מניעת אוטיזם והפרעת קשב וריכוז באמצעות הימנעות מחשיפה לחומרים רעילים
26/05/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 17/09/2025 10:59קשה להסביר איך מרגישה הפרעת קשב וריכוז למי שמעולם לא חווה אותה מבפנים. לא מדובר רק בקושי להתרכז בשיעור או בעבודה, אלא בתחושת הצפה מתמדת של גירויים שמתחלפים מהר מדי, כמו מסך טלוויזיה שמדלג בין ערוצים בלי שלט. עבור רבים, החיים עם ADHD מרגישים כמו מרוץ בלתי פוסק אחרי זמן שנוזל בין האצבעות, משימות שלא מסתיימות, רעיונות שקופצים בזה אחר זה בלי הספק להיאחז בהם. התחושה הזו אינה תוצאה של עצלנות או חוסר מאמץ, אלא של מערכת נוירולוגית שמתפקדת אחרת מהנורמה, ומייצרת דפוסי עיבוד קשב, תגמול ושליטה עצמיים ייחודיים.
במשך שנים רבות נתפסה הפרעת קשב וריכוז בעיקר כבעיה של ילדים שובבים שמתקשים לשבת בשקט, אך המחקר העכשווי מצייר תמונה מורכבת בהרבה. מחקרים נוירודימותיים שפורסמו בעשור האחרון מצביעים על פעילות מופחתת בקליפת המוח הקדם מצחית (PFC) אצל אנשים עם ADHD, אזור האחראי על תכנון, שליטה עצמית וניהול משימות. במקביל נמצאו הבדלים במסלולי הדופמין, מוליך עצבי שמעורב בתחושת תגמול ומוטיבציה. השילוב הזה יוצר קושי מובנה להתמיד במשימות שאינן מספקות סיפוק מיידי, גם כאשר יש רצון עז להצליח בהן. ההבנה שהפרעת קשב אינה בעיה של אופי אלא של ביולוגיה משנה את האופן שבו פסיכותרפיסטים בה וגם את הדרך שבה מתייחסים אליה מבחינה חברתית.
החיים המודרניים רק מחדדים את הקושי. ריבוי גירויים, הודעות מתפרצות, עומס מטלות ולוחות זמנים לחוצים מקשים על כל אדם, אך אצל אנשים עם ADHD המערכת מוצפת עד חוסר תפקוד. לעיתים זה מתבטא בדחיינות כרונית, ולעיתים בהתחלות רבות בלי יכולת להתמיד באף אחת מהן. במקביל, רבים מהם מתמודדים עם פגיעות רגשית ותחושת כישלון מצטברת, כי לאורך שנות הילדות והבגרות הם שומעים שוב ושוב שהם "לא מממשים את הפוטנציאל" או "לא מתאמצים מספיק". התחושות הללו נצרבות עמוק ויכולות ללוות אדם גם בבגרותו, עד שהוא לומד לפרש מחדש את הקשיים שלו לא כחולשה אלא כצורך בגישה אחרת.
המעבר מתפיסה שיפוטית לתפיסה מבינה הוא נקודת מפנה משמעותית. כשמבינים ש-ADHD היא דפוס נוירולוגי ולא ליקוי באופי, אפשר להתחיל לחפש כלים ולא להטיל אשמה. כאן נכנסים לתמונה אנשי מקצוע כמו פסיכולוגים, שמסייעים למפות את הדפוסים, לבנות אסטרטגיות מותאמות ולתת מקום גם לחוזקות שמגיעות יחד עם הקושי. כי בתוך הסערה יש גם מתנה: לא מעט אנשים עם הפרעות קשב וריכוז מתגלים כחדשניים, יצירתיים ובעלי יכולת לחשוב באופן לא שגרתי. המפתח הוא לא לדכא את הסערה אלא ללמוד לנווט בתוכה.
ילד עם ADHD לא צריך הסברים על כמה חשוב להקשיב, הוא יודע את זה טוב מאוד. הבעיה היא לא הידיעה אלא הפער שבין הרצון להתמקד לבין היכולת לשמור את הפוקוס יותר מכמה דקות. בתוך כיתה רועשת, עם לוח עמוס מטלות ושיעור שנמשך שלושת רבעי שעה, הקשב שלו מתפורר לטיפות דקות של ריכוז שמתפזרות לכל עבר. רבים מהילדים האלו יוצאים מהיום הראשון בבית הספר עם תחושת כישלון שקטה, עוד לפני שהספיקו להבין את הכללים. הם מתאמצים, מתעייפים, מתבלבלים, ומתחילים לשמוע שוב ושוב שהם "מפריעים" או "לא ממצים את היכולות שלהם". המסר הזה מחלחל ומתחיל לעצב זהות.
בגיל ההתבגרות האתגר מתחדד. הדרישות האקדמיות עולות, הלחץ החברתי גובר, והמערכת כולה מצפה לבשלות שעדיין לא הגיעה. מתבגרים עם הפרעות קשב וריכוז מתארים לעיתים קרובות תחושת פער מתמשך בין מה שהם יודעים שהם מסוגלים לבין מה שיוצא בפועל. הם יושבים מול דפי הלימוד ומרגישים שהראש פשוט מחליק מעל המילים. הם קובעים לעצמם להתחיל ללמוד, ואז שוקעים בגלילה אינסופית בטלפון מבלי להבין איך חלפה שעה. ובתוך כל זה הם גם מנסים לנווט במערכות יחסים ראשונות, שבהן האימפולסיביות והקשיים בוויסות רגשי יוצרים לפעמים סערות קטנות ובלתי מובנות לסובבים.
המערכת החינוכית מתקשה לעיתים להכיל את המורכבות הזו. מורים רבים מתמודדים עם הכיתה כולה ולא תמיד יש להם את הכלים לעצור לרגע ולבנות סביב הילד סביבה מותאמת. במקום זאת הילד נענש, מושעה, או מתויג כעצלן. במקרים רבים מתרחשת נשירה שקטה, לא תמיד פיזית אלא רגשית, הילד ממשיך להגיע, אבל כבר לא באמת מנסה. הוא מגן על עצמו מהפגיעות באמצעות אדישות. האדישות הזו, שמהצד נראית כוויתור, היא בעצם כאב.
אבל יש גם תמונה אחרת, כשניתנת תמיכה נכונה. התאמות פשוטות כמו פיצול משימות לחלקים קטנים, שימוש באמצעים חזותיים, זמן נוסף במבחנים, ואפשרות לתנועה קלה במהלך שיעור, יכולות לשנות את כל החוויה. כשמבוגר אחד בכיתה רואה את הילד באמת, הילד מתחיל לראות את עצמו אחרת. ילד שמקבל כלים לניהול הזמן שלו ולוויסות הרגשות שלו יכול לפרוח. עם ליווי של פסיכולוגים שמכירים ADHD מקרוב, הדרכת הורים שמעניקה גב רגשי ובית ספר שמוכן לחשוב אחרת , אותו ילד שנחשב "קשה" יכול להפוך לתלמיד סקרן, יצירתי ומלא חיים.
ההתבגרות עם ADHD לא חייבת להיות מסלול של כישלונות קטנים. כשהמערכת מפסיקה לנסות לשבור את הקצב של הילד ומתחילה ללמוד לרקוד איתו, משהו משתנה. הוא לא נהיה כמו כולם, הוא נהיה הוא, וזו התחלה טובה בהרבה.
רבים חושבים על ADHD במונחים של קשב, ריכוז ולוח זמנים. אבל מי שחי עם ההפרעה יודע שהרעש האמיתי לעיתים נמצא בכלל ברגש. לא רק שמחשבות מתרוצצות במהירות, גם רגשות עולים בבת אחת בעוצמה שקשה להכיל. כעס שמתלקח משום מקום, תסכול ששוטף את הגוף כולו, דמעות שמופיעות בלי התראה מוקדמת. כשאתה בתוך זה, העולם מגיב אליך כאילו הגזמת, אבל בפנים זה מרגיש כמו הצפה בלתי נשלטת, לא כמו בחירה.
הקשיים בוויסות רגשי אצל אנשים עם ADHD נובעים לא מחוסר חינוך או רגישות יתר, אלא ממנגנוני מוח שפועלים אחרת. מחקרים הראו פעילות שונה באזורים כמו האמיגדלה וקליפת המוח הקדם מצחית, אזורים שמעורבים בזיהוי רגשות, שליטה עצמית ועיבוד גירויים מאיימים. המשמעות היא שתחושות עוברות אצלם דרך מסלול קצר ומהיר יותר, בלי המסננים שהרבה אחרים רגילים להם. רגש נכנס, מציף, ורק אחר כך מגיע ההסבר. לעיתים ההסבר לא מגיע בכלל, נשארת רק תחושת הבושה על התגובה.
במערכות יחסים הקושי הזה עלול להיראות כמו דרמה או חוסר יציבות. ילדים עם הפרעות קשב וריכוז חווים לעיתים קרובות דחייה חברתית בגלל תגובות עוצמתיות, והדחייה הזו מחזקת את הרגישות שלהם עוד יותר. מבוגרים מתארים מעגל מתיש של פיצוצים קטנים ואחריהם התנצלות, כאילו הם נגררים שוב ושוב למקום שלא רצו להגיע אליו. זה לא קפריזה, זו עייפות של מי שמנסה שוב ושוב להחזיק את הסערה בפנים ולא תמיד מצליח.
אבל לצד הקושי יש גם עומק רגשי יוצא דופן. אנשים עם ADHD נוטים לחוות שמחה, התלהבות וחיבה בעוצמות גבוהות מאוד, והם לעיתים קרובות רגישים מאוד לאחרים. הבעיה היא שכשהרגש חזק מדי הוא שורף גם את הטוב. לכן טיפול טוב לא מנסה “להנמיך” רגשות אלא ללמד איך לווסת אותן כך שיתאימו לרגע. תרגולים כמו נשימות, עצירות יזומות, שיח רגשי פתוח ושימוש במילים כדי לפרק תחושות, כל אלו עוזרים ליצור שהות בין הרגש לפעולה. לפעמים שהות של שלוש שניות בלבד משנה הכל.
גם הסביבה יכולה לעזור מאוד. כאשר בן משפחה, מורה או חבר יודעים לזהות את הרגע שבו הרגש עולה לפני הפיצוץ ולספק תמיכה ולא ביקורת, זה יוצר חוויית תיקון עמוקה. לא צריך להיות מטפל כדי לעשות את זה, מספיק להקשיב, להכיל ולזכור שזה לא עניין של אופי אלא של מבנה רגשי אחר. כשיש מרחב בטוח לרגשות, אפשר להתחיל ללמוד לשלוט בהם מבלי לחנוק אותם.
מעטים מאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז בלבד. אצל רוב האנשים שמקבלים את האבחנה, היא לא עומדת לבד, אלא נשזרת בתוך מרקם של קשיים נוספים: חרדה, דיכאון, הפרעות שינה, בעיות ויסות רגשי, ולעיתים גם הפרעות אכילה או התמכרויות. זה לא ש־ADHD "גורמת" בהכרח לכל אלה, אלא שהיא יוצרת קרקע רגישה יותר, מצע שבו כל לחץ קטן נוטה להכות חזק יותר ולהשאיר סימן עמוק יותר.
ילד שמנסה כל יום להתרכז ונכשל שוב ושוב, לא נשאר רק עם קושי לימודי. הוא מתחיל לפחד משיעורים, מהערות, מהמבחן הבא. הפחד הזה הופך לחרדה, והחרדה מחלישה עוד יותר את הריכוז. נערה שמרגישה שהיא תמיד מאחרת, תמיד שוכחת, תמיד מפשלת, מתחילה להאמין שהיא פשוט לא שווה. תחושת ערך עצמי נשחקת לאט, ואז מופיעים סימנים של דיכאון. כששני המצבים האלו מצטרפים ל ADHD, הם יוצרים מעגל מתיש של מאבק כפול: גם לנסות להתמקד, וגם לנסות לא לשקוע.
בבגרות זה מתבטא בצורה שונה אך לא פחות כואבת. מבוגרים רבים עם הפרעות קשב וריכוז מתארים חוויות מתמשכות של לחץ תמידי, חוסר יכולת להירגע, ותחושת רדיפה אחר הזמן. חלקם מתקשים לישון, אחרים נשאבים לאכילה רגשית או לשתייה כדי להאט לרגע את הרעש בראש. כל אלה אינם "חולשות אופי", אלא דרכים לנסות לייצב מערכת עצבים שעובדת בעומס מתמיד. אבל הפתרונות האלו גובים מחיר. חוסר שינה מעצים את הקשיים בקשב, אכילה רגשית פוגעת בדימוי הגוף ובמצב הרוח, ותחושת כישלון מצטברת בכל פעם שהניסיון להפסיק לא מצליח.
מה שהופך את התמונה למורכבת יותר הוא שלעתים תחלואה נלווית מסווה את ADHD עצמה. אנשים מגיעים לטיפול בגלל דיכאון או חרדה, ורק אחרי חודשים מתגלה שהשורש הוא בעצם קושי קשבי שלא זוהה. זו אחת הסיבות החשובות לשיתוף פעולה בין רופאי משפחה, פסיכיאטרים ופסיכולוגים: כדי לראות את התמונה כולה ולא רק את הסימפטום הבולט. כשההתבוננות שלמה יותר, גם הטיפול מדויק יותר.
החיים עם הפרעות קשב וריכוז ותחלואה נלווית אינם קלים, אבל אפשריים בהחלט. טיפול משולב, תרופתי, רגשי, התנהגותי וחינוכי, נותן מענה לשכבות השונות של הקושי. כשהאדם מרגיש שלא מצפים ממנו "להסתדר" אלא עוזרים לו לפרום את הסבך ולבנות מחדש, מתחיל להיווצר מרחב של נשימה. בתוך המרחב הזה אפשר להתחיל לא רק לשרוד, אלא באמת לחיות.
רבים מופתעים לגלות כמה אנשים סביבם מתמודדים עם ADHD גם בבגרות. חלקם מעולם לא אובחנו כילדים, חלקם אובחנו אבל הסימפטומים השתנו עם השנים, עד שלא נראו יותר כמו "הפרעת קשב קלאסית". אצל ילדים רואים בעיקר היפראקטיביות ואימפולסיביות, אבל אצל מבוגרים זה נראה אחרת: כאילו העולם כולו רץ מהר מדי והם כל הזמן חצי צעד מאחור. זה לא חוסר אחריות, זה מאמץ מתמיד להחזיק עשרות קצוות פתוחים בו זמנית.
בחיי העבודה הקושי הכי בולט הוא לעיתים התחושה שאין רצף. פרויקט מתחיל בהתלהבות ואז נתקע, לוח הזמנים מתפרק שוב ושוב, והמשימות הקטנות נערמות עד שהן יוצרות קיר של עומס מנטלי. אנשים עם ADHD מתארים מאבק מתמיד מול הסחות דעת שמופיעות מכל כיוון, מול מיילים שקופצים, שיחות שנקטעות, ורעשים קטנים שמוציאים אותם לגמרי מהריכוז. הם יודעים בדיוק מה צריך לעשות, אבל מתקשים לשמור את הקשב מספיק זמן כדי לעשות את זה. התחושה הזו שוחקת, במיוחד כשהסביבה מפרשת אותה כעצלנות או חוסר מחויבות.
במערכות יחסים זה מתבטא אחרת אבל לא פחות עמוק. בן זוג שמרגיש שלא מקשיבים לו, ויכוחים על שכחה של פרטים חשובים, איחורים כרוניים שנראים כמו זלזול אבל הם בעצם חוסר שליטה בזמן. לא פעם הקושי הזה יוצר תחושת אשמה ובושה, שרק מחמירה את חוסר היציבות הרגשית. מבוגרים רבים עם הפרעות קשב וריכוז מתארים את עצמם כאנשים עם לב גדול אבל עם נטייה לאבד את הקרקע מתחת לרגליים בדיוק כשזה הכי חשוב.
עם הזמן חלקם מפתחים אסטרטגיות משלהם. שימוש בטיימרים, בניית לוחות משימות קטנים, הפחתת עומסים מיותרים, תיאום פגישות בשעות שבהן הם יודעים שהקשב שלהם גבוה יותר. אחרים נעזרים באימון אישי או בטיפול קוגניטיבי התנהגותי שמלמד לפרק משימות, לייצר שגרות ולבנות מחדש את תחושת המסוגלות. לפעמים שינוי קטן אחד, כמו כלל של עשר דקות לטיפול בכל משימה שמופיעה במקום לדחות אותה, יוצר תחושת שליטה חדשה לגמרי.
האתגר הוא לא רק טכני אלא רגשי. להצליח להאמין שיש דרך אחרת גם אם שנים של ניסיון יצרו דימוי עצמי של מי שתמיד מאחר, שוכח, מתפרק. כשהאדם פוגש מטפל שמכיר את הקושי הזה לעומק, ומוכן לעזור לו לארגן את עולמו בלי למחוק את האישיות שלו בדרך, משהו בו נרגע. זו אולי ההתחלה החשובה ביותר: לא עוד לנסות להיות כמו כולם, אלא ללמוד איך להיות אתה, מבלי לקרוס תחת המשקל של הכל.
במשך שנים רבות כמעט לא דיברו על נשים עם ADHD. ההפרעה זוהתה בעיקר אצל בנים קופצניים, רועשים, שקמים מהכיסא באמצע שיעור, בעוד שהבנות שישבו בשקט והביטו מהחלון פשוט נחשבו חולמניות. רק בשנים האחרונות מתחילים להבין כמה נשים חיו שנים ארוכות בתחושת בלבול ובושה, מבלי לדעת שלכל הקושי הזה יש שם. אצלן ADHD לא מתפוצצת החוצה אלא נשמרת בפנים, מתערבלת בשקט ומעייפת את הנפש.
נשים רבות מתארות תחושת פער מתמשך בין מה שהן יודעות שהן מסוגלות לעשות לבין מה שהן מצליחות להוציא לפועל. לוחות זמנים מתפרקים, משימות נשכחות, ימים של חוסר ריכוז מוחלט מתחלפים בימים של ריכוז על-אנושי. כל זה מתרחש על רקע ציפיות עצומות מהחברה להיות "על זה" בכל תחום, עבודה, בית, ילדים, זוגיות. כשהן לא עומדות בסטנדרטים האלה, האשמה מגיעה מהר. הן מרגישות שהן פשוט לא מתאמצות מספיק, בזמן שבפועל הן מתאמצות פי כמה רק כדי להחזיק את היום.
יש גם ממד ביולוגי שלא תמיד מדברים עליו. שינויים הורמונליים לאורך המחזור החודשי, היריון, לידה וגיל המעבר משפיעים על פעילות הדופמין במוח, ולכן גם על עוצמת הסימפטומים של ADHD. בתקופות מסוימות הקשב מתערפל עוד יותר, הרגש מציף מהר יותר, והתחושה של שליטה מתפוגגת. רבים בסביבה לא מבינים את התנודות האלו ומפרשים אותן כ"חוסר יציבות", בזמן שהן בעצם תוצאה של מנגנון מוחי שמשתנה לאורך החודש.
העומס המצטבר הזה גובה מחיר רגשי כבד. נשים רבות מגיעות לאבחון רק בגיל שלושים או ארבעים, אחרי שנים של תחושת כישלון שקטה. לפעמים האבחון עצמו הוא הקלה עצומה, כאילו מישהו סוף סוף נתן שם למה שהן נושאות כל השנים. מכאן מתחילה דרך חדשה: טיפול שמותאם למחזור החיים הנשי, שכולל גם מעקב רפואי על השפעת השינויים ההורמונליים וגם כלים פרקטיים לניהול הזמן והרגש.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי עוזר לפרק את תחושת הכישלון ולבנות מחדש ביטחון עצמי, ואימון אישי מספק אסטרטגיות ניהול יומיומיות פשוטות, רשימות קצרות, חלונות זמן ממוקדים, תזכורות אוטומטיות. קבוצות תמיכה של נשים עם הפרעות קשב וריכוז יוצרות תחושת שייכות חדשה: הן רואות זו את זו, מזהות את הדפוסים המשותפים, ומפסיקות להרגיש שהן לבד. זו אולי המתנה הגדולה ביותר של האבחון ,לא רק כלים, אלא הקלה עמוקה, הידיעה שהן לא פגומות אלא פשוט פועלות בקצב שונה.
