מי אתה דונלד ויניקוט? על עצמי כוזב, משחק ואם טובה דיה

האיש שהקשיב לשתיקות – מפדיאטריה לפסיכואנליזה

מדוע לחזור היום, בעידן של פרוטוקולים מובנים וטיפולים ממוקדי-תוצאה, אל רופא אנגלי שנפטר לפני יובל? התשובה אינה נוסטלגית, אלא קלינית ובוערת. דווקא כעת, כשהסבל האנושי פוגש לעיתים קרובות מדי מערכות אטומות, הקול של ויניקוט מציע אלטרנטיבה רדיקלית: הוא מזכיר לנו שהמטופל אינו חידה לפתרון, אלא אדם הזקוק לעד.

כדי להבין זאת באמת, עלינו לחזור אחורה בזמן, אל לונדון של המחצית הראשונה של המאה העשרים, ולהיכנס לא לחדר הטיפולים האפלולי עם הספה, אלא למחלקה רועשת בבית החולים לילדים בפדינגטון גרין. שם, בין בכי של תינוקות ודאגה של אמהות, עמד אדם שלא רק בדק גרונות ומדד חום, אלא התבונן. במשך ארבעים שנה, ויניקוט פגש שם עשרות אלפי זוגות של אמהות ותינוקות. המפגש הזה, החי, הגופני והראשוני, היה המעבדה האמיתית שבה נרקחה אחת התורות הפסיכואנליטיות הרגישות והאנושיות ביותר שידע העולם, תורה שהניחה את היסודות למה שאנו מכנים כיום פסיכואנליזה אונטולוגית – גישה המתמקדת בחוויית ה"היות" ולא רק בדחפים.

בניגוד לפרויד, שהגיע אל חקר הנפש מתוך הנוירולוגיה וחקר מבוגרים נוירוטיים, ובניגוד למלאני קליין, שבנתה תיאוריות על סערות יצרים פנימיות בנפש התינוק, ויניקוט הגיע מהשטח. הוא היה רופא ילדים לפני שהיה פסיכואנליטיקאי, והזהות הזו נותרה חרוטה ב-דנ"א המקצועי שלו עד יומו האחרון. הוא ראה את הדברים כפי שהם קורים בפועל. כאשר הוא התבונן בתינוק יונק, הוא לא ראה רק "סיפוק דחף" אוראלי. הוא ראה ריקוד עדין של אינטימיות, רגע שבו שני גופים ושתי נפשות מתמזגים לישות אחת. התצפית הזו הובילה אותו למסקנה שהרעידה את אמות הסיפים של העולם הפסיכואנליטי דאז: הוא טען כי לא ניתן לדבר על התינוק כיחידה נפרדת.

באותן שנים, הקהילה הפסיכואנליטית בבריטניה הייתה קרועה במאבק איתנים בין נאמני אנה פרויד לנאמני מלאני קליין. ויניקוט, בדרכו הייחודית והבלתי מתפשרת, סירב להצטרף ל"מחנות". הוא בחר לעמוד בתווך, בקבוצה שכונתה "העצמאיים". עמדה זו אפשרה לו להחזיק במורכבות, לסרב לפתרונות דוגמטיים ולהתעקש על האמת הקלינית כפי שהיא נגלית ברגע המפגש. הוא לימד אותנו להסתכל לא רק פנימה, אל תוך הנפש המסוכסכת, אלא גם החוצה, אל הזרועות שמחזיקות (או נכשלות מלהחזיק) את אותה הנפש.

הריקוד הראשוני – אשליה, החזקה והאם הטובה דיה

הדרמה הגדולה של החיים, על פי ויניקוט, מתחילה ברגע שבו אנו מגיחים לאוויר העולם. התינוק הרך מגיע במצב של תלות מוחלטת, אך הפרדוקס המופלא הוא שהוא כלל אינו יודע זאת. הוא חי בבועה של אומניפוטנציה – תחושת כל-יכולות שבה הוא מאמין שהוא בורא את העולם. כשהוא רעב והשד (או הבקבוק) מגיע, הוא בטוח שהוא יצר את השד הזה הרגע, מתוך תשוקתו.

חשוב לעצור כאן ולהבחין: אין מדובר באומניפוטנציה הפתולוגית שאנו פוגשים לעיתים אצל מבוגרים נרקיסיסטיים או מאניים, המשתמשים בה כהגנה מפני חוסר אונים. אצל ויניקוט, האשליה הזו היא הישג התפתחותי. היא הבסיס לביטחון העצמי ולתחושת הממשות. כדי שיום אחד נוכל להכיר במציאות האובייקטיבית מבלי להתפרק, עלינו קודם כל לקבל את הפריווילגיה לחיות באשליה שאנחנו מרכז היקום.

מי שמאפשרת את הקסם הזה היא האם (או הדמות המטפלת העיקרית). ויניקוט תיאר מצב פסיכולוגי ייחודי, מעין "שיגעון בריא", שאליו נכנסת האם לקראת הלידה ובשבועות הראשונים לחיי התינוק. במצב זה, היא מוותרת על הסובייקטיביות שלה והופכת למדיום רגיש להפליא לצרכי התינוק. היא יודעת מה הוא צריך עוד לפני שהוא בוכה. היא מספקת לו לא רק הזנה, אלא סביבה מחזיקה, מושג שהפך לאבן יסוד בחשיבה הטיפולית. ההחזקה אינה רק פיזית; היא מעטפת שמגנה על התינוק מפני הנפילה אל התהום, מפני החרדה של התפרקות לחלקים.

אך הסיפור הויניקוטיאני אינו סיפור של אידיאליזציה. כאן נכנס לתמונה המושג המשחרר ביותר שהעניק ויניקוט לאנושות: "האם הטובה דיה". ויניקוט הבין שאם מושלמת, כזו שמגיבה תמיד ומייד לכל צורך, היא למעשה אם מסוכנת. אם לא תאכזב את תינוקה לעולם, הוא ישאר לכוד באשליית הכל-יכולות ולא יוכל להתפתח. האם הטובה דיה היא זו שמתחילה בהתאמה כמעט מושלמת, אך ככל שהתינוק גדל ומתחזק, היא "נכשלת" באופן הדרגתי ומותאם. הכשלים הקטנים הללו הם הסדקים שדרכם נכנס האור של המציאות, המאפשרים לתינוק לפתח את היכולת להמתין ולהבין את נפרדותו.

המרחב שבין לבין – המקום שבו אנו חיים באמת

אם התינוק והאם היו בהתחלה אחד, ואחר כך נפרדו לשניים, מה מתקיים ביניהם? כאן ויניקוט מזמין אותנו לטריטוריה חדשה ומרתקת, אזור דמדומים קסום שהוא מכנה "מרחב הביניים" או "המרחב הפוטנציאלי". זהו המקום שאינו העולם הפנימי הסגור של הפנטזיה, וגם אינו העולם החיצוני האובייקטיבי והקשוח. זהו המרחב שבו מתרחשת החוויה האנושית היצירתית, המקום שבו מתהווים המשחק והתפתחות העצמי, האמנות והתרבות.

השגריר הראשון של המרחב הזה הוא "אובייקט המעבר". כולנו מכירים את הילד שגורר אחריו שמיכה ישנה או בובת פרווה מהוהה. ויניקוט התבונן בחפץ הזה ביראת כבוד כגשר הראשון שהילד בונה בין עצמו לבין העולם. החפץ הזה הוא פרדוקס מהלך: הוא גם הומצא על ידי הילד (שהעניק לו משמעות) וגם נמצא במציאות. ויניקוט הזהיר את ההורים והמטפלים: לעולם אל תאתגרו את הפרדוקס הזה. אל תשאלו "האם יצרת את זה או מצאת את זה?".

חשוב להבין: המרחב הזה אינו נחלת הילדות בלבד. כאנשים מבוגרים, אנו חיים בתוכו בכל פעם שאנו שוקעים בספר טוב, כשאנו מתרגשים בקונצרט, או ברגעים אינטימיים בזוגיות שבהם נוצרת "שפה פרטית" שרק שני בני הזוג מבינים. זהו המרחב היחיד שבו אנו יכולים לנוח מהעמל המפרך של הבחנה מתמדת בין פנטזיה למציאות.

במרחב הזה מתרחש הנס של המשחק. עבור ויניקוט, היכולת לשחק היא סימן ההיכר המובהק לבריאות נפשית. אדם שמשחק הוא אדם שמרגיש חופשי לנוע בין עולמו הפנימי למציאות, לצבוע את העולם בצבעים האישיים שלו ולהרגיש חי. הפתולוגיה, בעיניו, היא אובדן היכולת לשחק. בחדר הטיפולים, הדרמה אינה רק פענוח של הדחקות מהעבר, אלא הניסיון העדין ליצור מרחב שבו שני אנשים – המטופל והמטפל – יוכלו לשחק יחד. לעיתים המטופלים הקשים ביותר הם אלו שהמרחב הפוטנציאלי שלהם נסגר, והם חיים במציאות כפויה וחסרת דמיון.

הטרגדיה השקטה של העצמי הכוזב

אחד הרעיונות הנוקבים והכואבים ביותר בכתביו של ויניקוט הוא האבחנה בין העצמי האמיתי לעצמי הכוזב. העצמי האמיתי הוא הניצוץ החי שבתוכנו, המקור הספונטני של המחוות והתחושות, התחושה הפשוטה של "להיות". אבל הניצוץ הזה הוא שברירי, וכדי לשרוד הוא זקוק לסביבה שתראה אותו ותאשר אותו.

מה קורה כשהסביבה נכשלת? כאשר הסביבה כופה על התינוק את צרכיה שלה ("חדירה"), התינוק לומד מהר מאוד שאין מקום למי שהוא באמת. הוא מפתח מעטפת מגן – העצמי הכוזב. הילד לומד לציית, לרצות ולהיות "ילד טוב". דוגמה קלינית בולטת וכואבת לכך בבגרות ניתן לראות במצבים של היענות מינית כבגידה עצמית, שבהם האדם מוותר על רצונו האותנטי כדי לשמר את הקשר.

עם זאת, חשוב להימנע מקריאה דיכוטומית ופשטנית. העצמי הכוזב קיים על רצף, ולכולנו יש מידה בריאה שלו. הוא הנימוס החברתי, היכולת שלנו להמתין בתור או לחייך לשכן גם כשאין לנו חשק. הוא הופך לפתולוגי ולטרגדיה רק כאשר הוא משתלט לחלוטין, כאשר הוא מפסיק לשמש כמגן והופך לסוהר. במצבים אלו, אנו פוגשים אנשים מצליחים ומתפקדים המסתובבים בעולם עם תחושת ריקנות תהומית, מרגישים שהם חיים חיים של מישהו אחר. בטיפול, הם עשויים להיות "מטופלים מצטיינים", אך המטפל המיומן ירגיש שהעבודה נעשית מול המסכה, בעוד העצמי האמיתי מסתתר עמוק בפנים.

המעבדה האנושית – שנאה, הישרדות והשימוש באובייקט

כיצד מטפלים באדם שעצמיותו האמיתית קפואה ומסתתרת? ויניקוט הבין שמילים ופירושים אינטלקטואליים אינם מספיקים. הטיפול צריך להיות חוויה, תיקון של הסביבה שנכשלה, ולעיתים הוא דורש "רגרסיה לתלות" – חזרה רגשית לשלבים ראשוניים של חוסר ישע בתוך סביבה מחזיקה.

אך החידוש המטלטל ביותר של ויניקוט בפרק זה נוגע לתוקפנות. במאמריו על התוקפנות בילדים ובני נוער ועל שנאה בהעברה הנגדית, הוא שחט פרות קדושות כשהודה שמטפלים שונאים את המטופלים שלהם לפעמים, וזה טבעי. מעבר לכך, הוא פיתח את הרעיון של "שימוש באובייקט". ויניקוט טען שכדי שנוכל באמת לאהוב מישהו ולראות בו אדם נפרד מאיתנו, עלינו קודם כל לנסות "להרוס" אותו בפנטזיה.

זה נשמע דרמטי, וזה אכן כך. בתהליך ההתפתחותי, מגיע שלב שבו המטופל תוקף את המטפל בכל כוחו – בזעם, בהתעלמות, בביטול. השאלה הקריטית היא: האם האובייקט ישרוד? אם המטפל ישרוד את המתקפה, לא יתמוטט ולא ינקום, מתרחש נס. המטופל מבין שהמטפל הוא חיצוני לו, חזק ועמיד. רק אז, כשהוא רואה שההרס בדמיונו לא הרס את המציאות, הוא יכול להתחיל להשתמש במטפל, להישען עליו, ולחוש אהבה אמיתית.

זהו המקום להסתייגות אתית ומקצועית חשובה: העבודה הזו מסוכנת. היכולת "להיהרס ולשרוד" אינה עניין של מה בכך. היא דורשת מהמטפל בשלות, הכשרה עמוקה ויכולת החזקה גבוהה במיוחד. ללא אלו, הניסיון לאפשר תוקפנות כזו עלול להוביל לשחזור טראומטי (רה-טראומטיזציה) במקום לתיקון.

מורשת של חמלה – ויניקוט במאה ה-21

דונלד ויניקוט הלך לעולמו לפני יותר מחמישים שנה, אך נדמה שקולו צלול ורלוונטי היום יותר מתמיד. בעידן שבו אנו מוצפים בטכנולוגיה שמבטיחה חיבור אך לעיתים מייצרת בדידות, ובפסיכואנליזה בת זמננו המתמודדת עם אתגרי המאה ה-21, המסר הויניקוטיאני הוא כמו מים במדבר. הוא מזכיר לנו שהבריאות הנפשית אינה נמדדת בתפקוד מושלם, אלא בתחושת החיות, ביכולת לשחק, וביכולת להיות לבד בנוכחותו של אחר.

מורשתו רלוונטית במיוחד היום בעבודה עם פוסט טראומה מורכבת (C-PTSD). ויניקוט היה מהראשונים שזיהו כי שברים בנפש אינם נובעים תמיד מאירוע חד פעמי דרמטי, אלא לעיתים קרובות ממה שהוא כינה “חרדות שלא יעלו על הדעת”, אותם רגעים שקטים ומחרידים בראשית החיים שבהם הסביבה לא הייתה שם כדי להחזיק, והנפש המשיכה "ליפול לנצח". הטיפול בטראומה כזו דורש בדיוק את אותה עדות שקטה והחזקה שהוא הטיף לה.

ממשיכי דרכו ממשיכים לפתח את רעיונותיו על המרחב שבין המטפל למטופל. אך מעבר לתיאוריות, ויניקוט השאיר לנו מורשת של עמדה נפשית. עמדה של צניעות. הוא לימד אותנו שהמטפל אינו "היודע" הגדול שמתקן את המטופל המקולקל. המטפל הוא זה שמספק את הסביבה, שמתאים את עצמו, שמחכה בסבלנות אין קץ עד שהעצמי האמיתי של המטופל ירגיש בטוח מספיק להגיח. בסופו של יום, ויניקוט מבקש מאיתנו, הפסיכולוגים, להיות אנושיים, פגיעים ונוכחים. להיות, פשוט, "טובים דיו".

ביבליוגרפיה

אוגדן, ת' (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. (ח' קלנר וא' זילברשטיין, מתרגמות). עם עובד.

ברמן, ע' (1988). העברה והעברה נגדית כתהליך בין-אישי כולל. שיחות, ב(2), 115–125.

ויניקוט, ד' ו' (1995). משחק ומציאות. (י' מילוא, מתרגם). עם עובד. (המקור פורסם ב-1971)

ויניקוט, ד' ו' (1999). הכל מתחיל בבית. (מ' כרמלי, מתרגמת). דביר.

ויניקוט, ד' ו' (2004). הילד, המשפחה והעולם החיצוני. (נ' רימון, מתרגמת). מודן.

ויניקוט, ד' ו' (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. (ע' ברמן וא' רולניק, עורכים). עם עובד.

ויניקוט, ד' ו' (2010). תינוקות ואימותיהם. (מ' קראוס, מתרגמת). דביר.

פיליפס, א' (1999). ויניקוט. (ע' איתן, מתרגמת). דביר.

קולקה, ר' (עורך). (2010). פסיכואנליזה: הלכה ומעשה. דיונון.