתי יסודי. בעיניו ההשלכה אינה רק ניסיון להיפטר ממשהו רע אלא קריאה נואשת לעזרה נפשית. קריאה לאחר שיחשוב, ישא ויעבד את מה שהאדם עצמו אינו יכול לחשוב עדיין.

ביון תיאר תנועה של חוויה גולמית העוברת מן המטופל אל המטפל, נלכדת בנפשו, עוברת עיבוד ומוחזרת למטופל בצורה נסבלת. הוא כינה את המצב התודעתי המאפשר זאת Reverie, קשב רגשי פתוח או חלימה בהקיץ טיפולית. במצב זה פסיכותרפיסט מאפשר לתכנים הלא מילוליים להדהד בתוכו מבלי להיבהל או לפעול אותם. זהו מצב חווייתי המאפשר לחוויה לעבור טרנספורמציה מתחושה גולמית למשהו שניתן לחשוב אותו.

בקליניקה הזדהות השלכתית מופיעה לא דרך סיפורים אלא דרך תחושות. המטפל עשוי להרגיש לפתע ישנוני, חסר סבלנות, מותקף, אשם או נמשך להציל ללא סיבה נראית לעין. לעיתים אין שום אירוע חיצוני המסביר את עוצמת התחושה. הפער הזה שבין המילים הנאמרות לבין החוויה הגופנית והרגשית בחדר הוא הרמז העמוק ביותר לכך שמתרחש תהליך של הזדהות השלכתית.

הייחוד הגדול של המנגנון הוא בכך שהוא מחייב את המטפל להשתמש בעצמו ככלי עבודה מלא. לא רק בהבנתו התאורטית אלא בגופו וברגשותיו. הוא נדרש לשאול שוב ושוב לא רק מה המטופל מספר אלא מה קורה לי איתו עכשיו. מה אני חווה בנוכחותו. במובן זה הזדהות השלכתית אינה תופעה שולית אלא ליבה של העבודה הפסיכודינמית, המקום שבו נפש פוגשת נפש דרך חוויה חיה, והיכן שמתברר אם הקשר יהפוך לזירה של שינוי.

ההבדל בין השלכה להזדהות השלכתית והמשמעות הקלינית של ההבחנה

כדי להבין לעומק את הזדהות השלכתית חיוני להבחין בינה לבין מנגנון ההשלכה המוכר. על פניו המונחים נשמעים דומים ולעיתים משמשים בערבוביה, אך קלינית מדובר בשני תהליכים שונים בתכלית. ההשלכה היא מנגנון תוך נפשי שבו האדם מייחס לאחר רגשות או דחפים שהוא מתקשה להכיר בהם כשלו. אדם הכועס אך מתקשה לשאת זאת יחווה את סביבתו ככועסת. התהליך נשאר בגדר עיוות תפיסתי המשרת את ההגנה על העצמי.

לעומת זאת הזדהות השלכתית חוצה את גבול הנפש האחת ונכנסת אל השדה הבין אישי. המטופל אינו מסתפק בייחוס תכונה למטפל אלא פועל באופן לא מודע הגורם למטפל לחוש את הרגש המושלך באמת. ההבדל הוא תהומי: בהשלכה המטופל לבדו נמצא בתוך עיוות התפיסה, ואילו בהזדהות השלכתית שני הצדדים לכודים בתוך מציאות רגשית משותפת. המטפל אינו רק "נתפס" כחסר אונים, הוא ממש מרגיש כך.

למשמעות הקלינית של הבחנה זו משקל רב. בהשלכה עבודת המטפל היא לפרש את עיוות התפיסה. בהזדהות השלכתית המוקד הוא ההתרחשות החיה בחדר. תחושות המטפל הופכות לחומר קליני גולמי ולשפה שבה מדברת נפשו של המטופל. זוהי שפה טרום מילולית של מתח, דחיפות או קיפאון. כאשר המטפל מבין שאינו רק מגיב תגובה אישית אלא משתתף בתהליך בין נפשי, משתנה השאלה מ"למה אני מרגיש כך" ל"מה מנסה להתרחש בינינו".

ללא הבחנה זו המטפל עלול לפרש את תחושותיו ככישלון אישי, להאשים את עצמו בעייפות או בכעס ולנסות "לתקן" את עצמו במקום להבין את המסר. במקרה כזה ההזדהות השלכתית הופכת למלכודת של שחזור במקום לכלי טיפולי. לעומת זאת הזיהוי מאפשר להפוך את התחושה הקשה לידע ולגשר להבנת עולמו הפנימי של המטופל.

במובן עמוק, אם ההשלכה היא לדבר על רגש או לדמיין אותו אצל האחר, הזדהות השלכתית היא לגרום לאחר לחוות אותו. הבחנה זו נעשית קריטית אף יותר כאשר המנגנון מופיע בעוצמות גבוהות, כפי שנראה במצבים של טראומה ומבני אישיות מורכבים בפרק הבא.

הזדהות השלכתית בטראומה בהפרעות אישיות ובדפוסי התקשרות מוקדמים

הזדהות השלכתית מקבלת עוצמה ייחודית אצל מטופלים המתמודדים עם טראומה מוקדמת, הפרעות אישיות ודפוסי התקשרות לא בטוחים. במצבים אלו החוויה הנפשית הראשונית לא עברה עיבוד מילולי וסימבולי אלא נצרבה כאירוע גופני נפשי גולמי. המטופל אינו מביא לטיפול רק זיכרון של העבר אלא תנאים נפשיים חיים המבקשים להתממש מחדש בתוך הקשר.

בטראומה, הזדהות השלכתית היא לעיתים הדרך היחידה של החוויה "לדבר". המטופל לא תמיד יכול לומר "אני קפוא מאימה", אך הוא גורם למטפל לחוש קיפאון, בלבול או ריקנות משתקת. תחושות אלו אינן מקריות; הן עקבותיה של הטראומה המופקדות בנפש המטפל. בהפרעות אישיות גבוליות המנגנון פועל בעוצמות גבוהות ומהירות ולעיתים ללא ויסות. המטפל עשוי להיטלטל בין תחושת אידיאליזציה לבין מתקפה מבטלת באותה פגישה ממש. תנודתיות זו משקפת עולם פנימי שבו ייצוגי העצמי והאחר אינם יציבים וכל קשר נחווה כמאיים.

עבור המטופל מדובר במנגנון הישרדות. השארת הרגש בפנים נחווית כמסוכנת והוא חייב לצאת אל האחר כדי להתקיים. בהתקשרות לא בטוחה המנגנון משמש לבדיקת יציבות הקשר. המטופל משליך חרדת נטישה או צורך בטוטאליות ובודק דרך תגובת המטפל אם הקשר ישרוד. פסיכולוג עשוי לחוש דחיפות להגיב מיד להודעה, או לחלופין דחף להתרחק כדי להגן על עצמו מהצפה. שני הקטבים הם ביטוי לאותה דינמיקה.

לדוגמה, מטופלת עם היסטוריית נטישה עשויה לשלוח הודעות ליליות שתוכנן אינו דרמטי, אך הן מעוררות במטפל חרדה לא פרופורציונלית ותחושה ש"אסון יקרה אם לא אענה". חרדה זו היא חרדת המטופלת שהושלכה לתוכו. כאשר המטפל מזהה זאת, מחזיק את החרדה בלי לפעול אותה ומגיב ביציבות, נבנית חוויה מתקנת שבה החרדה אינה מנהלת את הקשר.

עבודה במצבים אלו דורשת עמידות ויכולת לשהות בערפל ובחוסר בהירות. בטראומה מורכבת התחושות עשויות להיות פיזיות ומציפות עוד לפני שיש להן מילים. הנכונות של המטפל לא למהר לפרש ולא לאלץ בהירות מוקדמת היא תנאי לכך שהטראומה תוכל בסופו של דבר להתארגן לחוויה שניתן לחשוב אותה, ולקשר שאינו נשלט רק על ידי הישרדות.

עמדת המטפל מול הזדהות השלכתית הכלה עיבוד ואי פעולה

ההתמודדות עם הזדהות השלכתית מחייבת עמדה נפשית של נכונות לשאת חוויה זרה מבלי להתנער ממנה ומבלי לפעול אותה החוצה. זוהי עמדה הדורשת בגרות רגשית ויכולת לשהות באי ודאות, שכן המטפל פוגש את המנגנון דרך גופו ונפשו המשתנים בתוך המפגש.

עקרון מפתח הוא אי פעולה. לא פסיביות, אלא הימנעות מתגובה אוטומטית. כשהמטפל מוצף בדחף להציל, לתקוף או להתרחק, הפיתוי לפעול כדי להקל על המתח הוא עצום. אך פעולה כזו היא לרוב כניסה לתפקיד שהושלך עליו ושחזור הדרמה. אי הפעולה יוצרת את המרווח ההכרחי שבו הרגש יכול להפוך למחשבה.

כאן נכנסת לתמונה ההכלה כפעולה אקטיבית של קליטת החוויה הגולמית, עיבודה בנפש המטפל והחזרתה למטופל בצורה נסבלת. זהו תהליך טרנספורמטיבי המתרחש במצב ה Reverie, אותו קשב פתוח המאפשר לחוויה להדהד בפנים. המטפל משמש כ"מיכל" המעכל עבור המטופל רגשות שטרם הבשילו. ההחזרה אינה חייבת להיות מילולית; לעיתים עצם היציבות, טון הדיבור והשתיקה המכילה הם ההתערבות החזקה ביותר.

כאשר ההכלה נכשלת מתרחש לרוב שחזור אימפולסיבי או לחלופין ניתוק רגשי והצמדות נוקשה לטכניקה. שני הקצוות משאירים את המטופל בודד עם חווייתו. היכולת להכיל כוללת גם נשיאת סתירות, כמו כעס וחמלה המתקיימים בו זמנית, המשקפים את פיצולי המטופל.

חשוב להכיר במגבלות. המטפל אינו כל יכול. כאן ההדרכה המקצועית קריטית לא רק ללמידה אלא כמרחב הכלה עבור המטפל עצמו. עמדת המטפל היא הסכמה להיות מושפע בלי לאבד את העצמי, להיות בתוך הקשר בלי להיבלע בו. זו עמדה קיומית של אדם המוכן לשמש תחנת מעבר ועיבוד לחוויות נפשיות ראשוניות, מתוך אומץ וצניעות.

הזדהות השלכתית כמנוע לצמיחה נפשית ולחוויות מתקנות בקשר הטיפולי

למרות הקושי שהיא מעוררת, הזדהות השלכתית טומנת בחובה פוטנציאל ריפוי עמוק. היא אינה רק מנגנון הגנה אלא ניסיון תקשורתי ראשוני ליצור קשר במקום שבו המילים כשלו, ותקווה שמישהו אחר יוכל לשאת את המשא הבלתי אפשרי.

כאשר המטפל מחזיק את ההשלכה בלי להתפרק או לפעול אותה, מתרחש שינוי מבני. המטופל חווה לראשונה שרגשותיו הקיצוניים אינם מובילים לנטישה או להרס. הסדק הזה בדפוס המוכר מאפשר התחלה של שינוי. ניתן לומר שהריפוי מתרחש כאשר ההשלכה "נכשלת" באופן מיטיב: המטפל אינו נכנס לתפקיד המציל או הנוטש, ובכך נמנע השחזור האוטומטי.

דרך חוויות חוזרות של הכלה נבנית יכולת המטופל לשאת רגש בתוך עצמו. רגשות שהיו חייבים להיות מושלכים החוצה הופכים בהדרגה לנסבלים בפנים. תהליך זה בונה גם את ההבחנה בין העצמי לאחר. המטופל לומד לזהות שהכעס או החרדה הם שלו, הישג התפתחותי משמעותי הנשען על כך שהאחר שרד את ההשלכה.

החוויות המתקנות הללו אינן נוצרות מפרשנות אינטלקטואלית אלא מרצף של רגעים שבהם המטפל נותר יציב. גם הקשר הטיפולי מבשיל מדרמה וסערה ליציבות וחשיבה משותפת. המטופל לוקח עמו מהטיפול לא רק תובנות אלא חוויה מופנמת של אחר שלא קרס מול עוצמותיו. כך הופכת הזדהות השלכתית ממנגנון מערער לשער לשינוי ולבניית אמון עמוק בעולם ובקשר.

סיכונים קליניים גבולות והדרכה בעבודה עם הזדהות השלכתית

עבודה עם הזדהות השלכתית פועלת על האזורים העיוורים של המטפל ועל כן כרוכה בסיכונים המחייבים מודעות מתמדת. סיכון מרכזי הוא הבלבול בין רגשותיו האישיים של המטפל לבין התהליך ההשלכתי. לא כל כעס או עייפות הם השלכה, והנטייה לפרש אותם ככאלה ללא בדיקה עלולה להחמיץ הזדמנות לעיבוד ולהוביל לתחושת אשמה מיותרת אצל המטפל.

סכנה נוספת היא הזדהות יתר, מצב שבו המטפל נשאב לחוויה עד כדי אובדן העמדה המתבוננת וגלישה לתפקידי הצלה או קורבנות. מנגד קיימת סכנת ההתנגדות והניתוק, שבה המטפל מגן על עצמו באמצעות ריחוק ונוקשות המותירים את המטופל בודד.

הגבולות בטיפול הם קריטיים ומהווים תנאי להכלה. מסגרת יציבה של זמן ומקום מאפשרת להחזיק את הסערה בתוך מבנה בטוח. שמירה על הגבול מול לחצי ההשלכה אינה נוקשות אלא חלק מהעבודה הטיפולית המאפשרת עיבוד במקום פעולה.

הדרכה מקצועית היא הכרח ולא מותרות. היא מאפשרת למטפל לצאת מהשדה הסוער ולהתבונן בו מבחוץ. בנוסף קיימת חשיבות עליונה למודעות לשחיקה. החשיפה המתמדת לרגשות גולמיים ומציפים גובה מחיר ועלולה להוביל לשחיקה ולטראומטיזציה משנית, המתבטאות בסימפטומים של עוררות או ניתוק אצל המטפל עצמו. שמירה על גבולות פנימיים ומשאבים אישיים היא חלק מהאתיקה המקצועית.

לבסוף יש להיזהר מפרשנות יתר ומהסקת מסקנות נחפזת. עבודה בוגרת מחייבת סבלנות לאי ידיעה. כאשר עובדים עם המנגנון מתוך אחריות, צניעות וגבולות, הוא חדל להיות איום והופך למרחב טרנספורמטיבי עמוק ופורה.

ביבליוגרפיה

Bion, W. R. (1962). Learning from experience. London, England: Heinemann.

Bollas, C. (1987). The shadow of the object: Psychoanalysis of the unthought known. London, England: Free Association Books.

Fonagy, P., Gergely, G., Jurist, E. L., & Target, M. (2002). Affect regulation, mentalization, and the development of the self. New York, NY: Other Press.

Gabbard, G. O. (2010). Long term psychodynamic psychotherapy: A basic text (Second edition). Washington, DC: American Psychiatric Publishing.

Klein, M. (1957). Envy and gratitude and other works 1946 to 1963. London, England: Tavistock Publications.

Ogden, T. H. (1979). On projective identification. International Journal of Psycho Analysis, 60.

Segal, H. (1964). Introduction to the work of Melanie Klein. London, England: Karnac Books.