פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | 19/03/2025 19:50טיפול SE, שיטת Somatic Experiencing לטיפול בטראומה היא גישה טיפולית שפותחה בשנות ה-70 של המאה ה-20 על ידי הפסיכולוג ד"ר פיטר לוין, במטרה לטפל בטראומה נפשית מתוך נקודת מבט של ויסות גופני ונוירולוגי. בבסיס השיטה עומדת ההבנה שטראומה אינה רק אירוע נפשי או קוגניטיבי, אלא חוויה גופנית עמוקה שמשאירה "חותם" במערכת העצבים האוטונומית (ANS). על פי לוין, הטראומה מתרחשת כאשר תגובות ההישרדות הטבעיות של הגוף (לחימה, בריחה או קיפאון) נחסמות ולא מגיעות לכדי השלמה מלאה.
לוין פיתח את גישתו מתוך התבוננות בעולם החי, כשהוא שם לב שבעלי חיים בטבע משחררים מתח שהצטבר בעקבות סכנה באמצעות רעד, תנועות גופניות שונות ונשימות עמוקות, עד שגופם חוזר למצב של איזון פנימי. בבני אדם, לעומת זאת, לעיתים קרובות תגובה זו אינה מתאפשרת, בשל לחצים חברתיים, חינוך, או מצב פיזי שאינו מאפשר זאת. כתוצאה מכך, אנרגיית ההישרדות נשארת כלואה במערכת העצבים, והאדם חווה סימפטומים גופניים ונפשיים המאפיינים את המצב הפוסט-טראומטי.
מנקודת מבט נוירולוגית, השיטה מתבססת על עיקרון של ויסות מערכת העצבים, במיוחד בין הענף הסימפתטי (האחראי לתגובות "הילחם או ברח") לבין הענף הפאראסימפתטי (האחראי להרגעה, עיכול ומנוחה). מחקרים עדכניים בתחום הנוירופסיכולוגיה והנוירוביולוגיה מחזקים את הטענה שמערכת עצבים "תקועה" או בלתי מאוזנת עומדת בבסיס מגוון הפרעות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות, ביניהן טראומה, חרדה כרונית, כאבים לא מוסברים, ומחלות פסיכוסומטיות.
אחת התאוריות המשמעותיות הקשורות לשיטה זו היא תיאוריית העצב התועה (Vagus nerve) של סטיבן פורג'ס (Porges, 2011), הידועה כ"תאוריית הפוליווגל" (Polyvagal theory). תאוריה זו מתארת כיצד העצב התועה, חלק חשוב מהמערכת הפאראסימפתטית, מווסת את תגובות ההגנה במצבי לחץ קיצוני, כולל תגובות של דיסוציאציה ו"קיפאון". לפי התאוריה, טראומה מתבטאת בתפקוד לקוי של העצב התועה, הגורם למערכת העצבים להיתקע בדפוס תגובה לא מותאם, ומונע ויסות תקין של הגוף. SE מתמקד בזיהוי ובשחרור הדרגתי של אותם דפוסי תגובה, באמצעות מודעות לתחושות הפיזיות וחיבור מחדש לגוף, וכך מאפשר ויסות וחזרה לתפקוד תקין.
חשיבותה של הבנה מעמיקה זו לפסיכולוגים היא ביכולת להציע למטופלים דרכים אלטרנטיביות להתמודד עם טראומה דרך גופם, כאשר דיבור בלבד או גישות קוגניטיביות לא סיפקו פתרון שלם. המחקרים בתחום מוכיחים שוויסות עצבי וגופני הוא תנאי הכרחי להחלמה מלאה מהחוויה הטראומטית.
הטיפול בשיטת Somatic Experiencing מתנהל במסגרת סדרת שלבים הדרגתית וברורה, שמטרתה המרכזית היא ליצור מחדש את הוויסות העצבי והפיזיולוגי שאבד או נפגע בעקבות הטראומה. בשונה משיטות טיפול מילוליות או קוגניטיביות קלאסיות, SE שם דגש מרכזי על מודעות גופנית, תחושת ביטחון, וויסות עצמי של מערכת העצבים, ללא צורך לחזור בצורה מפורטת על אירועי הטראומה. להלן שלושת השלבים המרכזיים בתהליך הטיפולי:
השלב הראשון בטיפול בשיטת SE מתמקד ביצירת סביבה טיפולית בטוחה ובהשבת תחושת שליטה למטופל. בשלב זה המטפל עוזר למטופל לזהות "משאבים" פנימיים וחיצוניים—גורמים המרגיעים אותו ומחזקים את יכולתו להתמודד עם תחושות לא נעימות ועם מתח נפשי. דוגמאות למשאבים עשויות להיות זיכרונות נעימים, דמויות משמעותיות בחיי המטופל, חפצים בעלי ערך רגשי, מקומות בטוחים בדמיון או תנועות גוף מסוימות המסייעות להרגעה עצמית.
בשלב זה המטפל משתמש בשאלות ממוקדות גוף, כגון "היכן בגוף אתה מרגיש את תחושת הביטחון?" או "אילו תחושות גופניות נלוות לזיכרון הנעים שאתה מתאר?". מטרת שלב זה היא יצירת תחושת עוגן גופני ומנטלי, שתאפשר בהמשך מפגש הדרגתי ומבוקר עם תכנים טראומטיים מבלי לגרום להצפה רגשית או לפגיעה חוזרת.
אחד העקרונות החשובים ב-SE הוא היכולת להתקרב לתחושות גופניות ורגשיות הקשורות בטראומה באופן מדוד ומבוקר, המונע הצפה מחודשת. בשלב זה המטפל מזמין את המטופל להתמקד בחוויה הגופנית של הטראומה, תוך הקפדה על קצב איטי ועדין ("טיטרציה"). הכוונה היא לא לחשוף את המטופל לחוויה המלאה והעוצמתית של האירוע, אלא ליצור מפגש עדין והדרגתי עם ה"עקבות הגופניות" של הטראומה.
המטפל יכול למשל לבקש מהמטופל להתמקד בתחושה אחת קטנה, כגון מתח בשרירים או תחושת לחץ בבטן, ולחקור אותה בהדרגה. ההתקדמות מתבצעת רק כשהמטופל מרגיש בטוח ומאוזן מספיק להמשיך הלאה. הגישה המדורגת הזו מאפשרת למערכת העצבים להתווסת בהדרגה ולשחרר אנרגיה טראומטית שהייתה חסומה.
שלב זה מתמקד בסיוע לגוף ולמערכת העצבים להשלים את תגובות ההישרדות שנבלמו במהלך הטראומה. בטראומה, תגובות כמו "הלחם או ברח" עשויות להיתקע, מה שיוצר תחושת קיפאון או חוסר אונים. בשלב זה, המטופל מוזמן בעזרת המטפל לזהות ולהשלים את תגובות ההישרדות הללו דרך הגוף. דוגמה לכך יכולה להיות ביטוי גופני של תנועה מדומה של בריחה או דחיפה, או שחרור פיזי של מתח דרך רעד עדין, בכי או נשימה עמוקה.
השלמת התגובה מאפשרת למערכת העצבים "לסגור מעגל", להפחית את העוררות הכרונית ולהחזיר למטופל תחושת שליטה פנימית וביטחון מחודש.
הבנת השלבים האלה חיונית לפסיכולוגים קליניים, שכן היא מאפשרת להם לנהל את התהליך הטיפולי באופן מודע, יעיל ומדויק יותר. תהליכים אלו מאפשרים למטופל לחוות ריפוי עמוק ולא שטחי בלבד, תוך יצירת מרחב טיפולי בטוח ומשמעותי, בו הטראומה הופכת להיות אירוע מן העבר – ללא השפעה מתמשכת בהווה.
שיטת Somatic Experiencing, על אף היותה טכניקה טיפולית ממוקדת-גוף, אינה סותרת גישות טיפול פסיכולוגיות נפוצות אחרות. נהפוך הוא: SE יכולה להשתלב היטב בתהליך הטיפולי של פסיכולוגים קליניים בעלי הכשרה טיפולית דינמית, CBT, EMDR או ACT, ואף להעשיר ולהעצים את יעילות הטיפול שלהם במטופלים המתמודדים עם טראומה או הפרעות חרדה מתמשכות.
השילוב המעשי של SE בטיפול פסיכולוגי מסורתי מתאפשר בעיקר על ידי שימוש במודעות גופנית כחלק בלתי נפרד מהדיאלוג הטיפולי. כלומר, המטפל מוסיף רובד נוסף לשיח הטיפולי, ומעודד את המטופל לשים לב לחוויה הגופנית שלו במהלך הטיפול. לדוגמה, במהלך שיחה שבה עולה תוכן רגשי משמעותי, המטפל יכול לשאול שאלות כמו: "אילו תחושות עולות כרגע בגוף?" או "כשהזכרת את האירוע, האם שמת לב לתגובה גופנית כלשהי?". שאלות מסוג זה מאפשרות חיבור ישיר בין התוכן הקוגניטיבי והרגשי לבין התגובה הגופנית, ומסייעות למטופל לפתח מודעות גופנית שמעודדת ויסות רגשי אפקטיבי.
מטפלים בגישה דינמית יכולים להשתמש ב-SE כהשלמה אפקטיבית לעבודה הרגשית-פרשנית. במקום לעסוק רק בתכנים המודעים והלא מודעים במישור הנפשי, המטפל משלב גם תשומת לב לחוויית הגוף בהקשר לאירועים שונים. למשל, אם עולה תוכן הקשור לזיכרונות ילדות בעלי אופי טראומטי, המטפל יוכל להאט את הקצב, להנחות את המטופל להקשבה פנימית ולזהות את התחושות הגופניות העולות סביב החוויה. בכך נוצרת חוויה טיפולית שלמה יותר, המחברת בין גוף לנפש ומעמיקה את ההחלמה.
גם בגישת CBT, SE משתלבת היטב ובצורה משלימה. לדוגמה, כשהמטופל נחשף לגירוי מעורר חרדה (בטיפול בחשיפה הדרגתית), המטפל יכול להנחות אותו לשים לב לתגובות הגופניות שעולות (כגון נשימה מואצת, דפיקות לב, מתח שרירים). המודעות לתגובות אלו מאפשרת למטפל להשתמש בטכניקות של SE, כגון תרגילים המכוונים לוויסות המערכת האוטונומית, החזרת תחושת ביטחון דרך הגוף, ונשימות מודעות, וכך למתן את החרדה במהירות וביעילות רבה יותר.
שימוש נוסף חשוב של אינטגרציית SE בטיפול קליני הוא בשלב של סיום המפגש. באמצעות מודעות לגוף, המטפל מסייע למטופל לחזור למצב של ויסות פנימי לפני שהוא יוצא מהחדר הטיפולי, וכך מונע את התופעה של "הצפה" לאחר הטיפול. למשל, אפשר להנחות את המטופל לעשות תרגילים קצרים של נשימה מודעת, מגע עדין, או למקד תשומת לב בתחושות נעימות ומרגיעות בגוף, כך שייצא מהמפגש רגוע, מקורקע ומחובר לעצמו.
האינטגרציה של SE לתוך הטיפול הפסיכולוגי הקליני דורשת מהמטפל הכשרה מתאימה, אך מאפשרת טיפול מקיף ושלם יותר, המשפר באופן משמעותי את יעילות הטיפול עבור מטופלים הסובלים מטראומה, חרדה, וקשיים בוויסות רגשי.
אחת הסוגיות החשובות ביותר עבור פסיכולוגים קליניים המשלבים את Somatic Experiencing בטיפולם היא ההתמודדות עם התנגדויות וקשיים המופיעים בתהליך הטיפולי. למרות שגישת ה-SE מביאה עמה יתרונות טיפוליים משמעותיים, היא גם עשויה לעורר התנגדויות שונות, במיוחד בקרב מטופלים שאינם רגילים לשיח טיפולי הכולל התמקדות בגוף ובתחושותיו.
מטופלים רבים, בפרט אלו הסובלים מטראומות מורכבות, עשויים לחוש אי-נוחות או אפילו פחד כאשר המטפל מבקש מהם להאט ולהפנות תשומת לב פנימה אל גופם. עבור חלקם, הגוף הוא מקור של מתח, כאב, ואפילו חוויה של זרות או דיסוציאציה. במקרים כאלה, המטפל עלול לפגוש התנגדויות ישירות ("אני לא רוצה להתמקד בזה", "אני לא מרגיש כלום", או "זה מעורר בי אי-נוחות"). ההתמודדות הנכונה עם התנגדויות אלו מחייבת תגובה עדינה, סבלנית, ומתחשבת. המטפל יוכל להציע התמקדות קטנה יותר, הדרגתית ועדינה יותר ("האם אפשר רק לשים לב לתחושה בכפות הידיים?"), ובכך להפחית את הלחץ ואת התחושה שהמטופל נדחף למקום לא נוח מדי.
אחת ההתנגדויות הנפוצות של מטופלים קשורה לחשש מהצפה רגשית שעלולה להתרחש בעקבות המפגש עם תחושות הגוף והזיכרונות הטראומטיים הקשורים אליו. מטופלים רבים, שחוו טראומות קשות במיוחד, עלולים להביע חשש ברור מפני פתיחת "תיבת פנדורה" של רגשות וזיכרונות, שעלולה לגרום להם לאבד שליטה. כאן חשיבות המטפל היא מכרעת, כמי שמבטיח ומיישם עקרונות ברורים של וויסות והדרגתיות (טיטרציה). שימוש נכון ב-SE כולל התקדמות אטית מאוד, המלווה בשאלות כגון "האם זה יותר מדי?" או "האם נכון לך לעצור כאן או להמשיך מעט הלאה?". גישה עדינה וקשובה כזו תקטין משמעותית את החשש מהצפה.
מטופלים שמנגנון ההגנה המרכזי שלהם הוא אינטלקטואליזציה או רציונליזציה, נוטים לעיתים קרובות להתקשות בהתמקדות גופנית, ומעדיפים להסביר, לנתח או לשוחח על התהליך במקום לחוות אותו. במקרים כאלה, חשוב שהמטפל יכיר במנגנון זה כדרך הגנתית לגיטימית של המטופל. במקום להילחם במנגנון, המטפל יכול לאפשר מקום לשיח רציונלי, אך גם להוסיף בעדינות הזמנה להקשבה לגוף: "אתה מסביר לי נהדר, ואני רוצה לבדוק האם אפשר להוסיף לזה עוד רובד ולשים לב האם משהו בגוף משתנה כשאתה מספר את זה?". בדרך זו, האינטלקטואליזציה איננה מודחקת, אלא משתלבת בעדינות בחוויית גוף רחבה יותר.
מטופלים מסוימים, שחוו טראומה משמעותית, עשויים להגיב בהתנתקות (דיסוציאציה) במגע עם החוויה הגופנית. זהו מצב מורכב שמצריך ערנות גבוהה מצד המטפל. כאשר המטופל מתחיל להראות סימנים של התנתקות (כמו היעדר קשר עין, קושי להגיב או תיאור של תחושת ניתוק), המטפל יצטרך לנקוט צעדים לחיזוק הקרקוע וההחזקה במרחב הטיפולי, למשל באמצעות הפניית תשומת הלב לפרטים במרחב ("שים לב לכפות רגליך על הרצפה" או "מה צבע הקיר שלידך?"). כך המטפל מסייע למטופל להתחבר מחדש למציאות ולהפחית את הסיכון לכניסה למצב דיסוציאטיבי מלא.
התמודדות מיומנת עם התנגדויות וקשיים אלו חיונית להצלחת הטיפול. הבנה של קשיים אלו והכנה מראש להתמודד איתם מאפשרת לפסיכולוג הקליני לשלב SE בצורה אפקטיבית ומועילה יותר, גם עם מטופלים מורכבים במיוחד.
טראומה מורכבת (Complex Trauma) נגרמת מחשיפה מתמשכת ומתמשכת לגורמי דחק קשים, כגון התעללות, הזנחה או טראומות חוזרות בשלבים מוקדמים בחיים. טראומה זו מתאפיינת בפגיעה עמוקה ומתמשכת ביכולת הוויסות העצמי, בקושי משמעותי ביחסים בין-אישיים, ובפגיעה בתחושת העצמי ובתפקוד היומיומי. במחקרים קליניים ובספרות המקצועית עולה כי טיפולים המבוססים בעיקר על דיבור או חשיבה קוגניטיבית אינם מספקים מענה מלא ומספק לטראומות מורכבות, מאחר שהן כרוכות בשיבוש חמור של מערכת העצבים ושל הקשר בין גוף לנפש.
Somatic Experiencing מציעה מענה ייחודי ויעיל לטיפול בטראומה התפתחותית מורכבת, בכך שהיא מתמקדת בוויסות עצבי ופיזיולוגי, המהווה תנאי בסיסי לתהליכי ריפוי עמוקים יותר. ההתערבות הטיפולית מתחילה מתוך ההבנה כי טראומות מוקדמות יצרו דפוסי תגובה גופניים בלתי מודעים, שנועדו להגן על האדם אך נשארים מקובעים במערכת העצבים גם לאחר שהסכנה כבר אינה קיימת. מטופלים הסובלים מטראומה התפתחותית עשויים לחוות ניתוק כרוני (דיסוציאציה), תגובות עוררות קיצוניות (היפר-אראוזל), או מצב של קיפאון (freeze), המשפיעים על כל היבטי חייהם.
בטיפול SE במטופלים עם טראומה מורכבת, המטפל נדרש לרגישות מוגברת ולעבודה הדרגתית וסבלנית במיוחד. המטרה הראשונית היא בניית ביטחון פנימי, תוך דגש רב על ביסוס תחושת מסוגלות עצמית (agency). תהליך זה עשוי להימשך זמן רב יותר מאשר בטראומה נקודתית, שכן מערכות ההגנה העמוקות של המטופל, שפותחו לאורך שנים של טראומה, דורשות התייחסות רגישה והדרגתית. תפקיד המטפל הוא להוות עוגן של ביטחון ויציבות, תוך שהוא מלווה את המטופל בקצב אישי ומדויק.
המטפל משתמש במגוון טכניקות של ויסות עצמי, ובאופן הדרגתי חושף את המטופל לתחושות הגופניות שלו סביב הטראומה. בשונה מחשיפה ישירה לזיכרונות הטראומטיים עצמם, הגישה הייחודית של SE מעודדת את המטופל להתמקד בתחושות קטנות, מדודות ובטוחות בתוך הגוף. מטופלים שלומדים לזהות ולסבול בהדרגה תחושות אלו חווים חוויה מתקנת עוצמתית של חיבור מחודש לגוף, שמתוכה הם מסוגלים לשחרר בהדרגה את האנרגיה הטראומטית שהייתה כלואה במשך שנים רבות.
אחת הטכניקות הייחודיות ל-SE בעבודה עם טראומה התפתחותית היא הדגש על יצירת "תיקון גופני-רגשי" (somatic-emotional repair). תיקון זה מתרחש כאשר המטפל מזהה יחד עם המטופל תנועות או תחושות שהגוף רצה לבצע, אך לא הצליח לבצע בעת הטראומה המקורית – למשל, רצון בלתי ממומש לברוח, לדחוף, או להביע התנגדות פיזית. באמצעות השלמת התנועות והתחושות האלו באופן מודע ובטוח בטיפול, המטופל חווה "תיקון" עמוק של תחושת חוסר האונים או הפחד שנשארו כלואים בגופו לאורך שנים.
בשנים האחרונות, מחקרים אמפיריים שונים בחנו את היעילות של Somatic Experiencing (SE) בטיפול בטראומה ובתסמינים פוסט-טראומטיים. על אף שהשיטה החלה כמבוססת בעיקר על תצפיות קליניות ועל הבנה נוירוביולוגית של הטראומה, מחקרים מבוקרים הצביעו על ההשפעה המשמעותית של SE בשיפור הוויסות העצבי, בהפחתת סימפטומים של PTSD ובהגברת תחושת הביטחון והשליטה בגוף.
1. מחקר קליני מבוקר על PTSD בקרב ניצולי אסון טבע
מחקר שנערך על ידי Leitch, Vanslyke & Allen (2009) בדק את ההשפעות של SE על ניצולי אסון טבע בהודו שסבלו מתסמינים פוסט-טראומטיים חמורים. תוצאות המחקר הראו כי 90% מהמטופלים שחוו טיפול SE דיווחו על הפחתה משמעותית בסימפטומים הפיזיולוגיים והרגשיים של PTSD. הבדיקות העלו שיפור ניכר במדדים של מתח כרוני, חרדה ודיכאון.
החוקרים ציינו כי ההשפעה החיובית של SE נבעה מכך שהטיפול סייע לניצולים לעבד מחדש את הטראומה דרך הגוף, מבלי להיכנס להצפה רגשית מחודשת.
2. השפעת SE על חיילים משוחררים עם PTSD מורכב
מחקר נוסף שנערך ב-2017 על ידי Brom, Stokar et al., בדק את ההשפעה של SE על חיילים שסבלו מ-PTSD לאחר שירותם הצבאי. המחקר השווה בין קבוצת חיילים שעברה טיפול SE לבין קבוצת חיילים שעברה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT). נמצא כי קבוצת SE חוותה הפחתה משמעותית יותר בתסמינים סומטיים ובתגובות עוררות יתר (hyperarousal), בהשוואה לקבוצת ה-CBT.
חוקרים הדגישו כי SE היה אפקטיבי במיוחד בטיפול בדיסוציאציה, בבעיות ויסות רגשי ובתגובות גופניות כרוניות, דבר שמראה כי שיטה זו מספקת מענה ממוקד יותר עבור מטופלים הסובלים מהפרעות וויסות נוירופיזיולוגי.
כדי להבין את הממצאים המחקריים הללו לעומק, חשוב להכיר את המנגנונים הביולוגיים דרכם SE משפיע על המוח והגוף:
על אף ההצלחות המחקריות, תחום ה-SE עדיין נמצא בתהליך מחקרי מתמשך. אתגר מרכזי הוא היעדר מחקרים גדולים ומבוקרים אקראית (RCTs) בכמות מספקת, מה שמגביל את קבלתה של השיטה בגופים רפואיים מסורתיים.
בנוסף, קיימת חשיבות לבחינת השפעת SE בטווח הארוך – האם ההשפעות נמשכות לאורך זמן, או שמטופלים נדרשים לתחזוקה מתמשכת של התהליך הטיפולי?
חוקרים רבים בתחום מציעים לשלב את SE במודלים טיפוליים משולבים, המשלבים כלים קוגניטיביים (CBT), EMDR וגישות מבוססות מיינדפולנס, כך שהמטופל יוכל לקבל טיפול מותאם אישית.
העדויות המחקריות מצביעות על כך ש-Somatic Experiencing הוא כלי טיפולי יעיל ומבוסס נוירוביולוגית לטיפול בטראומה, עם יתרון מובהק בטיפול בתסמינים גופניים, חרדה, ודיסוציאציה.
המשכו של המחקר בשנים הבאות צפוי לתמוך בהטמעת SE כגישה טיפולית מבוססת-מדעית לצד טיפולים מסורתיים יותר.
Brom, D., Stokar, Y., Lawi, C., Nuriel-Porat, V., Ziv, Y., Lerner, K., & Ross, G. (2017). Somatic Experiencing for Posttraumatic Stress Disorder: A Randomized Controlled Outcome Study. Journal of Traumatic Stress, 30(3), 304-312
Leitch, M. L., Vanslyke, J., & Allen, M. (2009). Somatic Experiencing Treatment With Social Service Workers Following Hurricanes Katrina and Rita. Social Work, 54(1), 9–18
Levine, P. A. (1997). Waking the Tiger: Healing Trauma. North Atlantic Books
Levine, P. A. (2010). In an Unspoken Voice: How the Body Releases Trauma and Restores Goodness. North Atlantic Books
Ogden, P., & Fisher, J. (2015). Sensorimotor Psychotherapy: Interventions for Trauma and Attachment
Porges, S. W. (2011). The Polyvagal Theory: Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, and Self-Regulation
Scaer, R. C. (2005). The Trauma Spectrum: Hidden Wounds and Human Resiliency. Brom, D., Stokar, Y., Lawi, C., Nuriel-Porat, V., Ziv, Y., Lerner, K., & Ross, G. (2017). Somatic Experiencing for Posttraumatic Stress Disorder: A Randomized Controlled Outcome Study. Journal of Traumatic Stress, 30(3), 304-312
Leitch, M. L., Vanslyke, J., & Allen, M. (2009). Somatic Experiencing Treatment With Social Service Workers Following Hurricanes Katrina and Rita. Social Work, 54(1), 9–18
Levine, P. A. (1997). Waking the Tiger: Healing Trauma. North Atlantic Books
Levine, P. A. (2010). In an Unspoken Voice: How the Body Releases Trauma and Restores Goodness. North Atlantic Books
Ogden, P., & Fisher, J. (2015). Sensorimotor Psychotherapy: Interventions for Trauma and Attachment. Norton
Porges, S. W. (2011). The Polyvagal Theory: Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, and Self-Regulation. Norton
Scaer, R. C. (2005). The Trauma Spectrum: Hidden Wounds and Human Resiliency
van der Kolk, B. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Viking
Winblad, N. E., Changaris, M., & Stein, P. K. (2018). Somatic Experiencing: Using Interoception and Proprioception as Core Elements of Trauma Therapy. Frontiers in Psychology, 9, 2413
van der Kolk, B. (2014). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Viking
Winblad, N. E., Changaris, M., & Stein, P. K. (2018). Somatic Experiencing: Using Interoception and Proprioception as Core Elements of Trauma Therapy. Frontiers in Psychology, 9, 2413
