מיקי דורון – SEE FAR CBT
10/04/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | 22/09/2024 11:19שלבי האבל - התהליך של אבל והתמודדות עם אובדן הוא אחת החוויות האנושיות המשמעותיות והמאתגרות ביותר. בעת שאנו מאבדים את אלה שאנו אוהבים, אנו עוברים דרך מסלול נפשי שנועד לעזור לנו לעבד ולקבל את האובדן. זהו לא רק מסע של כאב, אלא גם מסע של ריפוי והתפתחות אישית. ההיכרות עם שלבי האבל יכולה להוות מפתח להבנת התהליכים הפנימיים שאנו עוברים ולהקנות לנו כלים להתמודד עם האבל בצורה בריאה יותר, תוך סיוע לאחרים במסע שלהם.
מגוון התגובות האישיות לאובדן מדגים את האופן הייחודי שבו כל אחד מאיתנו מעבד ומתמודד עם האובדן. ישנם אנשים שנראה כי הם חוזרים לשגרה תוך זמן קצר מאוד, כמו תוך שבוע, מה שעשוי להיראות כאילו הם לא חווים את האבל בעומק. עם זאת, ייתכן שתהליך ההתמודדות שלהם מתקיים ברמה פנימית יותר או בדרכים שונות. מנגד, ישנם אנשים שלוקח להם זמן רב יותר – כמו שישה חודשים או אף יותר – כדי להתמודד עם האובדן ולחזור למסלול חייהם.
במקרים אחרים, אנשים עשויים למצוא את עצמם מתמודדים עם האבל גם עשרים שנה לאחר האובדן. עבור אנשים אלו, אפילו תזכורת קטנה עלולה להחזיר את כאב האובדן בעוצמה מלאה. במקרים מסוימים, זה עלול להתפתח לאבל פתולוגי, כלומר מצב שבו הכאב נשאר כפצע פתוח ואינו מוביל לריפוי. זה מדגיש את החשיבות של תמיכה נפשית מקצועית והקשבה לצרכים האישיים של כל מתאבל.
ההכרה בתהליכים אלו וההכנה להם מאפשרת לנו להתמודד עם האבל בצורה מודעת ותומכת יותר. אין זה רק עניין של הגעה לשלב הקבלה, אלא גם של התמודדות עם כל שלב ושלב בדרך, תוך למידת השיעורים החשובים שכל שלב מציע. בכך, אנו לא רק עוזרים לעצמנו להשלים עם המציאות, אלא גם מצטיידים בידע ובכלים לעזור לאחרים במסע האבל שלהם.
מודל חמשת שלבי האבל של אליזבת קובלר-רוס, שנוצר בשנת 1969 במסגרת ספרה On Death and Dying, מספק מסגרת להבנת התהליך האנושי של התמודדות עם אובדן ומוות. המודל התפתח מתוך שיחות עם אנשים הנמצאים בשלבים הסופיים של חייהם, וכן מתוך עבודתה עם בני משפחותיהם. קובלר-רוס זיהתה דפוסים של רגשות ותגובות שחוזרים על עצמם בקרב אלה המתמודדים עם סוף החיים, הן מבחינה אישית והן עבור הקרובים להם.
המודל מתאר תהליך דינמי ולא ליניארי – אנשים עשויים לחוות את השלבים בסדר שונה, לחזור עליהם או לדלג על חלק מהם. הוא מציע מסגרת להבנה ולתמיכה בתהליך האבל, תוך הכרה בכך שכל אדם הוא ייחודי עם תגובות וצרכים משלו. זהו מודל אוניברסלי במובנים רבים, שכן הוא מתייחס לחוויות קיומיות שכולנו עשויים לעבור, כמו אובדן של אדם אהוב, פרידה מעבודה, או שינוי משמעותי אחר בחיים.
קובלר-רוס תרמה להבנה שהתמודדות עם אובדן היא תהליך פסיכולוגי ורגשי עמוק, ולא רק פיזיולוגי או רפואי. היא הדגישה את הצורך בגישה הוליסטית לטיפול במתאבלים, תוך התייחסות לצרכים הרגשיים והנפשיים שלהם. התמיכה הרגשית מהסביבה יכולה להיות גורם משמעותי בתהליך הריפוי.
המודל של קובלר-רוס ממשיך להוות מקור להבנה ולנחמה עבור אנשים רבים ברחבי העולם המתמודדים עם אובדן. הוא מספק מסגרת שמגדירה את התחושות הסוערות והמורכבות בתהליך האבל, ומאפשרת לאדם להבין את המסע האישי שלו, לזהות את מקומו בו, ולחפש את התמיכה המתאימה לדרכו לריפוי.
בשלב ההכחשה, האדם נתקל בקושי ראשוני לקבל את המציאות החדשה שבה הוא נמצא. ההכחשה אינה בהכרח סירוב מודע לקבל את האובדן, אלא תגובה טבעית ואוטומטית שמגינה על הנפש מפני כאב אינטנסיבי מדי. המציאות של אובדן, בין אם מדובר באובדן של אהוב, פרידה מעבודה, או התמודדות עם מחלה קשה, יכולה להיות כל כך מכה וקשה עד שהנפש מגיבה בהכחשה.
הכחשה פועלת כמנגנון הגנה שמסייע לאדם להתמודד בצורה הדרגתית עם המציאות הקשה. היא מאפשרת לו לקחת פסק זמן, להתארגן מחדש מבחינה נפשית, ולהתכונן להתמודדות עמוקה יותר עם האובדן. בשלב זה, האדם עשוי להרגיש מנותק מהמציאות או לחשוב שהחיים נמשכים כרגיל למרות השינוי הגדול.
הכחשה נתפסת לעיתים כשלב "שלילי", אך למעשה היא שלב חיוני בתהליך האבל. היא מעניקה לאדם את הזמן הדרוש לו כדי לעכל את המציאות החדשה בצורה איטית ובטוחה יותר. ככל שהתהליך מתקדם, הכחשה נחלשת ומאפשרת לשאר שלבי האבל להתרחש.
בכך, הכחשה מהווה שלב ראשוני חשוב בתהליך ההחלמה, והיא מאפשרת לאדם להכין את עצמו לקראת התמודדות מעמיקה יותר עם הכאב ועם המציאות החדשה שנוצרה.
בשלב הכעס, האדם מתחיל להרגיש את הכאב בצורה חדה ומורגשת יותר, אחרי שהכחשה נחלשת. תחושות חזקות של חוסר אונים, תסכול וזעם עשויות להתעורר בשלב זה, והכעס עלול להיות מופנה כלפי הסובבים, המערכת הרפואית, או אפילו כלפי האדם האהוב שאבד. תחושת הכעס עשויה גם להיות מופנית כלפי עצמו, כאשר האדם חש אשמה על דברים שלא עשה או לא אמר.
הכעס יכול להיות מתסכל ומבלבל לאדם שחווה אותו וגם לסביבתו. לעיתים הכעס מופיע כתגובה לאי-הוגנות, לתחושת פגיעה או עוול שקרה. במקרים מסוימים, הכעס עשוי להתבטא בתחושות של בגידה – הן כלפי החיים והן כלפי מי שאבד, כאילו ננטש לבד להתמודד עם הכאב.
חשוב להכיר בכך שהכעס הוא שלב טבעי וחיוני בתהליך האבל. זהו ביטוי של הכאב העמוק ושל האובדן שאדם חווה. ההתמודדות עם הכעס כוללת הכרה ברגש וביטויו בצורה בריאה ומוגנת, תוך קבלת תמיכה מהסביבה.
למרות שהכעס עשוי להיראות כרגש מפריע ומכאיב, הוא חלק מהתהליך שמוביל לקבלה ולהבנה מעמיקה יותר של האובדן. עם הזמן, הכעס מתמתן ומפנה מקום לרגשות אחרים בתהליך האבל.
בשלב המיקוח, האדם מנסה לחפש דרכים להשיב את המצב לקדמותו. בשלב זה, מתעוררות מחשבות של "אם רק הייתי עושה...", "אולי אם הייתי מתנהג אחרת...", האדם מנסה להתמקח עם הגורל או עם עצמו בניסיון להימנע מהמציאות הקשה של האובדן. המיקוח מאפשר לאדם להרגיש כאילו יש לו שליטה מסוימת על המציאות הכואבת, גם אם זו תחושת שליטה זמנית בלבד.
התקווה לשנות את הנסיבות, להחזיר את מי שאבד או למנוע את הכאב, היא חלק מתהליך טבעי של ניסיון להתמודד עם אובדן גדול. האדם מחפש תשובות לשאלות של "מה יכולתי לעשות אחרת?" או "איך ניתן היה למנוע את זה?" המחשבות הללו עשויות ללוות תחושות של חרטה ואשמה על פעולות שלא נעשו או שנעשו באופן שגוי, לפי דעתו של האדם.
במהלך שלב זה, אנשים לעיתים מנסים לפנות לאמונה או לכוחות עליונים בניסיון למצוא משמעות או הסבר לכאב. ההצעות ה"מיקוחיות" עשויות לכלול מחשבות כמו "אם אני אתנהג טוב יותר, אולי הוא/היא יחזור/תחזור?" או "אם אני אתפלל יותר, אולי הכאב ייפסק?"
למרות שהמיקוח אינו מביא לשינוי אמיתי במציאות, הוא מאפשר לאדם למצוא נחמה זמנית. עם הזמן, כשהאדם מבין שאין בכוחו לשנות את המציאות, הוא מתחיל לעבור לשלב הבא בתהליך האבל, שבו מתאפשרת הכרה מלאה יותר במציאות החדשה.
בשלב הדיכאון, המציאות של האובדן חודרת לתודעה בצורה עמוקה יותר, והאדם מתחיל לחוות את הכאב במלוא עוצמתו. שלב זה כולל תחושות של עצב, בדידות, וייאוש, והוא מתאפיין בהכרה מלאה בכך שהחיים כפי שהיו, לעולם לא יחזרו להיות כפי שהיו. הדיכאון בשלב זה אינו בהכרח זהה להפרעת דיכאון קליני, אך הוא עשוי להיות חוויה כואבת מאוד.
בשלב הדיכאון, האדם מתמודד עם אובדן התקווה והחלומות שהיו לו לעתיד, ועם הכאב שנגרם מאובדן של מישהו קרוב. הכאב יכול לכלול לא רק את הגעגועים לאדם האהוב, אלא גם את ההכרה בכך שהחיים שונו לנצח. תחושות של ריקנות וייאוש עלולות ללוות את האדם, והוא עשוי להרגיש כאילו אין לו כוח להמשיך.
חשוב לזכור כי הדיכאון בתהליך האבל הוא טבעי וחשוב כחלק מהתהליך הרגשי של עיבוד האובדן. במקרים רבים, אנשים חווים ירידה באנרגיה, חוסר עניין בפעילויות יומיומיות, ולעיתים גם קושי בביצוע מטלות פשוטות. זהו שלב שמצריך תמיכה רגשית מהסביבה הקרובה והמקצועית.
עם הזמן, האדם עשוי להתחיל להתאושש לאט ולהרגיש תחושות קלות של תקווה. תמיכה, אהבה ונוכחות פיזית של הסביבה יכולים לעזור מאוד בתהליך ההחלמה מהדיכאון ולהוביל לשלבים הבאים של ההתמודדות עם האובדן.
בשלב הקבלה, האדם מתחיל להכיר בכך שהמציאות החדשה, ללא האדם שאבד, היא חלק מהחיים שלו. זהו שלב שבו ההתנגדות למציאות פוחתת, והאדם מתחיל להסתגל לשינוי. הקבלה אינה מסמלת שהכאב נעלם או שהאדם שכח את מי שאיבד, אלא שהיא מעידה על כך שהאדם למד לחיות עם הכאב ולמצוא משמעות חדשה בחייו.
בשלב זה, האדם מתחיל לחזור לפעילויות שנזנחו במהלך התקופה הקשה של האבל, כמו עבודה, תחביבים, וחברויות. התחושות של שמחה ותקווה מתחילות לשוב, למרות שהאובדן עדיין נוכח. קבלה אינה אומרת שהכאב נעלם, אלא שהאדם למד לשאת אותו ולחיות לצד האובדן.
הקבלה מאפשרת לאדם להתחיל לתכנן את עתידו מחדש, תוך הבנה שהאדם האהוב שאבד ימשיך ללוות אותו בזיכרון ובתחושות, אך אינו חלק מחייו הפיזיים יותר. האדם מוצא דרכים להתמודד עם החסר ולהתקדם הלאה.
ההגעה לשלב זה היא אינדיקציה לכך שהאדם עבר תהליך משמעותי של עיבוד האובדן. קבלה מאפשרת לאדם למצוא שלווה מסוימת, לחוות רגשות חיוביים לצד הכאב, ולבנות חיים עם משמעות מחודשת, למרות האובדן הגדול שעבר.
מודל חמשת שלבי האבל של אליזבת קובלר-רוס מציע מסגרת להבנת תהליך האבל, אך חשוב לזכור שכל אדם עובר את התהליך באופן ייחודי. אין דרך אחת נכונה לאבל, וההכרה בכך שכל אחד זקוק לזמן ולמרחב אישי לתהליך יכולה לעזור בהחלמה ובריפוי. התמיכה מצד הסביבה היא חלק בלתי נפרד מתהליך זה, והיא יכולה להקל על המתאבל ולעזור לו למצוא שלום פנימי ולהמשיך הלאה בחייו.
תודה על שליחת הכתבה, היא עזרה לי מאוד.
אם מישהו מכיר פסיכולוג מהימן שיכול לעזור לי באבל שאני עוברת אשמח לתגובות
כאן בכתבה תוכלי למצוא רשימת מטפלים שיוכלו לעזור
