מרגלים ישראלים ונרקיסיזם פגיע: מה מוביל אזרחים לשתף פעולה עם איראן?

עימות גלוי, התרופפות ההזדהות הלאומית

החל מקיץ 2025, ישראל ואיראן מצויות בעימות צבאי ישיר. מתקפות טילים, חדירות מל"טים, וחשיפה של רשתות ריגול פעילות הובילו את השב"כ להודיע על עלייה חסרת תקדים במספר ניסיונות הגיוס של אזרחים ישראלים על ידי גופים עוינים. ואולם, העובדה המטרידה איננה עצם הגיוס אלא זהות המגוייסים, אנשים רגילים, ללא עבר ביטחוני, לא בהכרח שייכים למגזר ערבי או למעגל של קיצוניים פוליטיים. מדובר באנשים שעד לא מזמן חיו חיים אזרחיים שגרתיים.

מבחינה פסיכולוגית, החיבור בין הסביבה הלחוצה של מלחמה לבין התרופפות ההזדהות הלאומית מייצר מצב של סף תודעתי מחליש. עבור מטופלים מסוימים, הייאוש מהמערכת, תחושת ניכור מתמשכת או דפוסי זהות חצויים, הופכים את מדינת ישראל מגורם מגונן לגורם עוין בעיניהם. זהו שינוי שאינו מתקיים על קרקע ריקה, אלא נבנה לאורך זמן דרך תסכול, חוויות של הדרה או השפלה, וחוסר נגישות לרשתות תמיכה רגשיות.

לצד אלו, עבור פסיכולוגים, עולה שאלת המוכנות הקלינית לזהות את הרגע שבו מטופל חדל לראות את המסגרת המגוננת שלו כמרחב בטוח. כאשר אדם מפתח עוינות גוברת כלפי המדינה, אך אין לו תיווך טיפולי שיאפשר הכלה של התחושות, המדרון לקראת חציית גבולות ממשיים מתרחש בקלות מפתיעה. ברגעים כאלה, מערכת החינוך או הביטחון אינן הכלים היחידים שיכולים להתערב, אלא דווקא העבודה הטיפולית המתמשכת.

לראשונה, המושג "מרגל ישראלי" כולל גם דמויות נטולות סממן אידיאולוגי. פסיכולוגים שעובדים עם אוכלוסיות שוליים או עם מתבגרים בסיכון מדווחים על קולות של אובדן אמון עמוק במדינה, ועל פנטזיות נקמה שמובילות להזדהות הפוכה. הצורך בהבנה קלינית של הדינמיקה הזו הוא דחוף, לא רק לשם הגנה ביטחונית, אלא לשם שמירה על הקשר הבסיסי בין אזרח לבין מולדתו.

הפרופיל הפסיכולוגי של משתף פעולה לא אידיאולוגי

המונח "בוגד" נושא עמו מטען רגשי כבד, אך מבחינה קלינית, רבים מהמקרים שנחשפו לאחרונה אינם תואמים את דפוס הבוגד הקלאסי. הפסיכולוגיה של אדם שעובר ממצב של נאמנות אזרחית שקטה לפעולה מודעת, או חצי מודעת, של שיתוף פעולה עם אויב המדינה, מתאפיינת בשבר ניואנסי יותר מאשר ברשע גלוי. זוהי תנועה הדרגתית, לעיתים דיסוציאטיבית, שמונעת פחות מאידיאולוגיה ויותר מתחושת בדידות, חוסר משמעות או ערעור זהותי.

מחקרים בתחום הפסיכולוגיה הפורנזית מצביעים על כך שבמקרים של ריגול לא אידיאולוגי, הגורמים השכיחים הם נרקיסיזם פגיע, תחושת השפלה מתמשכת וחיפוש אחר תיקוף עצמי דרך תחושת כוח זמנית. אדם שאינו מצליח למצוא לעצמו ערך במסגרת חייו היומיומית, עלול להתפתות להצעה המוצגת כמיוחדת, סודית, בעלת ערך. המסרים שמגיעים מגופי אויב, בטלגרם, בפייסבוק או בדארקנט, לא מדברים על בגידה אלא על תיקון, סיוע, ואפילו גבורה מוסרית.

לצד זאת, חשוב להבחין בין פרופיל של פתולוגיה לבין פרופיל של הזנחה. לא כל משתף פעולה פועל מתוך פסיכופתולוגיה מובחנת. ישנם מקרים של גיוס אזרחים צעירים, לעיתים אף מתחת לגיל 25, שנמצאו בבדידות כרונית, ללא השכלה גבוהה, ללא שייכות קהילתית או משפחתית מגוננת, ואשר חוו לאורך חייהם חוסר נראות רגשי. עבורם, עצם הפנייה החמה, ה"מיוחדת", מצד מישהו מעבר למסך, יוצרת תחושת שייכות ראשונית שלא זכו לה מעולם.

פסיכולוגים העובדים עם אוכלוסיות אלו מתארים פעמים רבות תופעה של בלבול תודעתי מוסרי. הגבול בין שיחה עם "ידיד מעבר לגבול" לבין מתן מידע מודיעיני מיטשטש מהר משצפוי. במיוחד כשאין סוציאליזציה אזרחית עמוקה, וכשאין תיווך מערכתי לערכים דמוקרטיים וממלכתיים, האבחנה בין פעולה פרטית לבין פגיעה קולקטיבית כמעט ואינה נוכחת.

גם כאשר מתקיימת מודעות מסוימת לפוטנציאל הפלילי של המעשה, לא אחת קיים מנגנון של ביטול הסיכון, "לי זה לא יקרה", "אני לא מעניין אף אחד", או "גם אם מישהו יראה, הוא לא יחשוב שזה רציני". המנגנון הזה, שמוכר היטב גם בעבירות מין ועבירות רכוש, נשען על פנטזיה של חמקנות, תחושת עליונות רגעית והתנתקות מההשלכות.

מטפלים שעובדים עם מתבגרים, עולים חדשים, או נפגעי טראומה בלתי מעובדת, נדרשים להיות ערים לסימנים עדינים, הזדהות פתאומית עם צד עוין, רומנטיזציה של "האויב האנושי", תחושת רצון "לספר את האמת לעולם", כל אלו עשויים להיות אותות מצוקה נפשית שמחפשת תיקוף דרך מעבר גבולות מסוכן.

פיתוי רגשי ככלי גיוס

למול העובדה שהעימות בין ישראל לאיראן הפך לגלוי, והחברה האזרחית בישראל מצויה בתשישות קולקטיבית, בולטת היכולת המהירה של גופי אויב לזהות ולהפעיל בני אדם מתוך קרקע פגיעה רגשית. אין מדובר בהפעלת סוכנים קלאסית אלא בטקטיקה פסיכולוגית חדה, איתור אנשים המצויים במשבר זהות, תקשורת בין אישית טעונה, ושכנוע עדין שהם חשובים יותר מכפי שחשבו. ההבטחה הסמויה שמגיעה מן הצד השני של המסך אינה על כסף, אלא על משמעות.

המבנה הנפשי שאליו מכוונים הגורמים המגייסים מבוסס על זיהוי חסך עמוק, תחושת חוסר ערך, חוסר שייכות, או צורך להוכיח משהו לעצמי או לעולם. בדיוק כפי שכתות מגייסות מאמינים מתוך מצוקה ולא מתוך אידיאולוגיה, כך גם התקשורת עם מפעיל סמוי שמבטיח תשומת לב, סוד משותף ו"משימה", יוצרת אשליה של תיקון זהותי. עבור פסיכותרפיסטים, יש כאן רגע קלאסי של פיצוי על עצמי מתמוסס.

המניפולציה מתבצעת בדרך כלל במסווה של סולידריות אנושית. הפנייה מגיעה מטעם מי שמציג עצמו כפעיל שלום, עיתונאי, או נציג של ארגון זכויות אדם. השיחה נפתחת בקצב איטי, בשפה רכה, בשאלות כלליות. לעיתים קרובות מועלות טענות מוסריות נגד המדינה, אך לא בצורה קונפליקטואלית אלא בדרך שיוצרת אמפתיה, למשל דרך תיאור ילדים פצועים או אזרחים במצוקה. כך נוצר אפקט רגשי שמערער את מערך השיפוט המוסרי, במיוחד אצל מטופלים רגישים במיוחד לעוול.

מנקודת מבט קלינית, מדובר באינטראקציה שיוצרת מראית עין של קשר טיפולי, הקשבה, הכלה, שיקוף. אך בעוד קשר טיפולי מכוון להעצמה עצמית תוך גבולות ברורים, הרי שכאן מדובר במבנה כפול, הקשר נועד לביית, לא להעצים. הפסיכולוגיה של הגיוס, במובן זה, משתמשת באותם רכיבי אמפתיה שמהווים בסיס לכל ברית טיפולית, אך ממירה אותם לניצול רגשי.

עבור אנשים שחוו התעללות רגשית בילדות, או הורות נרקיסיסטית שבה האהבה ניתנה רק תמורת תפקוד מסוים, הקשר עם המפעיל מרגיש לעיתים מוכר. זו אינה בגידה, זו "בחירה מחדש" בדמות שמעניקה תשומת לב בתמורה לשיתוף פעולה. האמון, הסודיות, והתחושה שמישהו סומך עליהם, כל אלו מחיים דפוסים רגשיים ישנים מבלי שאדם יבחין בכך.

מנגנוני הכחשה, הדחקה ופיצול בתודעת המרגל

במקרים הרבים שנחשפו מאז תחילת המלחמה עם איראן וחיזבאללה, ניכר דפוס מנטלי מובהק בקרב העצורים, כמעט אף אחד מהם לא זיהה את מעשיו כבגידה או כעבירה פלילית. הם לא ראו בעצמם מרגלים, ולעיתים אף לא הבינו שהם מבצעים פעולה מסוכנת. עבור רובם, זו הייתה דרך פשוטה להרוויח כסף קל – שליחת מידע בסיסי, צילום בתים או מתקנים, או כתיבת גרפיטי בתמורה לכמה מאות דולרים. הם לא ראו בכך יותר ממשימה שולית, רחוקה מסיכון ממשי או מפעולה אנטי־מדינתית. רבים הופתעו ממעצרם, משום שלא שיערו שהמעשים שביצעו עשויים להיחשב לשיתוף פעולה עם אויב. פסיכולוגים נדרשים להבין את ההגנות הנפשיות המורכבות שפועלות במקרים כאלה, במיוחד כשמדובר באנשים שבחרו להעלים עין מההשלכות מתוך פיתוי רגעי ולא מתוך כוונה אידיאולוגית.

הכחשה היא ההגנה המרכזית כאן. היא מופיעה לא רק כתגובה לאחר מעשה, אלא כתשתית פנימית שמאפשרת את המעשה מלכתחילה. האדם עשוי לומר לעצמו, "אני לא באמת פוגע באף אחד", "המידע הזה נמצא בגוגל", "הם רק רצו לדעת מה קורה בעיר שלי". הדחקה משלימה את ההכחשה, וגורמת לכך שההקשר הביטחוני של השיח כולו נדחק מהמודעות. האדם מתמקד ברגש ההזדהות, בתחושת הייחודיות, ובתחושת השליחות, תוך טשטוש מכוון של ההשלכות האובייקטיביות.

במקרים מסוימים ניתן לזהות גם שימוש במנגנון פיצול. מרגלים מזדמנים עשויים לחלק את המציאות לשתי מערכות בלתי תלויות, בצד אחד, חייהם האזרחיים הרגילים, במשפחה או בעבודה, ובצד השני, "הקשר הסודי", הנתפס כספֵרה רגשית נפרדת. כך ניתן לקיים שתי מערכות ערכים סותרות מבלי לחוות דיסוננס קוגניטיבי חריף. ההפרדה הזו מאפשרת המשכיות, גם כשהאדם יודע ברמה מסוימת שהמעשה אסור.

עבור פסיכולוגים קליניים, חשוב להכיר בכך שהמטופל שמגיע לקליניקה עם תחושת ערך עצמי שברירית, ניכור מהקהילה או צורך עז בתחושת משמעות, עשוי להיות חשוף יותר לאותם מנגנונים. ההגנות הללו אינן פתולוגיות בהכרח, אך הן הופכות מסוכנות כאשר הן משרתות תהליך של הכשלה עצמית. במצבים כאלה, האדם מפעיל את אותו דמיון מגונן שבעבר עזר לו לשרוד פגיעה, אך הפעם הוא משמש להרס ממשי של הקשר שלו לחברה ולזהותו הלאומית.

השאלה שמעסיקה מטפלים רבים נוגעת למידת האחריות, האם אדם שחי בהכחשה כה עמוקה נושא אשמה מוסרית? התשובה אינה חד משמעית. המשפט הפלילי מכיר באחריות מלאה, אך הטיפול הפסיכולוגי מבקש להחזיק גם את הבלבול, הכאב והקונפליקט שמובילים לשם. דווקא מתוך ההבנה של הדינמיקה ההגנתית, ניתן אולי למנוע את המקרה הבא, או לפחות לזהות אותו בזמן.

הקשר בין שבר זהותי לריגול

בבסיסו של כל מקרה ריגול מצד אזרח ישראלי שאינו מזוהה עם ארגון עוין, מונח שבר זהותי עמוק. השבר הזה אינו מתרחש בבת אחת, אלא הוא תוצר של תהליך ממושך של ניכור, כישלון בהזדהות עם הסמלים הממלכתיים, או תסכול עמוק ממבנים פוליטיים וחברתיים. פעמים רבות, אותם פרטים אינם רואים את עצמם כמי ש"שייכים באמת". הם חיים במדינה, אך לא חווים אותה כבית. הם מדברים עברית, אך אינם מרגישים חלק מהשיח. הם מכירים את המרחב הציבורי, אך חשים זרות כלפיו.

הזהות האזרחית הישראלית אינה רק עניין פורמלי של תעודת זהות. היא מבנה רגשי, נרכש, הדורש תחזוקה מתמדת. עבור פסיכולוגים, זוהי זהות הנבנית דרך יחסי התקשרות תקינים עם מוסדות המדינה, הזדהות הדרגתית עם דמויות סמכותיות מיטיבות, ותחושת שייכות שצומחת מתוך הכרה הדדית. כאשר אחד מהמרכיבים הללו אינו מתקיים, ובעיקר כאשר כולם כושלים לאורך זמן, נוצר ריק נפשי שבו כל הצעה חיצונית, אפילו מזויפת, נראית לפתע מושכת.

המקרים שנחקרים לאחרונה מצביעים על כך שחלק מהנעצרים לא חוו מעולם קשר יציב עם גורם סמכות מייטיב. עבורם, המדינה היא גוף מרוחק, מזניח או עוין. ההזדהות עם אויביה נוצרת לא מתוך שנאה לישראל, אלא מתוך צורך רגשי שישראל כשלה במתן מענה לו. זוהי אינה הצדקה, אך זו הסבר עמוק יותר מהנחת עבודה על טמטום או רשע.

במקרים מסוימים, השבר הזהותי ניכר גם בתוך שיח פנימי של המטופל. פסיכולוגים שומעים ביטויים כמו "אני לא באמת שייך לכאן", "כולם שונאים אותי", "אולי אני צריך לעבור צד". ישנם מטופלים שמעלים דימויים של ריגול, של בגידה, או של נקמה, לא מתוך תכנון אלא כפנטזיה של תיקון, של נראות, של נקודת מפנה אישית.

חשוב להבין כי דווקא אצל אנשים בעלי אינטליגנציה גבוהה ויכולת רפלקטיבית, הפנטזיה הזו מתוחזקת היטב. הם יודעים כיצד להסביר לעצמם את הבחירה, כיצד למסגר אותה כמעשה מוסרי, וכיצד להסתיר את ההיבטים ההרסניים שבה. זהו לא חוסר חשיבה, אלא שימוש במחשבה כדי להגן על שבר פנימי.

פסיכולוגים שעובדים עם אוכלוסיות מרובות טראומה, בעיקר כאלה שלא קיבלו טיפולי פסיכותרפיה לאורך חייהן, מכירים היטב את הדפוס הזה. ההזדהות עם דמות רחוקה, המספקת תחושת ערך, סדר וייעוד, מוכרת מהקשרים טיפוליים פתולוגיים, מהתמכרויות ואף מהזדהות עם תוקף. כאשר אותה הזדהות מופיעה בתוך קונטקסט ביטחוני, היא הופכת לנפיצה לא רק מבחינה קלינית אלא גם מבחינה לאומית.

התפוררות מוסרית אינה תסמין, היא מדיניות ממשלתית

ככל שמספר המקרים של ריגול אזרחי מתגלה, כך גוברת ההכרה כי למערכת הטיפול הנפשי יש תפקיד מהותי בזירה זו, לא כשלוחה ביטחונית, אלא כמנגנון חברתי שמסוגל לזהות סימני התפוררות זהותית, ללוות תהליכים של השבה למרקם הקהילתי, ולהציע תיווך רגשי במצבי גבול נפשיים. ואולם, על הפסיכולוגים והמטפלים להיזהר מלמלא חלל שנוצר כתוצאה מכשל עמוק יותר, כשל מוסרי ופוליטי של המדינה עצמה.

להתפוררות מוסרית יש כתובת, ממשלת ישראל, ואלו שעומדים בראשה. כאשר השלטון המרכזי מקדם מדיניות שמנציחה הדרה, מזניחה אוכלוסיות שלמות, ומאבד את הלכידות החברתית לטובת הישרדות פוליטית, הוא אינו רק נכשל בניהול, הוא מכשיר את הקרקע לפירוק ההזדהות הלאומית. תחושת ניכור אינה נולדת בקליניקה, היא מתחילה בהפקרה ממשלתית, בהפרת אמון ציבורי, ובמשילות שמתחלפת בציניות.

במצב כזה, לא ניתן לצפות ממטפלים "לתקן" את הקשר בין אדם למדינתו בלי לבחון את אחריות המדינה לקשר הפגוע. מערכת הבריאות, החינוך והרווחה הן חלק ממנגנון ההתקשרות האזרחי, אך כאשר הן נחלשות או ממוסחרות, התחושה הבסיסית של שייכות מתערערת. פסיכולוגים, במיוחד אלה העובדים עם אוכלוסיות קצה, נדרשים להבין שלא מדובר רק בהפרעה נפשית, אלא בתגובה אנושית למציאות מפורקת.

הטיפול במקרים אלה אינו רק שיקומי, הוא גם אתי. לא ניתן להבין התנהגות של שיתוף פעולה עם אויב מבלי להבין את חוויית הבגידה שחווה האדם ממדינתו. פסיכולוגים אינם שליחי ביטחון, הם שליחי אמון, וכל עוד האמון הזה נשחק מלמעלה, גם העבודה בשטח עלולה להיות חסרת תוחלת.

ביבליוגרפיה

Gelman, M., Hastings, C., & Liu, Z. (2024). Toward an insider threat education platform: A theoretical literature review. arXiv preprint arXiv:2412.13446. 

Liang, L., Chen, Y., & Wu, X. (2025). Investigating insider threat psychological factors with advanced methods. Proceedings of the 58th Hawaii International Conference on System Sciences. https://scholarspace.manoa.hawaii.edu/bitstreams/1e9a863a-8cb2-4b95-9069-aaacbe17ffe5/download

Ruohonen, J., & Leppänen, V. (2025). What do we know about the psychology of insider threats? ICST Transactions on Security and Safety, 11(1), 106–123. 

Terrill, D., Trichas, M., & Bowden, D. (2024). To betray, you must first belong: Psychological pathways to insider threat and radicalisation. Journal of Military and Strategic Studies, 24(2), 78–101. 

Williams, R., & Zhao, K. (2021). The dark triad and insider threats in cyber security. Communications of the ACM, 64(7), 52–59.