EMDR טיפול חדש מבוסס ראיות

לפעמים שיטות טיפול גדולות מתחילות מצירוף מקרים. כך קרה גם עם EMDR. בסוף שנות השמונים פסיכולוגית בשם פרנסין שפירו יצאה לטיול בפארק. היא הבחינה שכשעיניה זזו מצד לצד בזמן שחשבה על זיכרון כואב, עוצמת המצוקה ירדה. זה נשמע כמעט אנקדוטה, משהו מקרי, אבל היא הייתה סקרנית מספיק כדי לבדוק את זה שוב, ואז שוב, עד שהתחיל להתגבש רעיון. האם ייתכן שתנועה פשוטה של העיניים יכולה לעזור למוח לעבד זיכרונות טראומטיים שנתקעו?

מכאן הדרך הייתה קצרה לניסוי קליני ראשוני. שפירו אספה קבוצה קטנה של אנשים שסבלו מפוסט טראומה ובדקה אם התנועה הזו, גירוי דו צדדי של העיניים, משפיעה גם עליהם. התוצאות הראשוניות הדהימו אותה, רבים דיווחו על ירידה דרמטית בעוצמת הזיכרונות המציפים.

מה שהיה יכול להישאר סיפור קטן של קוריוז הפך במהרה לפרוטוקול טיפול מובנה. EMDR, או בשמו המלא Eye Movement Desensitization and Reprocessing, הפך בתוך שנים ספורות לשיטה שעוררה עניין עצום בקהילה הטיפולית. היום, יותר משלושה עשורים אחרי, מדובר באחת השיטות המוכרות והנחקרות ביותר לטיפול בפוסט טראומה.

ועדיין, הסיפור הזה מעלה שאלה מעניינת, למה דווקא תנועות עיניים, משהו כל כך יומיומי, הפכו לבסיס לשיטה פסיכולוגית מבוססת ראיות? התשובה טמונה ככל הנראה באופן שבו המוח שלנו מעבד מידע. מחקרים נוירוביולוגיים מצביעים על כך שתנועות עיניים מזכירות למוח את פעילותו בזמן שינה, בעיקר בשנת חלום REM. בזמן זה המוח מבצע עיבוד מחדש של חוויות היום, כולל חוויות קשות. EMDR בעצם מנצל את המנגנון הטבעי הזה, אבל בסביבה טיפולית מבוקרת.

במובן הזה, השיטה נוגעת באחת השאלות הכי יסודיות בפסיכולוגיה, איך המוח והנפש משמרים זיכרון כואב, ואיך אפשר לשחרר אותו. לא מדובר בקסם, אלא בהבנה מדויקת של קשר בין גירוי חושי, רגש וזיכרון. ולכן כבר מראשית הדרך עוררה EMDR גם התלהבות וגם ספקנות.

מה קורה בפועל בתוך חדר הטיפול

כדי להבין למה EMDR כל כך ייחודי, צריך רגע לדמיין סצנה טיפוסית מהחדר. מטופלת יושבת מול מטפל emdr, נזכרת בזיכרון שמלווה אותה שנים, אולי תאונת דרכים, אולי חוויה של אובדן. היא מספרת בקצרה, אבל לא נכנסת לכל פרט. ואז מתחיל החלק הלא שגרתי, המטפל מזיז את ידו מצד לצד, והיא עוקבת בעיניים. לפעמים זה לא ביד אלא באוזניות עם צלילים מתחלפים בין ימין לשמאל, או הקשות קלות בכפות הידיים. משהו פשוט, אפילו קצת מוזר למתבונן מבחוץ.

בזמן הזה מתרחש משהו מורכב מתחת לפני השטח. המוח לוקח את הזיכרון הכואב, זה שהיה קפוא ומנותק, ומתחיל לעבד אותו מחדש. פתאום, במקום שהוא יישאר תמונה תקועה שמעוררת בהלה בכל פעם, הוא מקבל הקשר חדש. אנשים מתארים שזה כאילו עוצמת הכאב יורדת, כאילו הזיכרון עובר מסווג מתיק "בהול ומסוכן" לתיק "קרה, אבל אפשר להמשיך הלאה".

מה שמעניין הוא שהמטופל לא חייב לשחזר את כל הטראומה לפרטי פרטים. בניגוד לשיטות אחרות שמבקשות לספר שוב ושוב את הסיפור, כאן מספיק להתמקד בתמונה, ברגש או בתחושה שהכי מטרידה. העבודה נעשית מתוך איזון, מצד אחד הזיכרון נוכח, מצד שני יש גירוי שמחזיק את המטופל כאן ועכשיו. זה מאפשר להישאר בתוך החוויה בלי להציף עד חוסר שליטה.

הרבה מטופלים מתארים שהחוויה דומה ללהחזיק שני ערוצים פתוחים במקביל, אחד של הכאב הישן ואחד של המציאות הנוכחית. כששניהם פועלים יחד, משהו משתחרר. לפעמים השחרור הזה קורה בבת אחת, לפעמים לאט יותר, עם עוד ועוד פגישות.

הפרוטוקול עצמו כולל שמונה שלבים מסודרים, החל מהיכרות ובניית אמון, דרך הכנה להרגעה עצמית, ועד למדידה מדויקת של עוצמת המצוקה לפני ואחרי. אבל למרות המבנה הברור, החוויה היא לא טכנית. היא אנושית מאוד. זה קשר, זה ביטחון, זה האפשרות לדעת שאם קשה מדי אפשר לעצור.

ופה טמון אולי סוד ההצלחה של EMDR. זה לא רק הגירוי הדו צדדי, אלא המכלול, השיטה המדויקת יחד עם הקשר האנושי, שמאפשרים למוח ולנפש לעשות את מה שהם יודעים לעשות כשהם מקבלים את התנאים המתאימים, לעבד, לשחרר, ולהמשיך קדימה.

למי זה מתאים, ולמי פחות

טיפול EMDR זוכה לפופולריות עצומה, אבל לא כל אחד מתאים לו. חשוב להגיד את זה בצורה ברורה, כי לפעמים פרסומים ברשת יוצרים תחושה שמדובר בפתרון קסם לכל בעיה. במציאות זה מורכב יותר.

הקבוצה הראשונה שעבורה EMDR נבנה היא אנשים שסובלים מפוסט טראומה. אלו יכולים להיות חיילים שחזרו מהמלחמה עם פלאשבקים, נפגעות תקיפה מינית שמתקשות לחזור לשגרה, או מי שעבר תאונה קשה ונשאר עם חרדה מתמשכת. המחקר הכי חזק תומך בדיוק באוכלוסיות האלה, ושם אנחנו רואים את ההשפעה הברורה ביותר.

עם הזמן הבינו קלינאים שהשיטה עובדת גם במצבים אחרים. התקפי פאניקה, חרדה כללית, פוביות, אפילו אבל מורכב שלא מרפה. יש גם מטופלים שמתארים שיפור בסימפטומים של דיכאון אחרי טיפול ממוקד בזיכרונות שמכבידים עליהם. זה לא אומר ש־EMDR הוא תרופת פלא לכל בעיה רגשית, אלא שיש לו טווח רחב יותר ממה שחשבו בהתחלה.

ועדיין, יש מצבים שבהם זה פחות מתאים. למשל, מטופלים שחווים דיסוציאציה חריפה, כאלה שנוטים להתנתק מהמציאות או להיעלם ברגע של מצוקה, יכולים להרגיש שהשיטה מציפה אותם יותר מדי. גם מי שנמצא בתקופה של חוסר יציבות קיצונית, עם שימוש אינטנסיבי בסמים או אלכוהול, עלול להתקשות להחזיק את התהליך. במקרים כאלה נדרש קודם כל שלב של ייצוב, לפני שנכנסים לעבודה עם זיכרונות טראומטיים.

עוד נקודה משמעותית היא ההכשרה של המטפל. השאלה מי יכול לטפל ב־EMDR עולה הרבה, במיוחד בישראל. כאן התשובה ברורה, רק אנשי מקצוע עם תואר שני טיפולי מוכר, פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים, מטפלים בהבעה ויצירה, רשאים לעבור הכשרה מוסמכת. זה לא קורס קצרצר שאפשר למצוא ביוטיוב, אלא מסלול רציני שמפוקח על ידי ארגון הבין לאומי EMDR Europe.

ולכן, מי ששוקל טיפול צריך לשאול שאלות ישירות, איפה למדת, האם אתה מוסמך, כמה ניסיון יש לך. זה לא עניין פורמלי בלבד, כי בלי הכשרה מתאימה, השיטה עלולה להפוך למשהו חצי טכני, נטול עומק, שלא באמת מאפשר את השחרור שמייחד אותה.

אפשר לומר ש־EMDR מתאים במיוחד לאנשים שמרגישים שיש להם זיכרון תקוע. משהו שחוזר שוב ושוב, כמו סרט שלא נגמר. אבל אם מדובר במצבים מורכבים מאוד, או אם אין בסיס של יציבות, כדאי להקדים שלב טיפולי אחר שיבנה את הקרקע.

איפה עושים EMDR וכמה זה עולה

בנקודה הזו מגיעה שאלה מאוד פרקטית שמעסיקה הרבה אנשים, איפה בכלל אפשר לקבל טיפול EMDR וכמה זה אמור לעלות. כי בסופו של דבר, מעבר לסקרנות התיאורטית, מה שמעניין את רוב המטופלים הוא איך זה משתלב עם החיים שלהם, עם הארנק, עם הביטוח, עם הזמינות של מטפלי emdr

בקליניקות פרטיות זה כבר די נפוץ. פסיכולוגים שעברו את ההכשרה מציעים את השיטה לצד טיפולים אחרים. המחיר, כמו בכל טיפול פרטי בישראל, משתנה מאוד, ברוב המקומות מדובר על 400 עד 550 שקלים לפגישה. לפעמים יותר, אם מדובר במטפל ותיק או במרכז יוקרתי במרכז תל אביב. היתרון ברור, זמינות מהירה יחסית, בחירה חופשית במטפל, ואפשרות לקבל טיפול רציף בלי תלות בתורים הארוכים של המערכת הציבורית.

ומה לגבי קופות החולים? כאן התמונה מורכבת יותר. הביטוי טיפול EMDR מכבי או טיפול EMDR כללית מופיע המון בגוגל, ובצדק, אנשים רוצים לדעת אם השיטה הזו זמינה במחיר מסובסד. בפועל, יש מטפלים שעובדים בקופות ועברו הכשרה ב־EMDR, אבל מספרם מוגבל מאוד. כדי להגיע אליהם צריך בדרך כלל לעבור דרך רופא משפחה או פסיכיאטר, לקבל הפניה, ואז להיכנס לרשימת המתנה. לא פעם מגלים שהטיפול המוצע הוא קבוצתי ולא אישי, או שהוא משולב במסגרת רחבה יותר ולא כטיפול ממוקד.

יש גם אפשרות של שירותי חוץ בהסדר עם הקופה, אבל כאן חשוב לשים לב טוב, לא תמיד אפשר לדעת מראש אם המטפל אכן מוסמך בשיטה. ולכן ההמלצה היא תמיד לשאול ישירות, לבקש לראות תעודה של ארגון EMDR ישראל או EMDR Europe, ולא להסתפק רק בכותרות שיווקיות.

ומה לגבי ביטוחי בריאות פרטיים? חלק מהביטוחים מאפשרים החזר על טיפול פסיכולוגי, בלי קשר לשיטה. במקרה כזה המטופל יכול לבחור ללכת לטיפול EMDR פרטי ולקבל החזר חלקי מהביטוח.

בשורה התחתונה, הטיפול קיים גם במערכת הציבורית וגם בפרטית, אבל הנגישות שונה מאוד. מי שצריך מענה מיידי, במיוחד במצבים של פוסט טראומה מורכבת, לרוב יפנה לפרטי למרות המחיר הגבוה. מי שיכול להמתין יעדיף אולי קופה, גם אם המשמעות היא פחות שליטה בבחירת המטפל או במבנה המדויק של התהליך.

הפרוטוקול, הגמישות ומה שביניהם

כשמדברים על EMDR, כמעט תמיד חוזרים אל ה"פרוטוקול". שמונה שלבים מסודרים, כמעט כמו מתכון. אבל מי שהיה בתוך טיפול כזה יודע שזה לא באמת מרגיש טכני. להפך, זה יכול להיות מאוד אישי, לפעמים אפילו אינטימי.

הפרוטוקול עצמו ברור, מתחילים בהיסטוריה ובניית קשר, עוברים להכנה ולמשאבים, מזהים תמונה מייצגת של הזיכרון, מחשבות שליליות וחיוביות, מודדים מצוקה, נכנסים לעיבוד עם גירוי דו צדדי, מסיימים בוויסות, ואז עושים סקירה בפגישה הבאה. על הנייר זה נשמע כמעט מכני. בפועל, החוויה רחוקה מזה.

מטפל מיומן יודע שהשלבים הם מסגרת, לא בית כלא. יש מטופלים שזקוקים ליותר זמן בשלב ההכנה, לפני שנוגעים בכלל בזיכרון. אחרים נכנסים מהר מאוד לעיבוד, ואז צריך לעצור ולעבד לאט כדי לא להציף. יש כאלה שמרגישים שהם צריכים לשלב טכניקות אחרות באמצע, נשימות, מיינדפולנס, דימויים חיוביים. זה לגמרי חלק מהעבודה.

הגמישות הזו חשובה גם מהיבט אתי. אחת הביקורות על השיטה היא שיש מי שלמדו אותה באופן שטחי ומיישמים רק חלקים, בלי ההבנה המלאה של מה קורה למטופל מתחת לפני השטח. זה מסוכן, כי אפשר בקלות לגרום להצפה במקום לריפוי. לכן ארגוני EMDR בעולם מקפידים על כללים ברורים, אם לא עברת את כל ההכשרה, אל תציג את עצמך כמטפל מוסמך.

ועדיין, בתוך הגבולות האלה, יש הרבה מקום לאישיות של המטפל ולמערכת היחסים עם המטופל. מטפלים רבים אומרים שהחלק הכי חזק ב־EMDR הוא לא רק תנועות העיניים או הצלילים, אלא העובדה שהמטופל מרגיש שהוא לא לבד מול הזיכרון. שיש מישהו שמחזיק איתו את החוויה ומוודא שהיא לא תישאר שוב תקועה.

אפשר לחשוב על זה כמו על מוזיקה. התווים כתובים, אבל איך זה נשמע בפועל תלוי במבצע. אותו פרוטוקול יכול להישמע אחרת לחלוטין אצל שני מטפלים שונים, ויכול להרגיש אחרת לגמרי אצל שני מטופלים שונים.

זו אולי התשובה לשאלה שחוזרת שוב ושוב, האם EMDR הוא שיטה נוקשה או שיטה חופשית. האמת היא שהוא גם וגם. יש בו מבנה ברור שנותן ביטחון, ויש בו גמישות שמאפשרת התאמה אישית. בדיוק השילוב הזה הופך אותו לכל כך עוצמתי.

ההכשרה והעתיד של EMDR בישראל

בגלל ההצלחה של EMDR והביקוש ההולך וגדל מצד מטופלים, גם ההתעניינות מצד מטפלים עלתה מאוד. הביטוי לימודי EMDR מחופש בגוגל שוב ושוב, אבל כאן חשוב לעצור ולהבין, לא כל קורס שמופיע באינטרנט באמת נותן הכשרה מקצועית.

בישראל הגוף הרשמי שאחראי להכשרה הוא ארגון EMDR ישראל, שפועל תחת האיגוד האירופי EMDR Europe. זה לא קורס פתוח לקהל הרחב. רק מי שכבר יש לו תואר שני טיפולי מוכר, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים קליניים, מטפלים בהבעה ויצירה, יכול להירשם. הסיבה פשוטה, השיטה לא עומדת בפני עצמה, היא יושבת על בסיס של הבנה קלינית רחבה.

ההכשרה עצמה כוללת כמה שלבים. מתחילים בקורס בסיסי, שלב א׳ ושלב ב׳, שמעניקים את הכלים הראשונים. משם ממשיכים לפרקטיקום, כלומר עבודה בפועל עם מטופלים, תחת הדרכה צמודה. יש גם הדרכות קבוצתיות, ולבסוף הערכה של היכולת ליישם את השיטה בצורה בטוחה. רק אחרי כל זה מקבלים תעודת הסמכה רשמית.

מטפלים רבים לא עוצרים שם. הם בוחרים להעמיק בהכשרות מתקדמות, למשל עבודה עם ילדים, טיפול בטראומה מורכבת, שילוב EMDR עם גישות אחרות כמו DBT או מיינדפולנס. הקהילה המקצועית סביב EMDR הולכת וגדלה, ובתוך כך נבנה מאגר ידע עשיר שממשיך להתעדכן.

ומה לגבי העתיד? סביר שנראה את השיטה מוטמעת יותר ויותר גם במסגרות ציבוריות, בעיקר אם קופות החולים יגדילו את מספר המטפלים המוכשרים. במקביל, המחקר לא עוצר. בשנים האחרונות חוקרים את הקשרים הנוירוביולוגיים בין תנועות עיניים לבין מנגנוני עיבוד זיכרון, וגם בודקים שימושים חדשים, למשל בהתמודדות עם חרדה ביצועית אצל סטודנטים, או בהפחתת כאב כרוני.

אפשר לומר בזהירות ש־EMDR כבר לא נחשב שיטה שולית או ניסיונית. הוא חלק מהמיינסטרים של הטיפול הפסיכולוגי, לצד CBT וגישות אחרות. ועדיין, כדי לשמור על האיכות, יש חשיבות גדולה להקפדה על הכשרה רצינית ועל אתיקה מקצועית. בסוף, זה מה שמבדיל בין עוד טכניקה לבין טיפול עמוק שמסוגל לשנות חיים.

פרק שביעי: ביבליוגרפיה

Shapiro, F. (1989). Eye Movement Desensitization: A New Treatment for Post-Traumatic Stress Disorder. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry, 20(3), 211–217.

Shapiro, F. (2001). Eye Movement Desensitization and Reprocessing: Basic Principles, Protocols, and Procedures. Guilford Press.

van der Kolk, B. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Penguin Books.

Maxfield, L. (2019). The Neurobiology of EMDR: Exploring the Brain’s Role in Processing Trauma. Journal of EMDR Practice and Research, 13(2), 93–106.

EMDR Europe Association. (2024). Training Standards and Guidelines.