עמוד הבית > חדשות > גבריות בפוסט טראומה: פגיעות, זעם ושינוי חברתי
פוסט טראומה

גבריות בפוסט טראומה: פגיעות, זעם ושינוי חברתי

המאמר עוסק בתהליך השינוי הדרוש בתפיסת הגבריות בחברה הישראלית, במיוחד על רקע מציאות פוסט-טראומטית. הוא מתמקד בקשר בין פגיעות, זעם, הדחקה ומנגנוני ויסות הרסניים, שמובילים להתנהגויות מסוכנות ולאובדנות בקרב גברים. המאמר מציע גישה חדשה להתמודדות עם מצוקות רגשיות, תוך הכרה בפגיעות ככוח ובשיח רגשי ככלי לשיקום. באמצעות מעגלי גברים, חינוך מגיל צעיר, והנגשת כלים טיפוליים מותאמים, ניתן לשנות את דפוסי ההתמודדות של גברים, לפרק את מעגלי הבדידות וההרס, וליצור חברה שבה גבריות שוויונית, רגישה ואותנטית תורמת לבריאות הנפשית של כלל החברה.
avatarPsychologim.com | 23/01/2025 19:50
0

העיסוק בפוסט-טראומה ובהשלכותיה על גברים מחייב אותנו להתעמק לא רק ברמה האישית, אלא גם בהשפעה החברתית והתרבותית על התפתחותם של גברים. גברים חיים בתוך מסגרת חברתית שמעצבת את התנהגותם, לעיתים עוד מגיל צעיר מאוד. המסרים שאנו מעבירים לגברים – בין אם במילים, בין אם בהתנהגויות – יוצרים מערך של דיכוי רגשי, שמוביל בסופו של דבר להתנהגויות אובדניות או התפרצויות זעם. זה מתחיל בילדות, כאשר החברה דורשת מגברים "להיות חזקים", "לא לבכות" ו"לא להראות חולשה". מסרים אלה מטביעים חותם עמוק על דפוסי התנהגותם, ומדכאים את היכולת להתמודד עם מצבים של חוסר אונים או פגיעות.

השפה החברתית הנוגעת לגברים היא מגדרית מטבעה, והיא מדירה אותם מכל מרחב שבו נדרשת פגיעות או עזרה. גברים רבים לומדים מגיל צעיר כי רגשות כמו פחד, עצב או חוסר אונים אינם לגיטימיים עבורם. במקום זאת, הם נדרשים לגלות עוצמה, לכאורה בלתי מתפשרת, שתפקידה לכסות על כל קושי רגשי. הנורמות הללו, המושרשות עמוק בתרבות, הופכות את הגבריות לא רק לכלי דיכוי עצמי אלא גם למנוע של חוסר חיבור אנושי. גברים המתקשים לשתף ברגשותיהם, נוטים להשתמש בהתנהגויות שמפצות על התחושות החסרות: זעם, תלות באלכוהול, סמים או אפילו מעשים אובדניים.

המבנה הזה אינו מקרי. זוהי מערכת חברתית שמהנדסת את דפוסי ההתנהגות של גברים כך שהם יעמדו בציפיות של החברה הפטריארכלית. המשמעות היא שכאשר גברים מגיעים למשבר – בין אם משפחתי, אישי או חברתי – הם מוצאים עצמם חסרי כלים להתמודד עם הסיטואציה. כלי השיתוף והחמלה, שנחשבים בסיסיים בהתמודדות עם משברים, נשארים עבורם בלתי נגישים. במקום זאת, הם מוצאים עצמם בתוך לולאה אינסופית של הדחקה וזעם – זעם כלפי עצמם או כלפי סביבתם.

המעגליות הזו, שבה דיכוי רגשי מוביל להתנהגויות קיצוניות, ממשיכה ללוות גברים גם בגילאים מבוגרים יותר. גברים רבים שואבים כוח מזויף מהדחקת רגשותיהם, אך בהיעדר הכרה והכלה מצד החברה, הדחקה זו מתפרצת בדרכים מסוכנות. המערכת הזו, המבוססת על דיכוי רגשי, לא פוגעת רק בגברים עצמם אלא גם בסביבתם הקרובה. המשפחה, החברים והקהילה סובלים גם הם מהתפרצויות של זעם או התנהגויות של ניתוק רגשי, אשר נובעות מהמאבק הפנימי שמתחולל בגברים.

הצורך החברתי לעסוק בפגיעות ובחוסר אונים הוא קריטי. כאשר החברה כולה אינה מצליחה לספק מרחב שבו גברים יוכלו להתמודד עם קשיים אלה, היא בעצם מפקירה אותם לגורלם. החברה הישראלית, הפוסט-טראומטית במהותה, מזינה את הדפוס הזה. הגבר הישראלי גדל במציאות שבה הדחקה היא חלק בלתי נפרד מחיי היומיום – בין אם מדובר במילואים, בהתמודדות עם סיטואציות של סכנת חיים או במערכות יחסים מורכבות. גברים אלו לומדים להתרחק מרגשותיהם, וכך נוצרת מערכת שמובילה אותם להרס עצמי.

בכדי לשבור את המעגל הזה, יש צורך במרחבים חברתיים חדשים, בהם גברים יוכלו לדבר על רגשותיהם באופן חופשי. מודלים כמו מעגלי גברים, שמציעים שיח פתוח ואמיתי, מנסים לשבור את הדפוסים הללו. מעגלי גברים מאפשרים חוויה חדשה, שבה הם אינם נשפטים על רגשותיהם, אלא דווקא מעודדים לחלוק אותם. תפקידם של מעגלים אלו הוא להחזיר לגברים את השפה הרגשית שנלקחה מהם, וללמד אותם כיצד להתמודד עם מצבים של חוסר אונים .

פוסט טראומה ומעגל הזעם

פוסט טראומה היא תופעה שמקורה בחוויה רגשית קשה אשר נחרטת בתודעה, ומשאירה את האדם במצב של התמודדות מתמשכת עם זיכרונות כואבים. עבור גברים, במיוחד בחברה הישראלית, הפוסט-טראומה מתקשרת ישירות לתפיסת הזעם ככלי מרכזי להתמודדות עם תחושות פנימיות קשות. גברים רבים חווים זעם כפועל יוצא של חוסר יכולת להתמודד עם רגשות כמו פחד, כאב או חוסר אונים . זעם זה יכול להיות מופנה החוצה – אל המשפחה, אל חברים או אפילו אל חפצים – ולעיתים קרובות הוא גם מופנה פנימה.

המעגל של פוסט-טראומה וזעם מתחיל בדרך כלל בהדחקה. אדם החווה טראומה מנסה להתרחק מהזיכרון הטראומטי, מדחיק את התחושות הקשות ומשתמש במנגנוני הישרדות כדי להמשיך ולתפקד. אך ההדחקה אינה יכולה להחזיק לאורך זמן. כאשר הטריגר מופיע – מילה, ריח, זיכרון או אירוע יומיומי – הוא מעיר את הטראומה החבויה, וכתוצאה מכך מתרחשת התפרצות של רגשות שהודחקו זמן רב. גברים, שנדרשים פעמים רבות להסתיר את פגיעותם, מוצאים בזעם פתרון זמני שמאפשר להם "לשחרר קיטור", אך למעשה הוא אינו מטפל במקור הכאב.

התפרצויות הזעם הללו מתרחשות לעיתים קרובות בהקשרים של חיי היומיום. הן אינן בהכרח אלימות פיזית, אלא באות לידי ביטוי בצעקות, צרחות או שבירת חפצים. לעיתים, זעם זה מופנה כלפי הסביבה הקרובה ביותר – בני משפחה, חברים לעבודה או אפילו זרים. אך קיימת גם צורה שונה של זעם, כזו שמופנית פנימה. גברים רבים, אשר מתקשים להתמודד עם תחושות הכאב הפנימיות, פוגעים בעצמם בדרכים שונות: שתיית אלכוהול, שימוש מופרז בסמים, התמכרות לעבודה או התנהגויות אובדניות סמויות.

חשוב להדגיש כי התנהגויות אלו אינן רק תוצאה של טראומה אישית. הן מתרחשות בתוך הקשר רחב יותר של חברה שאינה מקנה לגברים כלים רגשיים להתמודדות עם מצבים קשים. גברים רבים מרגישים כי הם לבד בעולם, כי אין מי שיבין את תחושותיהם העמוקות ביותר. התחושה הזו של בידוד רגשי מתגברת ככל שהזעם הופך לחלק מהותי יותר בהתמודדותם. במקום לבקש עזרה או לחלוק את כאבם, הם פונים למנגנוני ויסות הרסניים, כמו התפרצויות זעם או פגיעה עצמית.

החברה הישראלית, עם מאפייניה הפוסט-טראומטיים, מעצימה את מעגל הזעם. הסביבה שבה גברים מתפקדים – בין אם במסגרת הצבא, העבודה או המשפחה – דורשת מהם להסתיר את רגשותיהם ולהתנהג בצורה "מקובלת". גבר המתפרץ בזעם נתפס לעיתים קרובות ככישלון אישי, בעוד שבפועל, התפרצות זו היא קריאה לעזרה. אך מאחר והחברה אינה מספקת את הכלים להתמודד עם התפרצויות אלו, הן ממשיכות להתקיים ולהחמיר.

במקביל, ההתפרצויות הללו הופכות לגורם שמסכן לא רק את הגבר עצמו אלא גם את סביבתו. המשפחה, החברים והקהילה סובלים מההתנהגות הלא צפויה ומהמתח הנלווה אליה. הדבר מייצר מעגל סגור: ככל שהגבר מתפרץ יותר, כך הוא מרגיש נבוך ומבודד יותר, וככל שהוא מרגיש נבוך ומבודד יותר, כך הוא מתפרץ שוב. שבירת המעגל הזה דורשת הבנה מעמיקה של הקשר בין פוסט-טראומה וזעם, ומחייבת התערבות מקצועית או חברתית.

על מנת להתמודד עם מעגל הזעם, יש להכיר בכך שהתפרצויות אלו הן סימפטום ולא הבעיה עצמה. הטיפול בזעם אינו יכול להתמקד רק בניסיון לשלוט בהתפרצויות; עליו לגעת בשורש הבעיה – הטראומה הלא מעובדת. על ידי יצירת מרחבים טיפוליים המאפשרים לגברים לדבר על רגשותיהם בצורה בטוחה וללא שיפוט, ניתן להציע להם אלטרנטיבה להתפרצויות הזעם. מעגלי שיח, טיפול פרטני או קבוצות תמיכה ייעודיות הם כלים חשובים שיכולים לסייע לגברים להבין את מקור הכאב שלהם ולמצוא דרכים בריאות יותר להתמודד עמו.

דיכאון גברי סמוי – ההתנהגות שמסתירה את הכאב

דיכאון בקרב גברים הוא תופעה מורכבת ועמוקה, ולעיתים קרובות אינו מזוהה בקלות. בשונה מהדיכאון המוכר והגלוי יותר, אשר כולל הסתגרות, בכי או חוסר תפקוד, הדיכאון הגברי נוטה להיות סמוי – כלומר, הוא מתבטא בהתנהגות ולא בהבעה ישירה של כאב או עצב. המאפיינים של דיכאון זה שונים משמעותית מהתפיסות הרווחות לגבי דיכאון, ולכן פעמים רבות הוא נשאר בלתי מאובחן וללא טיפול.

כאשר בוחנים את דיכאון הגברים, ניתן לזהות דפוסי התנהגות ייחודיים שמסווים את הסבל הרגשי. בין הדפוסים האופייניים ניתן למנות התמכרות לעבודה, שימוש מופרז באלכוהול או סמים, התנהגויות מסוכנות ואף התפרצויות זעם. כל אלו מהווים דרכים עקיפות להתמודדות עם תחושות של ריקנות, חוסר משמעות או כאב נפשי. גברים עשויים להיראות מבחוץ כמי שמתפקדים היטב, אך למעשה הם חיים בתוך מערכת של ניתוק רגשי והדחקה עמוקה.

דיכאון זה, שמכונה לעיתים "דיכאון מתנהג", נובע במידה רבה מהציפיות החברתיות המוטלות על גברים. החברה מצפה מגברים להיות חזקים, יציבים, ואחראיים, וממעטת לאפשר להם מקום לביטוי של חולשה או פגיעות. כאשר גבר חש שהוא אינו עומד בציפיות אלו, הוא עשוי לחוש בושה עמוקה, ולהימנע מכל שיח רגשי שעלול לחשוף את פגיעותו. במקום זאת, הוא פונה לפעולות שמסתירות את הכאב, אך במקביל משמרות את הסבל הפנימי.

תופעת הדיכאון הסמוי נפוצה במיוחד בקרב גברים שעברו חוויות טראומטיות או חיים במצבי מתח מתמשכים. עבור גברים אלו, ההדחקה הופכת למנגנון הישרדותי, שמאפשר להם להמשיך לתפקד ברמה הבסיסית, אך במחיר גבוה של ניתוק רגשי. ההדחקה מונעת מהם לעבד את התחושות והזיכרונות הקשים, וכך הדיכאון מעמיק ומתרחב. בסופו של דבר, מצב זה עלול להוביל להשלכות חמורות, כמו פגיעה עצמית או התנהגויות אובדניות.

אחד המאפיינים הבולטים של דיכאון סמוי הוא חוסר היכולת ליצור קשרים רגשיים משמעותיים. גבר הסובל מדיכאון זה עשוי לתאר את עצמו כמי ש"נמצא רק כדי לפרנס", או כ"ארנק" עבור בני משפחתו. תחושת הניכור הזו, המתבטאת בריחוק רגשי מבת הזוג והילדים, היא סימן אזהרה מרכזי. כאשר גבר מרגיש מנוכר כלפי משפחתו, הדבר אינו נובע מהיעדר אהבה, אלא מחוסר יכולת להתמודד עם רגשותיו הפנימיים. הניכור הזה אינו רק בעיה אישית; הוא משפיע על כל המערכת המשפחתית והחברתית שסביבו.

כדי להתמודד עם דיכאון גברי סמוי, יש לשנות את השיח החברתי סביב גבריות. עלינו להכיר בכך שגברים סובלים מדיכאון באופן שונה, ושדרכי ההתמודדות שלהם מחייבות יחס מיוחד. מעבר לכך, חשוב לספק לגברים את הכלים לשיח רגשי – כלים שהם בדרך כלל לא מקבלים במסגרת החינוכית או המשפחתית. גברים צריכים לדעת שזה לגיטימי לדבר על חוסר אונים , על פחדים ועל כאב, וששיתוף כזה אינו פוגע בגבריותם אלא דווקא מחזק אותה.

מעגלי תמיכה ייעודיים לגברים יכולים להוות פתרון משמעותי עבור הסובלים מדיכאון סמוי. במרחבים אלו, גברים יכולים לחלוק את תחושותיהם עם אחרים שחווים מצבים דומים, ולגלות שהם אינם לבד במאבקם. השיתוף הזה, שמאפשר לגברים לראות כי העולם לא מתמוטט כשהם חושפים את כאבם, מהווה צעד חשוב בתהליך הריפוי. מעבר לכך, יש להנגיש טיפולים פסיכולוגיים המותאמים לדפוסי הדיכאון הגברי, ולפתח מודלים טיפוליים שמכירים בהבדלים בין דיכאון גברי לנשי.

בסופו של דבר, דיכאון גברי סמוי אינו רק בעיה של הפרט, אלא תופעה חברתית רחבה המחייבת שינוי מערכתי. ככל שניצור יותר מרחבים לשיח רגשי פתוח ונעודד גברים לשתף את תחושותיהם, כך נוכל למנוע את הבידוד וההרס הנלווים לדיכאון זה. הבנת הדיכאון הגברי, לצד פעולה אקטיבית להנגשת כלים טיפוליים ותמיכתיים, יכולים להציל חיים ולשפר את איכותם של אלפי גברים ומשפחותיהם.

זעם כמנגנון ויסות וכמסלול לעבר אובדנות

זעם, כפי שהוזכר בפרקים הקודמים, הוא אחד הכלים המרכזיים שבהם גברים משתמשים כדי להתמודד עם כאב רגשי וחוסר אונים . אך מעבר להיותו כלי להבעת תחושות, הזעם ממלא תפקיד כפול – הוא גם מנגנון ויסות רגשי וגם מסלול שעלול להוביל לאובדנות. כאשר גבר אינו מצליח לעבד את רגשותיו בדרך בריאה, הוא פונה לזעם כאל "ברירת מחדל" שמאפשרת לו לפרוק את המתח הפנימי. יחד עם זאת, הפריקה הזו, במקום להרגיע את הנפש, משאירה אחריה תחושת ריקנות ואף עשויה להעמיק את המשבר.

זעם המופנה כלפי חוץ הוא הצורה המוכרת יותר – התפרצויות של צעקות, זריקת חפצים או אף אלימות פיזית. אך ישנה גם צורה סמויה יותר של זעם, כזו שמופנית פנימה. זעם פנימי זה מתבטא בפגיעה עצמית, לעיתים בצורה ישירה כמו חיתוך או חבלה עצמית, ולעיתים בצורה עקיפה יותר – דרך שימוש באלכוהול, סמים, או התנהגויות מסוכנות. גבר במצב כזה אינו בהכרח מודע לכך שזעמו מופנה כלפי עצמו, והוא עשוי להרגיש תחושת "שחרור" רגעי, מבלי להבין את המחיר הרגשי והפיזי שהוא משלם.

התפרצויות זעם רבות, במיוחד אלו המופנות פנימה, קשורות קשר ישיר לתופעות של אובדנות סמויה. גברים רבים, במיוחד בחברה הישראלית, אינם מסוגלים להצהיר בגלוי על תחושות חוסר אונים או הריקנות שלהם. במקום זאת, הם מתעלים את תחושותיהם אל תוך מעשים מסוכנים או אובדניים. למשל, נהיגה מסוכנת, עבודה במצבים מסכני חיים או אפילו הזנחה פיזית עצמית. התנהגויות אלו, המוגדרות לעיתים כ"אובדנות סמויה", הן דרכים שבהן גברים מביעים את כאבם, מבלי להציף אותו באופן מילולי.

מעגל הזעם, כפי שהוא בא לידי ביטוי בחיי היומיום, מהווה קרקע פורייה לתחושות של בדידות וריחוק. כאשר גבר מתפרץ בזעם, הוא אינו רק פוגע בסביבתו, אלא גם מעמיק את תחושת הבידוד שלו. המשפחה, החברים או הקולגות לעיתים קרובות מגיבים לחשיפת הזעם בהתרחקות, מתוך פחד או תחושת חוסר אונים. התגובה הזו מעצימה את תחושת הניתוק, ובכך יוצרת מעגל סגור שבו הגבר חוזר שוב ושוב אל מנגנון הזעם כפתרון יחיד.

אחד האתגרים הגדולים ביותר בהתמודדות עם זעם גברי הוא היכולת לזהות את השורש הרגשי שמניע אותו. זעם הוא לעיתים קרובות תוצאה של תחושות מודחקות כמו פחד, בושה או חוסר אונים . גבר המתפרץ בזעם כלפי חוץ אינו בהכרח כועס; הוא אולי מפחד, נבוך או פגוע. היכולת לזהות את התחושות העמוקות האלו היא המפתח לפירוק מעגל הזעם, אך זיהוי זה דורש הן מודעות עצמית מצד הגבר והן תמיכה חיצונית שמאפשרת לו לעבד את רגשותיו.

הטיפול בזעם אינו יכול להסתכם בניסיון לשלוט בהתנהגות בלבד. יש לטפל בשורש הרגשי שמוביל להתפרצויות אלו. תהליכים טיפוליים כמו מעגלי גברים, טיפולים פסיכולוגיים ייעודיים או אפילו קבוצות תמיכה יכולים לסייע לגברים להבין את המקור של זעמם וללמוד דרכים חלופיות להתמודד עם רגשותיהם. חשוב גם להציע להם מרחבים בטוחים לשתף את תחושותיהם, מבלי לחשוש מתגובות שיפוטיות.

בנוסף לטיפול ברמה האישית, יש לפעול לשינוי מערכתי שיאפשר לחברה כולה להתמודד עם תופעת הזעם הגברי. נדרשת הכרה חברתית רחבה בכך שגברים אינם נולדים כועסים, אלא מתפתחים בתוך מערכת חברתית שמונעת מהם להביע את תחושותיהם בדרכים אחרות. הכרה זו צריכה להתבטא במוסדות החינוך, בצבא, בעבודה ובמשפחה, על ידי קידום שיח רגשי פתוח ושוויוני.

הבנת הזעם הגברי לא רק תסייע לגברים עצמם, אלא גם תתרום לחברה כולה. כאשר נצליח לפרק את המעגלים ההרסניים של זעם ואובדנות, נוכל לייצר סביבה בטוחה ובריאה יותר, שבה גברים יוכלו להרגיש נראים, נתמכים ומובנים. זעם, כאשר הוא מתועל בצורה נכונה, יכול להפוך ממקור של הרס לכוח מניע לשינוי, לצמיחה ולבניית חוסן רגשי.

חוסר אונים כגורם שורשי לזעם ולאובדנות

חוסר אונים הוא רגש עמוק ומורכב, שלעיתים קרובות אינו מקבל את המקום הראוי לו בשיח על בריאות נפשית. עבור גברים, חוסר אונים נתפס פעמים רבות כחולשה שיש להסתיר, כחלק מהנורמות החברתיות המחייבות אותם להיות חזקים, עצמאיים ואחראיים. עם זאת, חוסר אונים אינו רק רגש פרטי; הוא מהווה גורם מרכזי בהתפרצויות זעם ובמעשים אובדניים, ומהווה "ג'וקר" רגשי המניע התנהגויות רבות שמסכנות את חייהם של גברים.

בחברה הישראלית, חוסר אונים הוא כמעט טאבו עבור גברים. מגיל צעיר, הם לומדים כי אין מקום לרגש זה במערכת הערכים הגברית. במקרים רבים, כבר בילדות נאסר על בנים להביע חולשה. כאשר ילד מבקש עזרה או מביע פחד, הוא עלול להיתקל בתגובות כמו "תפסיק להיות תינוק" או "תהיה גבר". מסרים אלו מחנכים את הילד להתעלם מתחושות של חוסר אונים ולנסות להדחיק אותן, מה שמוביל בהמשך החיים להצטברות רגשית שאינה מטופלת.

כאשר חוסר האונים אינו מעובד, הוא מתבטא בדרכים אחרות. גברים רבים חווים זעם כהשלכה של חוסר האונים שלהם. זעם זה מעניק להם אשליה של שליטה ועוצמה, גם אם הוא רגעי בלבד. לדוגמה, גבר המתמודד עם קשיים כלכליים עשוי להדחיק את תחושת חוסר האונים שלו ולהתפרץ בזעם כלפי בת זוגו או ילדיו. במקרים אחרים, חוסר אונים עשוי להוביל לפגיעה עצמית או לניסיון אובדני – דרכים שבהן הגבר מבקש לשחרר את הכאב, גם אם בצורה הרסנית.

מעגל זה של חוסר אונים , הדחקה, וזעם יוצר מנגנון הרסני שאינו מוגבל רק לגבר עצמו. סביבתו הקרובה של הגבר, ובעיקר משפחתו, מושפעת עמוקות מתחושות אלו. חוסר אונים שאינו מדובר יוצר ניתוק רגשי בתוך הבית, שבו הילדים עשויים להרגיש דחויים או לא מובנים, ובת הזוג עלולה לחוש שהיא נושאת לבדה בנטל הרגשי. ניתוק זה משמר את תחושת הבדידות של הגבר ומעמיק את תחושות התסכול והבידוד.

אחד האתגרים המרכזיים בטיפול בגברים הוא לגרום להם להכיר בחוסר אונים שלהם ולדבר עליו. עבור רבים מהם, עצם ההכרה ברגש זה נתפסת כמסוכנת או מביכה. עם זאת, הכרה זו היא המפתח לשבירת המעגל ההרסני. כאשר גברים מצליחים לזהות את חוסר אונים שלהם ולהביע אותו, הם מגלים כי אין מדובר בחולשה, אלא בצעד ראשון לקראת חוסן רגשי אמיתי.

מרחבים טיפוליים, כמו מעגלי גברים או קבוצות תמיכה, מספקים קרקע בטוחה שבה גברים יכולים לחלוק את תחושות חוסר אונים שלהם ללא חשש מביקורת או שיפוט. שיחות פתוחות במרחבים אלו מאפשרות לגברים להבין כי תחושותיהם אינן ייחודיות להם, וכי אחרים חווים את אותם קשיים. ההכרה המשותפת הזו יוצרת תחושת שייכות ומפחיתה את הבדידות שנלווית לחוסר אונים .

כדי להתמודד עם השפעות חוסר אונים על גברים, יש להעמיק גם ברמת השיח החברתי. עלינו לשנות את המסר כי "גבר חזק" הוא גבר שאינו מראה חולשה. במקום זאת, יש לקדם מודל של גבריות שבה פגיעות היא חלק בלתי נפרד מהעוצמה. במודל זה, גברים לא רק רשאים להביע את רגשותיהם, אלא אף מעודדים לעשות זאת, מתוך הבנה כי פגיעות היא כלי לצמיחה אישית וחברתית.

החינוך לשיתוף רגשי חייב להתחיל מגיל צעיר. ילדים, ובמיוחד בנים, זקוקים לדמויות הוריות שמדגימות פגיעות בריאה. אב שמוכן לדבר עם ילדיו על חוסר אונים שלו או על רגעים שבהם הרגיש פחד או כאב, יוצר עבורם מודל חיובי המראה כי רגשות אלו לגיטימיים. בנוסף, יש להטמיע בבתי הספר תוכניות שמקדמות שיח רגשי פתוח ושוויוני בין בנים ובנות, מתוך הבנה כי שיח זה יוצר חברה בריאה וחזקה יותר.

חוסר אונים הוא רגש אוניברסלי, אך עבור גברים הוא הופך לעיתים קרובות למקור של בושה והרס עצמי. שינוי השיח החברתי והנגשת כלים טיפוליים יכולים לשנות את המצב הזה. גברים צריכים ללמוד כי חוסר אונים אינו סוף הדרך, אלא נקודת פתיחה לתהליך של ריפוי וצמיחה. כאשר נצליח לשבור את המחסום החברתי שמונע מגברים לדבר על רגשותיהם, נוכל לראות שינוי אמיתי בתרבות שלנו – שינוי שיטיב עם גברים ונשים כאחד.

הפער המגדרי במרחב האובדני

אובדנות היא נושא כבד וכואב, אך בחינה מעמיקה של התופעה חושפת פערים מגדריים מהותיים בהתנהגות, בגורמים ובתוצאות. בעוד נשים נוטות לנסות להתאבד יותר מגברים, הנתונים מראים שגברים מתאבדים בפועל בשיעור גבוה בהרבה. פער זה, המכונה "הפרדוקס המגדרי", אינו מקרי והוא נובע ישירות מהבדלים תרבותיים, מגדריים ופסיכולוגיים הנוגעים לדרכי ההתמודדות של גברים ונשים עם כאב רגשי וחוסר אונים .

נשים, באופן כללי, משתמשות בניסיונות התאבדות כאמצעי לבטא מצוקה, ובמקרים רבים מדובר בקריאה לעזרה. גברים, לעומת זאת, פונים לאובדנות מתוך עמדה של ייאוש עמוק ומתוך קושי להביע רגשות בצורה מילולית. עבור גברים, אובדנות אינה רק אקט של כאב, אלא גם תגובה לתחושת כישלון עמוק, לניכור ולחוסר אונים שהם מתקשים לחלוק עם אחרים. הקושי החברתי שמונע מגברים להכיר בפגיעותם ולבקש עזרה יוצר קרקע פורייה להתנהגות אובדנית.

הקשר בין אובדנות לזעם, כפי שהוזכר בפרקים קודמים, ממחיש את הפער המגדרי באופן מוחשי. בעוד זעם נשי נוטה להיות מופנה פנימה – למשל, בהלקאה עצמית או במחלות אוטואימוניות – זעם גברי מתבטא לרוב כלפי חוץ, אך לא פעם הוא גם מייצר התנהגות אובדנית. גברים במצב כזה עשויים לבצע פעולות שנראות לכאורה שגרתיות, אך למעשה הן צורה של אובדנות סמויה. לדוגמה, הם עשויים לעבוד בגובה ללא ציוד בטיחות, לנהוג בפראות או להזניח את בריאותם בצורה חמורה. פעולות אלו אינן מוצהרות כאובדניות, אך המניע שלהן נעוץ בתחושת חוסר ערך או ברצון לשים קץ לכאב.

האובדנות הגברית קשורה גם לתרבות הנשק, במיוחד בישראל. גברים צעירים ומבוגרים כאחד חשופים לכלי נשק במסגרת שירותם הצבאי או עבודתם. הזמינות של כלי נשק מעלה את הסיכון לאובדנות, שכן היא מאפשרת לגבר לבצע את המעשה באופן מיידי, ללא זמן לחשוב או להתחרט. מחקרים מראים כי אובדנות באמצעות כלי נשק היא מהירה, קטלנית ובלתי הפיכה, ולכן מהווה סיכון מוגבר עבור גברים שנמצאים במצבי מצוקה נפשית.

מעבר לכך, הגישה החברתית לנושא האובדנות מגבילה את הנכונות לטפל בגברים במצבי סיכון. לעיתים קרובות, גברים שחווים מחשבות אובדניות בוחרים שלא לשתף בכך את סביבתם מחשש לתגובה שיפוטית או לתיוג כחלשים. ההנחה כי גברים צריכים "להתמודד לבד" עם בעיותיהם מביאה לכך שהם נמנעים מלפנות לעזרה מקצועית. אפילו במקרים שבהם הם מוכנים לבקש עזרה, הם עלולים להרגיש כי הטיפול אינו מותאם לצרכיהם, במיוחד כאשר המטפל או המערכת אינם מבינים את הדינמיקה הייחודית של האובדנות הגברית.

כדי להתמודד עם הפער המגדרי באובדנות, יש לנקוט מספר צעדים מערכתיים ותרבותיים. ראשית, יש להעלות את המודעות הציבורית לקשר בין אובדנות לבין מצוקה נפשית, ולהדגיש כי פנייה לעזרה היא סימן לעוצמה ולא לחולשה. בנוסף, יש לפתח תוכניות ייעודיות לגברים, כמו מעגלי תמיכה וקבוצות שיח, שמאפשרות לגברים לחלוק את רגשותיהם ולהתמודד עם תחושותיהם בצורה פתוחה ובטוחה. מעגלי גברים אינם רק כלי טיפולי, אלא גם מרחב שבו גברים יכולים ללמוד דרכים בריאות יותר להתמודד עם רגשות כמו חוסר אונים , זעם ובושה.

ברמה החינוכית, יש להתחיל לעבוד עם ילדים ובני נוער על בניית שיח רגשי, תוך דגש מיוחד על בנים. מערכת החינוך צריכה לעודד בנים לדבר על רגשותיהם מגיל צעיר, כדי למנוע מהם להפוך למבוגרים שמתקשים לבטא את כאבם. כמו כן, יש להדגיש בפני נערים את החשיבות של בקשת עזרה ולהציג להם מודלים חיוביים של גברים שמצליחים להתמודד עם אתגרים רגשיים.

מעבר לכך, יש לחזק את מערכות התמיכה הקיימות, כולל הנגשת שירותי בריאות הנפש לגברים. המערכת צריכה להיות גמישה ומותאמת לצרכים הייחודיים של גברים, מתוך הבנה כי דרכי הביטוי של מצוקה נפשית בקרב גברים שונות מאלו של נשים. למשל, חשוב לשים דגש על זיהוי סימנים של אובדנות סמויה ולהציע מענה מהיר ויעיל שימנע את ההתדרדרות למצבים קטלניים.

האובדנות הגברית היא נושא שיש לדון בו בגלוי, מתוך הבנה כי מדובר בבעיה חברתית רחבה ולא רק באחריות הפרט. גברים הסובלים ממצוקה נפשית זקוקים לתמיכה, להקשבה ולמרחב שבו הם יכולים להיות פגיעים מבלי לחשוש לשפוט אותם. ככל שנצליח לשבור את מחסום השתיקה סביב האובדנות הגברית, כך נוכל להציל חיים ולשפר את בריאות הנפש של כלל החברה.

המעגל הסמוי של הדחקה והתנהגות כפייתית

ההדחקה היא אחד המנגנונים הפסיכולוגיים המרכזיים שדרכם גברים מתמודדים עם רגשותיהם ותחושותיהם. בעוד שלעיתים ההדחקה משמשת ככלי הישרדותי שמאפשר להתמודד עם מצבים טראומטיים או מורכבים, לאורך זמן היא עלולה להפוך למנגנון הרסני שמנתק את האדם מהחוויה הרגשית שלו. בקרב גברים, ההדחקה מקבלת ממד ייחודי בשל הנורמות החברתיות שאינן מעודדות שיח רגשי, מה שמוביל להתפתחות דפוסים כפייתיים של התנהגות שמסווים את הכאב הפנימי.

גברים המשתמשים בהדחקה מתארים לעיתים קרובות תחושה של "תפקוד-יתר". הם עסוקים בעבודה בלתי פוסקת, בביצוע משימות או בפיתוח תחביבים שאינם מותירים זמן או מקום להתמודדות רגשית. בעוד שהתנהגות זו נתפסת לעיתים כהישגית או פרודוקטיבית, היא למעשה מעידה על צורך עמוק להימנע ממגע עם תחושות של חוסר אונים , כאב או חרדה. מנגנון זה של הדחקה מוביל להתמכרויות ולהתנהגויות כפייתיות, שמטרתן לנתק את האדם מחוויותיו הרגשיות.

ההתנהגויות הכפייתיות הללו יכולות להתבטא במגוון דרכים. חלק מהגברים פונים לעבודה אובססיבית, שממלאת את כל זמנם ומספקת תחושת שליטה על חייהם. אחרים פונים להתמכרויות כמו אלכוהול, סמים, גיימינג או אפילו פעילות ספורטיבית אינטנסיבית. המשותף לכל ההתנהגויות הללו הוא שהן מספקות "בריחה" זמנית מהכאב הרגשי, אך אינן מטפלות במקור הבעיה. במקרים רבים, ההתנהגויות הללו מעמיקות את תחושת הריקנות, שכן הן משמרות את הניתוק מהחוויה הפנימית.

במבט רחב יותר, הדחקה אינה רק תהליך אישי, אלא תופעה חברתית רחבה. החברה מעודדת גברים להתמקד בתפקודים חיצוניים – עבודה, הצלחה כלכלית, הישגים מקצועיים – ומשדרת להם כי חוויות רגשיות אינן חשובות או רלוונטיות. כך נוצרת מערכת שמטפחת את ההדחקה ומקשה על גברים לזהות את רגשותיהם או להתמודד עמם. התוצאה היא מעגל סגור, שבו כל ניסיון לגעת בכאב הרגשי מוביל לתגובה אוטומטית של הדחקה והימנעות.

המעגל הזה אינו משפיע רק על הגברים עצמם, אלא גם על סביבתם. בני משפחתם, חבריהם וקולגות לעבודה חווים את ההשלכות של התנהגותם, בין אם דרך ניתוק רגשי, התפרצויות זעם או התמכרויות. לדוגמה, גבר שעסוק בעבודה בצורה כפייתית עשוי להתנתק רגשית ממשפחתו, מה שמוביל להתרחקות בתוך המערכת המשפחתית. במקרים אחרים, התנהגויות כפייתיות כמו שתייה מופרזת או עיסוק אובססיבי בספורט גורמות לקרע ביחסים הבין-אישיים.

התמודדות עם מנגנון ההדחקה דורשת מודעות והכרה בעומק הבעיה. הצעד הראשון הוא לעזור לגברים לזהות את הדפוסים הכפייתיים בחייהם ולבחון מה הם מנסים להסתיר באמצעותם. לדוגמה, גבר שעסוק בעבודה בלתי פוסקת צריך לשאול את עצמו: מה יקרה אם אפסיק לעבוד? מה אני חושש לחוות? שאלות מסוג זה מאפשרות לגברים להתחבר למקור הכאב שלהם ולהתחיל לעבד אותו.

בנוסף, חשוב לספק לגברים מרחבים בטוחים שבהם יוכלו לדבר על רגשותיהם ולשתף בתחושותיהם. מעגלי גברים, טיפולים קבוצתיים או פרטניים וקבוצות תמיכה מהווים כלים חשובים לפירוק מנגנון ההדחקה. מרחבים אלו מציעים לגברים אלטרנטיבה להתנהגויות הכפייתיות, ומלמדים אותם כיצד להקשיב לעצמם בצורה עמוקה יותר.

כדי לשבור את מעגל ההדחקה, יש לפעול גם ברמה החברתית. יש לשנות את המסר התרבותי שאומר שגבריות שווה כוח ושליטה, ולהחליפו במסר שמעודד פגיעות, שיתוף ורגישות. חינוך מגיל צעיר יכול לשנות דפוסים אלה, על ידי עידוד ילדים – ובמיוחד בנים – לדבר על רגשותיהם ולהביע את תחושותיהם. שינוי זה צריך לכלול לא רק את הילדים עצמם, אלא גם את ההורים, המורים והדמויות החינוכיות שמעצבות את חווייתם.

בסופו של דבר, ההדחקה וההתנהגות הכפייתית אינן רק סימפטומים של כאב רגשי, אלא קריאה עמוקה לעזרה. ככל שניצור מרחבים שבהם גברים יוכלו להתמודד עם רגשותיהם בצורה פתוחה ואותנטית, כך נוכל לעזור להם לשבור את מעגל ההדחקה ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים יותר. החברה כולה תרוויח מכך – ברמה האישית, המשפחתית והחברתית.

הקשר בין פגיעות רגשית למנגנוני ויסות גבריים

פגיעות רגשית היא תכונה אנושית בסיסית, אך בקרב גברים היא נתפסת לעיתים קרובות כמקור לחולשה או בושה. החברה מצפה מגברים להסתיר את פגיעותם, להימנע מביטויי חולשה ולהתמודד עם בעיותיהם לבד. תפיסות אלו מובילות ליצירת מנגנוני ויסות ייחודיים, המאפשרים לגברים להתמודד עם תחושות הפגיעות בצורה עקיפה ולעיתים קרובות הרסנית. מנגנונים אלו, שאמורים לשמש כאמצעי הגנה, הופכים במקרים רבים למעגלים סגורים של התנהגות שמעמיקים את תחושת הבדידות והניתוק הרגשי.

מנגנוני הוויסות הגבריים נבדלים מהותית מאלה של נשים. בעוד שנשים נוטות לבטא פגיעות דרך שיחה, בכי או חיפוש תמיכה חברתית, גברים נוטים להדחיק את פגיעותם ולחפש פתרונות מעשיים או התנהגותיים. לדוגמה, גבר עשוי להפנות את תחושות הפגיעות שלו לעבודה אינטנסיבית, פעילות גופנית מוגזמת או שימוש באלכוהול וסמים. ההתנהגויות הללו מעניקות תחושת שליטה זמנית, אך הן אינן מאפשרות לעבד את התחושות האמיתיות שמסתתרות מאחוריהן.

הפער הזה בין תחושת הפגיעות לבין דרכי הביטוי שלה מוביל ליצירת "מעגלי ויסות". גברים חווים תחושת כאב או חוסר אונים , אך במקום לבטא אותה בצורה ישירה, הם פונים למנגנוני ויסות שמסווים את התחושות האמיתיות. לדוגמה, גבר שחווה דחייה רגשית עשוי להפגין זעם כלפי סביבתו או לפנות להתנהגות הרסנית כמו נהיגה מסוכנת. המעגל הזה משמר את תחושת הניתוק הרגשי ומעמיק את הקושי ליצור קשרים משמעותיים עם אחרים.

החברה, במקרים רבים, מתגמלת את הגברים על מנגנוני הוויסות הללו. עבודה אינטנסיבית נתפסת כערך חיובי, גם אם היא באה על חשבון הבריאות הנפשית. הצלחה כלכלית או הישגים מקצועיים נחשבים לסמלים של גבריות, גם כאשר הם מושגים מתוך תחושת פגיעות עמוקה. ההערכה החברתית הזו מחזקת את דפוסי ההתנהגות ההרסניים ומקשה על גברים לזהות את הצורך בשינוי.

מעגלי הוויסות אינם רק בעיה אישית; הם משפיעים גם על המשפחה והקהילה. גברים שמשתמשים במנגנונים הרסניים כמו שתייה מופרזת או התפרצויות זעם יוצרים סביבם אווירה של מתח וחוסר יציבות. בני זוגם וילדיהם חווים לעיתים קרובות תחושות של פחד, חוסר אונים או ניכור. כך נוצרת מערכת שבה הפגיעות הרגשית של הגבר הופכת לבעיה משפחתית רחבה, שגם היא אינה מקבלת מענה.

כדי להתמודד עם מנגנוני הוויסות הגבריים, יש להכיר בכך שפגיעות רגשית היא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית. עלינו לשנות את השיח החברתי כך שיכיר בערכה של הפגיעות, ולא יראה בה סימן לחולשה. גברים צריכים להבין כי פגיעות אינה פוגעת בגבריותם, אלא דווקא מעידה על כוחם. הכרה זו היא הצעד הראשון בפירוק המעגלים ההרסניים של הוויסות.

מעגלי תמיכה ייעודיים לגברים הם כלי מרכזי בהתמודדות זו. במעגלים אלו, גברים יכולים לחלוק את תחושותיהם בסביבה בטוחה וללא חשש משיפוטיות. השיח במעגלים אלו מתמקד בהבנת התחושות שמניעות את מנגנוני הוויסות, ובמציאת דרכים בריאות יותר להתמודד עמן. במקום לברוח מהפגיעות, הגברים לומדים להכיר בה ולהשתמש בה כחלק מתהליך של ריפוי וצמיחה.

חינוך מגיל צעיר גם הוא חיוני לשינוי המצב. ילדים, ובעיקר בנים, צריכים ללמוד כי פגיעות היא תכונה לגיטימית ושיתוף ברגשות אינו סותר את עקרונות הגבריות. דמויות הוריות וחינוכיות צריכות לשמש מודל חיובי לכך, באמצעות שיח פתוח ושיתוף אישי. שינוי זה עשוי למנוע מדורות העתיד לפתח את מנגנוני הוויסות ההרסניים שמאפיינים כיום את החברה הגברית.

בסופו של דבר, פגיעות רגשית היא תכונה שיש לחגוג ולהעצים, ולא להסתיר. כאשר גברים ילמדו להכיר בערכה של הפגיעות, הם יוכלו להשתחרר ממעגלי הוויסות ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים יותר. השינוי הזה לא רק ישפר את איכות חייהם של הגברים עצמם, אלא גם יתרום לחברה כולה, על ידי יצירת מערכות יחסים בריאות ומאוזנות יותר.

תפקידם של מעגלי גברים בשיקום רגשי

מעגלי גברים הם אחת הדרכים הייחודיות והאפקטיביות ביותר להתמודד עם המצוקות הרגשיות והחברתיות שאיתן מתמודדים גברים. מדובר במרחבים שבהם גברים יכולים לשתף, להקשיב ולבחון את רגשותיהם ואת החוויות שלהם מתוך תמיכה הדדית. מעגלים אלו מציעים אלטרנטיבה למנגנוני הדחקה והרס עצמי, המאפיינים לעיתים קרובות את דרכי ההתמודדות של גברים עם כאב ופגיעות.

בבסיסם, מעגלי הגברים מבוססים על עיקרון פשוט אך מהפכני: האפשרות לדבר ולשתף מבלי להישפט. בניגוד למרחבים רבים אחרים שבהם גברים מרגישים שהם חייבים לעטות מסכות של כוח ושליטה, המעגלים מציעים להם מרחב שבו הם יכולים להיות עצמם – על כל כאבם, פגיעותם וחששותיהם. זהו מרחב שמאפשר לגברים להתחבר לעצמם ולזהות את רגשותיהם, לעיתים בפעם הראשונה בחייהם.

מעגלי הגברים אינם רק מקום לשיתוף רגשי; הם גם כלי לשינוי דפוסים ותפיסות. במסגרת המפגשים, גברים לומדים להכיר את מנגנוני ההתנהגות שלהם – כמו זעם, הדחקה או תלות בהתמכרויות – ולשאול את עצמם שאלות נוקבות: מה אני באמת מרגיש? מדוע אני פועל בדרך הזו? האם יש דרך אחרת להתמודד עם התחושות שלי? שאלות אלו, המונחות על ידי מנחה מקצועי או באמצעות דינמיקה קבוצתית, מאפשרות לגברים להתחיל לפרק את המנגנונים ההרסניים ולבנות דפוסי התמודדות בריאים יותר.

החוויה הקבוצתית במעגלי הגברים חשובה במיוחד, שכן היא מספקת תחושת שייכות והכרה הדדית. גברים רבים חווים את כאבם כייחודי, ומתביישים לחשוף אותו מחשש שאיש לא יבין אותם. כאשר הם שומעים גברים אחרים מדברים על תחושות דומות, הם מגלים שהם אינם לבד. תחושת השייכות הזו, לצד התמיכה ההדדית, משמשת כקרקע פורייה לצמיחה אישית ולשיקום רגשי.

מעגלי גברים מתמודדים גם עם תופעת הבושה שמונעת מגברים רבים לפנות לעזרה. הבושה היא מחסום מרכזי שעומד בפני גברים, המרגישים שהם עלולים להיתפס כחלשים או ככישלון אם יבקשו עזרה. במעגל, הבושה הזו מתפוגגת כאשר הם מגלים שגברים אחרים חווים תחושות דומות, וכאשר הם רואים את הכוח שבפגיעות ואת החיבור שהיא יוצרת.

בנוסף לשיח הרגשי, מעגלי גברים מעניקים גם כלים מעשיים להתמודדות עם מצבים מאתגרים. במפגשים אלו, הגברים לומדים דרכים שונות לווסת את רגשותיהם, להתמודד עם קונפליקטים ולבנות מערכות יחסים בריאות. לדוגמה, הם עשויים לתרגל טכניקות של נשימה מודעת, שיחה מכילה או תרגילים לשיפור התקשורת הבין-אישית. כלים אלו מסייעים להם להתמודד עם מצבים מורכבים בחיי היומיום, מבלי להיכנס למעגלי זעם, הדחקה או התנהגות הרסנית.

מעגלי הגברים אינם מיועדים רק לגברים במצבי משבר; הם מתאימים לכל גבר שמעוניין לשפר את איכות חייו ולהעמיק את הקשר עם עצמו ועם סביבתו. גברים המגיעים למעגלים מגלים, לעיתים קרובות, כי החוויה הקבוצתית מספקת להם כוח ומשמעות גם לאחר שהמשבר שחלף. המפגשים מאפשרים להם להמשיך וללמוד על עצמם, ולבנות דפוסי חיים שמקדמים רווחה רגשית ונפשית.

ברמה החברתית, מעגלי הגברים הם גם כלי לשינוי התרבותי הרחב יותר. הם מציעים מודל חדש של גבריות – גבריות המבוססת על רגישות, חמלה ושיתוף, במקום על כוח ושליטה. גברים המשתתפים במעגלים מביאים את החוויה הזו לחייהם האישיים, למשפחותיהם ולמקומות העבודה שלהם, ובכך תורמים לשינוי חברתי עמוק יותר.

כדי להרחיב את השפעתם של מעגלי הגברים, חשוב להנגיש אותם לאוכלוסיות מגוונות ולכלול גם גברים ממעמדות, עדות ורקעים שונים. כמו כן, יש להעלות את המודעות הציבורית לחשיבותם ולהראות שגברים יכולים להפיק מהם תועלת עצומה. ככל שמעגלי הגברים יהפכו נפוצים ומקובלים יותר, כך נוכל לראות שינוי משמעותי בתפיסות החברתיות לגבי גבריות וברווחתם הרגשית של גברים.

בסופו של דבר, מעגלי גברים מציעים לא רק פתרון למצוקות אישיות, אלא גם חזון לחברה שבה רגשות, שיח וחיבור הם חלק בלתי נפרד מחיי היום-יום של כולנו. מדובר בדרך לחולל שינוי עמוק ומשמעותי, שמתחיל באדם הבודד ומגיע עד לרמה הקהילתית והחברתית.

חזון לשינוי חברתי – גבריות חדשה בעולם פוסט-טראומטי

החברה שבה אנו חיים מחייבת שינוי מהותי בתפיסת הגבריות, במיוחד לאור ההשלכות הקשות של מודלים גבריים מסורתיים בעולם פוסט-טראומטי כמו זה של ישראל. מודל הגבריות הנוכחי, שמקדש כוח, שליטה ודיכוי רגשי, אינו מסוגל לענות על צרכיהם של גברים במציאות המורכבת שבה הם חיים. יש צורך בחזון חדש – חזון של גבריות המבוססת על חמלה, פגיעות ושיתוף, שמאפשרת לגברים להתחבר לעצמם ולסביבתם בצורה בריאה ומשמעותית.

החברה הישראלית מאופיינת במידה רבה על ידי מאפיינים פוסט-טראומטיים: חיים תחת איום מתמיד, שירות צבאי חובה, ועימותים מתמשכים שמשפיעים על כל שכבות האוכלוסייה. מציאות זו מחלחלת לתוך תפיסות הגבריות ומשפיעה על האופן שבו גברים תופסים את עצמם ואת תפקידם. גברים רבים מוצאים עצמם מתמודדים עם טראומות שאינן מעובדות, כאשר החברה מצפה מהם להמשיך ולהתפקד כאילו דבר לא קרה.

השינוי החברתי הנדרש מתחיל בהכרה בכך שגבריות מסורתית היא לעיתים קרובות מקור למצוקה נפשית. עלינו לשאול את עצמנו: מה מלמדים אותנו על מהות הגבריות? מהן הציפיות החברתיות שאנו מציבים בפני גברים? האם הן מאפשרות להם להיות בני אדם שלמים, או שמא הן מגבילות אותם לתבניות צרות של תפקוד ושליטה? השאלות האלו מהוות את הבסיס לתחילתו של שינוי, שכן ללא הכרה בבעיה, לא נוכל להציע לה פתרון.

אחד הצעדים החשובים ביותר לקידום השינוי הוא חינוך. בבתי הספר, בתנועות הנוער ובמשפחה יש לעודד שיח רגשי פתוח, המאפשר לילדים, ובפרט לבנים, ללמוד כיצד לזהות ולהביע את רגשותיהם. חינוך כזה אינו מתמקד רק בשיח, אלא גם במתן דוגמה אישית – הורים, מורים ומנהיגים צריכים לשמש מודל לחיקוי, באמצעות שיתוף רגשי ופגיעות בריאה. כאשר ילדים רואים מבוגרים שמשתפים בתחושותיהם ומבקשים עזרה, הם לומדים כי רגשות אינם חולשה, אלא חלק טבעי מהחוויה האנושית.

מעבר לכך, יש להרחיב את המודעות הציבורית לחשיבותם של מעגלי תמיכה ומערכות טיפוליות ייעודיות לגברים. מעגלי גברים, כפי שתוארו בפרק הקודם, הם לא רק כלי טיפולי אלא גם מרחב חברתי שבו ניתן לבנות מחדש את הזהות הגברית. המטרה היא להנגיש מעגלים אלו לכל גבר, ללא קשר לרקע חברתי, כלכלי או אתני. המגוון בתוך הקבוצות הללו תורם גם הוא לשינוי התפיסה החברתית הרחבה.

השינוי החברתי הנדרש חייב לכלול גם את מקומות העבודה, שבהם גברים מבלים חלק גדול מזמנם. במקומות אלו, חשוב להטמיע תרבות ארגונית שמעודדת איזון בין עבודה לחיים אישיים, ומאפשרת לעובדים, ובעיקר לגברים, מקום לבטא את עצמם. סדנאות רגשיות, ייעוץ אישי ותמיכה קבוצתית יכולים להפוך את מקום העבודה למרחב שמקדם רווחה נפשית ולא רק יעדים כלכליים.

תפקיד משמעותי נוסף בשינוי החברתי מוטל על מערכות הבריאות. חשוב להכשיר אנשי מקצוע להכיר בתסמינים של מצוקה נפשית גברית ולהבין את ההבדלים המגדריים בצורת הביטוי של דיכאון, זעם או אובדנות. כמו כן, יש להנגיש שירותי בריאות נפשית בצורה שתהיה ידידותית לגברים ותתאים לצרכיהם. לדוגמה, טיפול קבוצתי הממוקד בשיח רגשי יכול להיות דרך יעילה יותר לגברים רבים מאשר טיפול פרטני.

מעבר לכל אלו, השינוי החברתי אינו יכול להתרחש ללא שינוי בתפיסות התרבותיות העמוקות ביותר שלנו לגבי גבריות. יש לקדם נרטיב חדש, שבו גבר חזק הוא גבר שמסוגל לשתף את תחושותיו, להכיר בחולשותיו ולבקש עזרה כאשר הוא זקוק לכך. נרטיב זה צריך להשתלב בספרות, בקולנוע, בטלוויזיה ובתרבות הפופולרית, כך שהוא יהפוך לחלק מהשיח הציבורי הרחב.

בסופו של דבר, חזון של גבריות חדשה אינו רק חזון לגברים; זהו חזון לחברה כולה. כאשר גברים יהיו מסוגלים לחיות מתוך אותנטיות רגשית ולבנות מערכות יחסים בריאות, הם יתרמו לא רק לעצמם אלא גם למשפחותיהם, לקהילותיהם ולחברה כולה. גבריות המבוססת על חמלה ושיתוף תהפוך את החברה לחזקה יותר, רגישה יותר ושוויונית יותר. חזון זה, שדורש עבודה משותפת מכלל חלקי החברה, הוא הדרך לבנות עתיד טוב יותר לכולנו.

האם הכתבה עניינה אותך?
תגובות
    כלי נגישות