ביבליו-אקטיביזם: מודל לעבודה קהילתית עם טראומה וחוסן

המעבר מהקליניקה למרחב הציבורי – המשגה תיאורטית

הפרקטיקה הטיפולית המסורתית מקדשת את הקליניקה כמרחב סגור, מעין "טמנוס" יווני עתיק – מרחב מקודש ומוגן שבו מותר לספר את הסיפור עד הסוף. למרחב אינטימי זה, שבו המטופל פורש את הנרטיב הפנימי שלו בביטחון, אין תחליף בעומק העיבוד שהוא מאפשר. עם זאת, גישות עכשוויות בפסיכולוגיה הקהילתית ובמחקר מבוסס-אמנות מציעות מודל משלים, שאינו מתיימר להחליף את הפסיכותרפיה אלא לפעול במישור מקביל – המישור החברתי-תרבותי. מודל זה מבקש לאתגר את הגבולות המסורתיים שבין האישי לציבורי באמצעות פרקטיקה של אקטיביזם נרטיבי. בניגוד לטיפול שמטרתו תובנה וריפוי פנימי, גישה זו שואפת להפוך את הסיפור הסובייקטיבי לאובייקט ממשי בעולם החיצוני, מתוך הבנה שהכרה חברתית היא רכיב חיוני בתהליך ההחלמה.

בבסיס הגישה עומדת ההנחה כי הטראומה, מעצם טבעה, היא חוויה של בידוד קיצוני, שתיקה וניתוק מהרצף החברתי. בעוד הטיפול הקלאסי מתמקד בעיבוד פנימי של הניתוק הזה, המודל הקהילתי מציע תהליך של החצנה רדיקלית. הסיפור אינו נשאר רק זיכרון עמום או מילים הנאמרות בחדר סגור, אלא עובר התמרה לאובייקט פיזי – ספר, ספסל ציבורי או מיצג אמנותי – הנוכח פיזית במרחב הקהילתי. כאשר אנו בוחנים תהליכים של שינוי פרדיגמה בפסיכותרפיה, אנו רואים כיצד המעבר ממיקוד תוך-נפשי למיקוד בין-אישי וסביבתי מאפשר גישה לאוכלוסיות שמתקשות להפיק תועלת מטיפול ורבלי מסורתי, או שחוששות מהסטיגמה הנלווית לו.

תהליך היצירה של האובייקט הוא מחזורי ודינמי. בשונה מכתיבת יומן אישי המיועדת לעיני הכותב בלבד, יצירת אובייקט למרחב הציבורי מיועדת מראש למבט של האחר. הידיעה שהסיפור יהפוך לנחלת הכלל משנה את האופן שבו הוא מסופר ומעובד. היא מחייבת את הכותב או היוצר לגייס כוחות אגו, לארגן את הכאוס הרגשי לכדי מבנה קוהרנטי ולמצוא שפה שתהיה מובנת לאחרים. הפעולה הזו דורשת נוכחות ונראות, ומשנה את יחסי הכוחות בין המושתק למשתיק. במובנים אלו, ניתן להגדיר זאת כבסיס למודל הביבליו-אקטיביסטי של עבודה קהילתית: מתודולוגיה סדורה להפיכת כאב פרטי לנכס תרבותי משותף.

ויניקוט בכיכר העיר – האובייקט המעברי והחזקה קהילתית

כדי להבין לעומק את המשמעות הפסיכולוגית של יצירת אובייקטים קהילתיים המייצגים סיפורי חיים, ניתן להיעזר במשנתו של דונלד ויניקוט. ויניקוט תיאר את "המרחב המעברי" כאזור הביניים שבין המציאות הפנימית של הפנטזיה והעולם הסובייקטיבי, לבין המציאות החיצונית המשותפת. זהו המרחב הקריטי שבו מתרחשת היצירתיות, המשחק והתרבות האנושית. במודל הביבליו-אקטיביזם, האובייקט הפיזי שנוצר על ידי הקבוצה מתפקד למעשה כאובייקט מעבר קולקטיבי.

כאן המקום לחדד הבחנה חשובה: בעוד שאובייקט המעבר האינדיבידואלי (כמו שמיכה או בובה) מסייע לילד להיפרד מהאם ולבסס אוטונומיה, אובייקט המעבר הקולקטיבי פועל בכיוון הפוך – הוא מחבר את היחיד אל הקבוצה ומבסס תחושת שייכות. כאשר קבוצת ילדים או מבוגרים משקיעה רגש, דמיון וזיכרונות לתוך יצירה משותפת המוצבת ברחוב הראשי, הם למעשה מטביעים את עולמם הפנימי בחומר, אך עושים זאת יחד. האובייקט הופך להיות בו זמנית "שלי" ו"שלנו". היכולת לנוע בחופשיות בין הפנים לחוץ היא אינדיקציה לבריאות נפשית ולחוסן. בהקשר זה, הבנת התיאוריה של דונלד ויניקוט והמושגים המרכזיים שלו מסייעת למטפל לראות כיצד המרחב הציבורי, שלעיתים נחווה כמאיים או אדיש, יכול להפוך לסביבה מחזיקה עבור הקהילה כולה.

מבחינה קלינית, תהליך היצירה עצמו הוא תרפויטי לא פחות מהתוצאה הסופית. העבודה הסומטית הכוללת מגע בחומר, צביעה ופיסול, מאפשרת רגרסיה מבוקרת לשלבים ראשוניים של התפתחות ומשחק, ומאפשרת ביטוי של תכנים קדם-מילוליים. כאשר קהילה יוצרת יחד, הקבוצה הופכת למה שביון כינה "מיכל" עבור החרדות והתקוות של חבריה. הספסל או הספר שנוצרו אינם סתם חפצים; הם עדות מוחשית לכוחות החיים ולויטאליות הקיימים בקהילה, גם אל מול כוחות הרסניים של הזנחה או טראומה. היצירה המשותפת משמשת כגשר המחבר בין הבדידות האקזיסטנציאלית של היחיד לבין המארג החברתי, ומאפשרת חוויה מתקנת של שייכות ונראות בטוחה בתוך המרחב הציבורי.

הפרדוקס של הנראות – ייצוג טראומה תחת מעטה אנונימיות

אחת הדילמות האתיות והקליניות המורכבות ביותר בעבודה עם טראומה, ובפרט עם שורדות אלימות במשפחה, היא המתח המתמיד שבין הצורך לספר את הסיפור ולעבד אותו, לבין הצורך הקריטי במוגנות ובאנונימיות. ג'ודית הרמן ומחברים נוספים הדגישו כי שלב מהותי בהחלמה הוא מתן עדות, אך במרחב הקהילתי חשיפה ישירה עלולה להיות מסוכנת ולהוביל לטראומטיזציה חוזרת או אף לפגיעה ממשית מצד התוקף. מודלים של אמנות קהילתית מציעים פתרון יצירתי לפרדוקס זה באמצעות מנגנונים של סובלימציה והפשטה.

במקום להציג נרטיב קונקרטי וחושפני, המשתתפות בפרויקטים אלו מוזמנות להשתמש בשפה סימבולית. השימוש בצבעים ספציפיים המזוהים עם המאבק באלימות, או בדימויים אוניברסליים כמו פרחים וציפורים, מאפשר להעביר את המסר הרגשי והערכי מבלי לחשוף פרטים מזהים המסכנים את היוצרת. עם זאת, חשוב להיזהר מאידאליזציה של האנונימיות. הסתרה מוחלטת עלולה לעיתים לשתף פעולה שלא במתכוון עם "קשר השתיקה" סביב האלימות ולשדר מסר שהבושה עדיין מנהלת את השיח. המטרה במודל זה היא למצוא את שביל הזהב הדיאלקטי: חשיפה של התופעה החברתית תוך הגנה הרמטית על הפרט. הבנה מעמיקה של מנגנוני דיסוציאציה ופוסט טראומה מסייעת למנחים להבין מדוע ההרחקה האמנותית הזו היא לעיתים הדרך היחידה לעקוף את מנגנוני הניתוק ולאפשר מגע ראשוני ובטוח עם הכאב.

המסרים המוטמעים ביצירות אלו מהדהדים במרחב הציבורי ופועלים בשני מישורים במקביל: כלפי חוץ, הם מעלים מודעות ומשדרים תמיכה חברתית; כלפי פנים, הם משמשים כהפנמה של אובייקט מיטיב. יתרה מכך, עצם קיומו של אובייקט פיזי במרחב הציבורי המוקדש לנושא המושתק משמש כעד שקט אך נוכח. הטראומה, שלרוב מתרחשת במחשכים ומוכחשת על ידי הסביבה, מקבלת תוקף של ממשות. עבור ילדים ונשים החולפים על פני המיצג, הידיעה שהכאב שלהם מוכר ושיש לו מקום במרחב התרבותי היא בעלת ערך מרפא עצום ומפחיתה את תחושת הניכור והבושה הנלווית לפגיעה.

סוס טרויאני טיפולי – עקיפת התנגדויות בקרב גברים

הספרות המקצועית העוסקת בפסיכולוגיה של המגדר מצביעה באופן עקבי על הקושי של גברים רבים לפנות לטיפול נפשי או להשתתף בפעילויות המוגדרות כרגשיות. הסוציאליזציה הגברית המסורתית, המדגישה ערכים של איפוק, עצמאות והימנעות מפגיעות, יוצרת מחסום משמעותי בפני התערבויות טיפוליות קלאסיות. בקהילות רבות, ובפרט בפריפריה, מחסום זה גבוה אף יותר, ולעיתים קרובות אנו רואים מעורבות נמוכה של אבות בפרויקטים חינוכיים וטיפוליים בקהילה. כדי להתמודד עם אתגר זה, נדרשת גישה של כשירות תרבותית המותאמת לשפה ולעולם התוכן הגברי. המודל הביבליו-אקטיביסטי מציע כאן שימוש בטקטיקה המזכירה "סוס טרויאני": שימוש בפלטפורמה הנתפסת כלגיטימית וגברית, כמו עולם הספורט, כדי להחדיר תכנים של בריאות הנפש.

יצירת חומרי קריאה או פעילויות המשתמשים במטאפורות מעולם הספורט, למשל התייחסות לחרדה כאל "לחץ תחרותי" או לוויסות רגשי כאל "טקטיקה מנטלית לשיפור ביצועים", מאפשרת לגברים לעסוק בעולמם הפנימי מבלי לחוש איום על זהותם המגדרית. הגישה הזו אינה דורשת מהגבר לוותר על סממני הגבריות שלו או לאמץ סגנון תקשורת שאינו טבעי לו, אלא מרחיבה את הגדרת הגבריות כך שתכלול גם מיומנויות של אינטליגנציה רגשית כחלק מכוח ומוגנות. אולם, יש להיות ערים גם למגבלות המטאפורה הזו. הסכנה בשימוש ב"סוס טרויאני" היא ההישארות בתוך המטאפורה והחמצת הכאב הגולמי. אם נדבר רק על "ביצועים" ו"טקטיקות", אנו עלולים להחמיץ את ההזדמנות למגע רגשי עמוק יותר כשהאמון כבר נבנה.

כפי שניתן לקרוא בהרחבה במאמר על גבריות בפוסט טראומה, ההבנה של הקשר בין פגיעות לזעם ושינוי חברתי היא המפתח ליצירת התערבויות יעילות. כאשר גברים לומדים לזהות את רגשותיהם ולתת להם שם דרך פריזמה שאינה שיפוטית ואינה מתייגת אותם כחלשים, הסיכוי להתפרצויות זעם בלתי נשלטות יורד משמעותית. זהו מודל פסיכו-חינוכי מניעתי, הפועל מתחת לרדאר של ההתנגדות ומאפשר שינוי עמוק בנורמות הקהילתיות ובדינמיקה המשפחתית, כל עוד המטפל זוכר שמתחת לשריון האבירים מסתתר לב פועם שזקוק בסופו של דבר למגע ישיר.

עיצוב העצמי האידיאלי – נרטיבים של תקווה בקרב נוער

גיל ההתבגרות הוא שלב התפתחותי קריטי בגיבוש הזהות, בו המתבגר מחפש מודלים לחיקוי ובוחן אפשרויות שונות של העצמי העתידי שלו. בקהילות מוחלשות, שבהן מגוון האפשרויות המקצועיות והאישיות הנראות לעין מצומצם, מתבגרים רבים מתקשים לדמיין לעצמם עתיד השונה מזה של סביבתם הקרובה, מה שעלול להוביל לתחושת ייאוש, חוסר מוביליות חברתית וויתור מראש על שאיפות. השימוש ביצירה קהילתית ונרטיבית מאפשר למתבגרים מעין "חזרה גנרלית" על תפקידים עתידיים באמצעות כוחו של הדמיון. כאשר בני נוער מוזמנים ליצור נרטיבים שבהם הם מגלמים דמויות של מדענים, ארכיאולוגים, אמנים או מנהיגים, הם אינם רק עוסקים במשחק "נדמה לי", אלא בונים באופן פעיל את אידיאל האגו שלהם ומתנסים בתחושת מסוגלות.

עם זאת, העבודה עם נוער, ובמיוחד עם נוער בסיכון, חייבת לתת מקום גם לחלקים האפלים, המורכבים והכאוטים של הנפש, אותם חלקים שיונג כינה "הצל". יצירות של נוער בסיכון משלבות לעיתים קרובות מוטיבים סוריאליסטיים, דיסוציאטיביים ואף מטרידים לצד סמלים של תקווה ילדותית. כאן נדרשת עמדה מקצועית מדויקת: תפקידו של המנחה (או של פסיכולוג ילדים ונוער המלווה את התהליך) הוא לא לפרש את היצירות האלו סימבולית ("הספירלה הזו מעידה על חרדה X"), אלא להחזיק אותן. הפרשנות עלולה להיתפס כחודרנית ומאיימת. עצם הנוכחות של התכנים הקשים בתוך מסגרת אמנותית ומכילה היא-היא ההתערבות הטיפולית, ללא צורך במילים מפרשות.

הכוח הטיפולי והמשקם טמון ביכולת של המרחב היצירתי להכיל את האינטגרציה הזו שבין הילד הפגוע לבין הבוגר המתהווה, ובין הפנטזיה למציאות הקשה. כאשר המנחים והקהילה מקבלים את היצירה המורכבת הזו ללא שיפוטיות וללא ניסיון לתקן אותה באופן מלאכותי או לייפות את המציאות, המתבגר מקבל מסר חזק של קבלה רדיקלית. הוא לומד שכל החלקים שלו, גם הכואבים וההרסניים, הם לגיטימיים וניתנים לעיבוד ולהתמרה למשהו בעל ערך אסתטי וחברתי, מה שמחזק את תחושת הלכידות העצמית שלו ומפחית את הצורך בפיצול פנימי.

אתיקה מקצועית – בין אחריות מקצועית לאחריות מוסרית

שילוב של אמנות, עבודה קהילתית ועיסוק בתכנים נפשיים עמוקים מעלה שאלות אתיות כבדות משקל שכל איש מקצוע חייב לתת עליהן את הדעת. היכן עובר הגבול המדויק בין סדנת יצירה לבין טיפול קבוצתי? ומה קורה כאשר משתתף מוצף בזיכרונות טראומטיים במהלך העבודה על מיצג ציבורי? ההבחנה הקריטית שחייבת להיעשות היא בין מרחב טיפולי למרחב נרטיבי. בעוד שהמרחב הטיפולי מיועד לאנליזה, פירוש ושינוי פסיכולוגי עמוק תחת חוזה טיפולי מוגדר, המרחב הנרטיבי הקהילתי מתמקד בביטוי, מתן עדות ויצירה משותפת. המטרה במודל זה אינה "לרפא" את המשתתף במובן הקליני, אלא לאפשר לו להשמיע קול ולהיות חלק ממשהו גדול ממנו.

בשל הפוטנציאל הנפיץ של התכנים, יש לאמץ פרוטוקולים אתיים מחמירים. סוגיות של הפרות אתיות בפסיכותרפיה מלמדות אותנו על החשיבות של שמירה על גבולות גם מחוץ לקליניקה. נדרשת מודעות גבוהה לרווחתם הנפשית של המנחים עצמם ולזיהוי סימני מצוקה או טראומטיזציה משנית. כמו כן, חייבת להיות רשת ביטחון מקצועית הכוללת זמינות של מטפל קליני למצבי משבר. יש לכבד את גבולות המשתתפים ולא ללחוץ לחשיפה רגשית שאינה תואמת את כוחות האגו שלהם באותו רגע, וזאת מתוך רגישות לאי-הנוחות המתעוררת.

לסיום, חשוב להבחין בין האחריות המקצועית לבין האחריות המוסרית של המטפל. האחריות המקצועית שלנו היא לשמור על המסגרת הטיפולית, על גבולות הרישיון ועל שלום המטופל בתוך החדר. אולם, האחריות המוסרית שלנו כאזרחים וכבני אדם מחייבת אותנו לעיתים לצאת מהקליניקה ולהגיב לסבל חברתי. המודל הביבליו-אקטיביסטי מאפשר לנו לממש את האחריות המוסרית הזו מבלי להפר את האחריות המקצועית, כל עוד אנו זוכרים באיזה כובע אנו פועלים בכל רגע נתון. זהו הלב הפועם של המודל: היכולת לנוע בין האישי לציבורי, ובין המקצועי לקהילתי, מתוך עמדה של ענווה והכרה בכוחות הריפוי הטבעיים של הקהילה.

ביבליוגרפיה

• American Psychological Association. (2017). Ethical principles of psychologists and code of conduct. Washington, DC: Author.
• Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Tavistock Publications.
• Clark, L., & Masterman-Smith, A. (n.d.). Biblioactivism: Building Community Narratives – An Australian Experience of Telling, Seeing, and Owning Narrative. Lecture Transcript.
• Erikson, E. H. (1968). Identity: Youth and Crisis. New York: W. W. Norton & Company.
• Herman, J. L. (1992). Trauma and Recovery: The Aftermath of Violence - From Domestic Abuse to Political Terror. New York: Basic Books.
• Jung, C. G. (1959). The Archetypes and the Collective Unconscious. Princeton, NJ: Princeton University Press.
• White, M., & Epston, D. (1990). Narrative Means to Therapeutic Ends. New York: W. W. Norton & Company.
• Winnicott, D. W. (1971). Playing and Reality. London: Tavistock Publications.