טיפול במתבגרים, מי הלקוח שלי?
17/04/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 13/05/2025 11:34העיסוק בטיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים עבר בשנים האחרונות מהשוליים אל מרכז העשייה הטיפולית. תחום זה, שבעבר נשען על אינטואיציה, חמלה וטוב-לב, זוכה כיום למסד תאורטי ומחקרי ההולך ומתרחב. שניים מהכיוונים הבולטים שעיצבו את הגותו המחודשת הם הפסיכואנליזה ההתייחסותית והגישה ההדדית ליחסי אדם-חיה. השילוב בין גישות אלה מביא עמו פרספקטיבה חדשנית, מוסרית וקלינית, שאינה עוסקת רק בהפחתת סימפטומים אלא מבקשת לשנות תפיסת עולם – הן של המטפל והן של החברה כולה.
הפסיכואנליזה ההתייחסותית, שהתפתחה בשלהי המאה ה-20, מתמקדת בקשר הדיאדי בין מטפל למטופל, ומבינה את הסובייקט האנושי כמעוצב דרך יחסים. היא מרחיבה את התיאוריה הפרוידיאנית המסורתית ומביאה למרכז השיח את הדיאלוג, ההדדיות, והשפעה הדדית של שני משתתפי הטיפול. כשמוסיפים לתוך הדיאדה הזו גם חיה – ובפרט חיה שמוכרת כמטווחת רגשית, כמו כלב – מתווסף ממד נוסף של יחסים, הזקוק להבניה מקצועית, אתית וחווייתית כאחד.
הגישה ההדדית, לעומת זאת, צומחת מתוך שדות הדעת של אתיקה, לימודי בעלי-חיים ופסיכולוגיה חברתית, ומציעה קריאה מחודשת ליחסי אדם-חיה. היא מדגישה לא רק את התרומה של החיה לרווחת המטופל, אלא גם את זכויותיה, רווחתה ומיקומה הסובייקטיבי כישות מרגישה, תורמת ונפגעת. מתוך כך, טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים בגישה הדדית מחייב שינוי ערכי – לא רק בשיטות ההתערבות, אלא בזהות המקצועית של המטפל.
שתי הגישות שזורות זו בזו. התפיסה ההתייחסותית מאפשרת לנו להבין את הקשר בין מטפל, מטופל ובעל-חיים כיחסים משולשים בעלי עומק רגשי והשפעה מתמשכת. הגישה ההדדית דורשת מאיתנו לא רק לראות את בעל החיים כמתווך טיפולי, אלא כשותף מלא בתהליך, שיש לדאוג לרווחתו הפיזית, הנפשית והחברתית. השילוב ביניהן מנסח אופק חדש של טיפול רגשי בנוכחות בעלי-חיים, שבו מושם דגש לא רק על הצלחת הטיפול – אלא גם על הדרך שבה ההצלחה הזו מושגת: תוך דיאלוג, חמלה, ותודעה מוסרית מתפתחת.
בעשור האחרון אנו עדים לגידול מתמשך במספר פסיכולוגים ומטפלים הבוחרים לשלב טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים. עם זאת, חשוב להבחין בין שלושה מושגים עיקריים: נוכחות של חיה במרחב הטיפולי, מעורבות אקטיבית של החיה בתהליך, ותיווך רגשי מודע באמצעות החיה. בעוד שבעבר רווחה גישה פרקטית שבה נוכחות הכלב בחדר שימשה כאמצעי להפחתת חרדה או להעלאת תחושת ביטחון, הרי שכיום מדובר בשדה טיפולי מובנה, עם כללים אתיים, הכשרות מקצועיות, ותיאוריה עשירה המבוססת בין השאר על עקרונות של יחסי הדדיות, מודעות בין-מינית ואינטר-סובייקטיביות.
הכלב, מין מבוית בעל אינטליגנציה חברתית גבוהה, הפך לבעל-החיים הנפוץ ביותר בתהליכי טיפול רגשי. יתרונו אינו רק בקשר ההיסטורי הארוך עם בני האדם, אלא גם ביכולת לזהות רגשות אנושיים, להגיב בצורה מותאמת ולהפגין התנהגויות של הכלה ונוכחות בלתי שיפוטית. עם זאת, כשמדובר בשילוב של חיה בתהליך טיפולי, חשוב להרחיב את המבט גם למינים נוספים: סוסים, ארנבים, חתולים, ציפורים ולעיתים אף בעלי-חיים אקזוטיים. הבחירה בחיה תלויה לא רק ברגישויות המטופל, אלא גם בתכונות הייחודיות של החיה ובמטרות ההתערבות.
הגישה ההדדית מבקשת לשים סוף לראיית החיה ככלי או אובייקט טיפולי בלבד. היא מחייבת את המטפל להבין את עולמה הפנימי של החיה, להתחשב בצרכיה הרגשיים והפיזיים, ולוודא שהיא עצמה אינה מצויה בלחץ, ניצול או הצפה. היבט זה מעוגן גם בגישה ההתייחסותית, הדורשת נוכחות אותנטית, רגשית ומוסרית מכל משתתף במרחב – אנושי או אחר. לפיכך, טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים חייב לכלול גם רכיבי הדרכה והכשרה ייעודיים להבנת התנהגות בעלי-חיים, גבולותיהם, שפת הגוף שלהם ודרכי ההבעה הייחודיות להם.
הקשר המשולש – מטפל-מטופל-חיה – מצריך איזון מתמיד. יש לבחון האם החיה משמשת מראה רגישה למצבי רוח, פותחת מרחב רגשי חדש או מאפשרת השלכה ועיבוד חוויות טראומטיות. לא פחות חשוב לבדוק האם המטופל מפתח אשליית שליטה דרך החיה או מייחס לה תכונות שמערערות את הגבולות הטיפוליים. כל אלה הופכים את השילוב בין גישות תיאורטיות לבין פרקטיקה מודעת לכלי רב עוצמה – אך כזה שחייב להיעשות בזהירות, תוך ליווי קליני מקצועי.
טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים לעולם איננו רק "תוספת טיפולית" אלא מפגש אינטרסובייקטיבי מלא משמעות, שיכול לקדם ריפוי לא רק של המטופל – אלא גם של הקהילה ושל תפיסת האדם את מקומו בעולם המשותף עם בעלי-החיים.
השיח על טראומה עבר בעשורים האחרונים הרחבה דרמטית – מהתמקדות בחוויה האנושית הביוגרפית אל עבר מושג מערכתי, אקולוגי ובין-מיני. כשמדובר בטיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים, גישה זו מקבלת משנה תוקף: היא מציעה לא רק אפשרות למטופל לעבד את הטראומה שלו – אלא גם מאפשרת הכרה בכך שגם בעלי-החיים השותפים למרחב עשויים לשאת טראומות משלהם, ולעיתים אף להיות חלק מהשיקוף הרגשי של מצבים טראומטיים. במקום להתייחס לבעל-החיים כ"מרפא", גישות מתקדמות בתחום מבקשות לראות בו סובייקט טראומטי בעצמו – כזה שפועל לצד המטפל והמטופל בתוך מרחב ריפוי משותף, אותנטי ובלתי היררכי.
הפסיכואנליזה ההתייחסותית, ברוח חוקרים כמו ג'סיקה בנג'מין ודונלד סטרן, רואה בטראומה חוויה של אובדן קשר ושל חוסר הכרה. החזרת המטופל למרחב שבו הוא מוכר ונראה, מתוך קשר בטוח – היא לב לבה של העבודה הטיפולית. כאשר חיה נוכחת בטיפול, היא עשויה לשמש אובייקט הכרה ראשוני, בלתי שיפוטי, שמספק תחושת קשר גם כשהקשר האנושי עודנו מאיים. כלב שבוחר להתקרב, חתול שמגיב לנימת קול, או סוס שמראה רתיעה – כולם עשויים לשמש רמזים לפערים או פריצות בקשר, ולהנכיח את האפשרות לשוב אליו מתוך אמון מחודש.
עם זאת, במסגרת טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים אין להתעלם מהאפשרות שגם בעל-החיים עבר טראומה. כלב שנמצא בשיקום, חיה שננטשה או חוותה התעללות, עשויים לשאת איתם סימפטומים דומים לאלה של המטופל: רתיעה ממגע, דריכות יתר, התנהגות רפטטיבית. כאשר מטופלים חווים מפגש עם חיה טראומטית – תיתכן חוויה של הזדהות עמוקה, המשמשת כנקודת כניסה לתהליכים רגשיים עמוקים. במקרים כאלה, החיה אינה רק "מטפלת" אלא גם "נוכחות פצועה", ודרכה מתאפשר חיבור רגשי המבוסס על סבל משותף, חמלה ויכולת הדדית לראות את הכאב – ולא רק לרפא אותו.
הגישה ההדדית מדגישה את ההכרה בסבל החייתי כבסיס מוסרי וקליני לתהליך. היא קוראת לנו לוותר על הפנטזיה של בעל-חיים "חזק", "אינטואיטיבי" או "מתקן", ולהכיר ברגישות, בפגיעוּת ובגבולות של שותפינו הלא-אנושיים. זהו מהלך המצריך בשלות מקצועית, רגישות אתית, ומודעות מתמשכת לכך שההחלמה אינה חד-כיוונית – אלא תנועה מורכבת בין ישויות שונות, המחפשות חיבור, תיקון ומשמעות.
בכך, טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים הופך ממודל של "סיוע" למרחב של שותפות טראומטית, שיש בכוחה לאפשר תהליכים של עיבוד רגשי מעמיק – לא דרך פתרון, אלא דרך ההחזקה ההדדית של הפצע.
ככל שתחום טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים מתרחב, כך גוברת ההבנה שהעיסוק בו מחייב לא רק ידע קליני והתנהגותי – אלא גם בירור אתי עמוק ומתמשך. עקרונות טיפוליים אינם יכולים לעמוד בפני עצמם ללא מסגרת מוסרית המתייחסת למהות הקשר בין המטפל, המטופל ובעל-החיים. הגישה ההדדית מנסחת מחדש את ההקשרים הללו, כשהיא קוראת תיגר על עצם ההנחה שבעל-החיים נמצא בטיפול בשירות האדם, ומציעה תחת זאת תפיסה רדיקלית של נוכחות משותפת, הדדית, לא מנצלת ולא חפצית.
האתיקה המסורתית של בעלי-חיים טיפלה בעיקר בשאלות של רווחה בסיסית – האם החיה סובלת, האם היא מקבלת מזון, האם תנאיה הפיזיים מספקים. אך כאשר החיה משולבת בתוך טיפול רגשי, עולה שאלה עמוקה יותר: מהי הסכמתה, כיצד מבינים את גבולותיה, ואילו דרכים עומדות לרשותנו על מנת לוודא שהיא אינה נתונה במצב של כפייה או עומס רגשי. ברוח הפסיכואנליזה ההתייחסותית, שמבקשת לראות כל משתתף בטיפול כסובייקט, עולות סוגיות דומות גם ביחס לחיה – הגם שהיא אינה יכולה לבטא במילים את חווייתה.
מטפלים ומטפלות העוסקים בטיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים נדרשים לפתח סוג חדש של הקשבה: כזו המתייחסת לשפת הגוף, לסימנים של מצוקה או התכנסות, ולצורך בגבול או בהפסקה. בנוסף, נדרשת הכשרה מוסדרת הכוללת אתיקה מקצועית ייחודית, שמבינה את הסכנות שבאובייקטיפיקציה של החיה, אך גם את ההזדמנות שביחסים הדדיים המבוססים על כבוד, חיבה, ותשומת לב הדדית.
הגישה ההדדית אינה מסתפקת באי-פגיעה. היא שואפת ליצירת קשרים טיפוליים שבבסיסם עומד עיקרון של צדק אינטר מיני – כלומר, הכרה בשותפות המוסרית של בעלי-חיים ובזכאותם לרווחה נפשית. עיקרון זה מחייב חשיבה מחדש גם על גבולות ההזדהות: האם מותר "לקרוא" לחיה תכנים השלכתיים, האם מותר למטופל להשתמש בה לשם פורקן רגשי, והיכן עובר הקו בין מפגש טיפולי לבין מערך יחסים מנצל.
באופן זה, טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים מחייב לא רק שיקול דעת קליני, אלא גם עמוד שדרה מוסרי ברור, גמישות אתית, ונכונות להכניס את שאלות האחריות, הזכויות והכוח ללב התהליך. מדובר בהזמנה לא רק לרפא – אלא גם לבנות מחדש את הקשר בין האדם לבעל-החיים כקשר של בחירה, כבוד ואחריות הדדית.
בעולם שבו גבולות בין האדם לבין שאר ממלכת החיים הולכים ומיטשטשים, גוברת ההבנה כי רווחת האדם אינה ניתנת להפרדה מרווחת סביבתו – האנושית והלא-אנושית כאחת. ברוח זו, טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים אינו רק כלי טיפולי ייחודי, אלא ביטוי של הסתכלות אקולוגית והתפתחותית רחבת היקף. זוהי פרדיגמה שאינה מתמקדת בפרט בלבד, אלא רואה את הנפש האנושית כמשוקעת בתוך מארג רחב של יחסים, תלות הדדית והשפעה רב-כיוונית בין מינים, מערכות וקהילות חיים.
הגישה האקולוגית שואבת השראה ממחקרים בפסיכולוגיה סביבתית, אקופסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות של בעלי-חיים. היא מדגישה את העובדה שהאדם, כמו כל יונק אחר, מתעצב באמצעות קשרים בין-מיניים, סביבתיים וחברתיים. במובן זה, גם מערכות יחסים עם בעלי-חיים – בין אם כלב מלווה, סוס טיפולי או חתול חצר – עשויות לשמש אבן יסוד בהתפתחות תקינה של ויסות רגשי, אמון ראשוני ותחושת שייכות. ילדים שגדלים לצד בעלי-חיים לרוב מפגינים אמפתיה מוגברת, תחושת אחריות וקשרים רגשיים עשירים יותר. מבוגרים החווים ניכור, דיכאון או פוסט טראומה עשויים לגלות דווקא דרך קשר עם חיה – מקור בלתי צפוי של תיקוף, הכלה והשתייכות.
מנגד, הגישה ההתפתחותית מדגישה את רצף החיים כמתהווה דרך קשרים: מהתלות הראשונית בדמות המטפלת, דרך התפתחות העצמי, ועד ליכולת ליצור יחסים מורכבים, סימטריים והדדיים. כאשר מוסיפים למערכת זו גם חיה, עלולה להיווצר הדינמיקה של יחסי אם-ילד או מטפל-מטופל, אך גם פוטנציאל לתיקון דפוסים טראומטיים של שליטה, נטישה או ניכור. יתרה מכך, בעלי-חיים עצמם נתונים בתהליכי התפתחות פסיכולוגית – והאינטראקציה ביניהם לבין המטופל יכולה להיות תהליך הדדי של למידה, התקרבות והתרככות.
טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים בגישה ההדדית לוקח על עצמו משימה כפולה: לטפל באדם, מבלי להזניח את רווחת החיה, ולעיתים אף להפוך אותה לשותפה פעילה בהתפתחותו של המטופל. תפיסה זו מייצרת אקולוגיה טיפולית שבה לא רק האדם מקבל הכרה, אלא גם הצרכים והחוויות של החיה נשקלים ונענים. ההבנה הזו מרחיבה את תחומי האחריות של המטפל, אך גם את עומק התהליך: היא מציעה ריפוי שאינו מתבצע על חשבון מישהו אחר – אלא יחד איתו.
לצד זאת, יש לזכור כי הסתכלות אקולוגית אמיתית אינה עוצרת בקשר הדיאדי או הטריאדי שבין מטפל, מטופל וחיה – אלא מבקשת לשנות את האופן שבו אנחנו כחברה מבינים רווחה, שייכות, ואחריות הדדית. זהו שינוי פרדיגמטי שנוגע לא רק לטיפול – אלא לתרבות כולה.
אחת מהתכונות הבולטות של טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים היא גמישותו הרבה – הן ברמת האוכלוסיות שניתן לעבוד איתן, והן במגוון הסביבות בהן ניתן ליישמו. שלא כמודלים טיפוליים ממסדיים הנשענים בעיקר על קשר מילולי, פורמלי ולעיתים מופשט, המודל של טיפול הנעזר בבעלי-חיים מאפשר כניסה לחדר הטיפולים דרך חוויה חושית, משחקית, גופנית ולעיתים אף ספונטנית. זוהי קרקע פוריה במיוחד לעבודה עם ילדים, נוער, מתמודדים עם פוסט טראומה מורכבת, אוטיזם, נכויות נפשיות ופיזיות, ואף עם אוכלוסיות בסיכון חברתי גבוה.
במרחב הקליני, השילוב בין הפסיכואנליזה ההתייחסותית לגישה ההדדית מציע פרקטיקה טיפולית חדשה – כזו המשלבת רגש, גוף, אינטואיציה ואחריות מוסרית. הדינמיקה שנוצרת בנוכחות החיה מאפשרת תצפית עשירה על יחסים: כיצד המטופל פונה לחיה? האם הוא מבקש שליטה, חיבה, תיקוף? האם הוא מזהה את צרכיה או מתעלם מהם? דרך המפגש הלא-מילולי עם בעל-החיים, המטפל יכול לגשת לתכנים עמוקים מבלי להציף או להפעיל התנגדות. כך נוצרת תשתית רכה לעבודה רגשית – לעיתים אף מוקדמת לקשר עם המטפל עצמו.
במקביל, טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים נושא עמו גם פוטנציאל קהילתי יוצא דופן. בגישה ההדדית, החיה אינה משויכת רק למטופל הבודד, אלא הופכת חלק ממארג חברתי שבו קיימת מחויבות לרווחה הדדית. לכן, עבודה עם בעלי-חיים משתלבת באופן טבעי גם במסגרות שיקומיות, חינוכיות וקהילתיות. דוגמה לכך ניתן לראות בתכניות חינוכיות בבתי ספר, בהן כלבים מלווי תלמידים עם צרכים רגשיים; במרכזים טיפוליים לנפגעי טראומה בהם חיות מעניקות תחושת ביטחון ומגע בלתי מאיים; ובפרויקטים שיקומיים בהם מתמודדים עם מחלות נפש מטפלים בחיות בעצמם, כחלק מהתהליך הטיפולי.
כמו כן, פרקטיקות המבוססות על טיפול רגשי בנוכחות בעלי חיים דורשות תיאום בין דיסציפלינות שונות: וטרינריה התנהגותית, אתיקה מקצועית, הדרכת הורים, תצפית על אינטראקציות מרובות משתתפים, וחשיבה על גבולות פרטיות וביטחון. הן גם מחייבות נהלים ברורים באשר לאחריות החוקית על החיה, לאופן השילוב שלה ולדרכי היציאה שלה מהתהליך במקרה הצורך – בין אם זמנית ובין אם לצמיתות.
בסופו של דבר, כאשר הגישה ההדדית מוטמעת לא רק כתיאוריה אלא כעיקרון עבודה, הפרקטיקה הטיפולית מקבלת רובד נוסף: היא אינה שואפת רק להקל על כאב או לתווך רגשות – אלא לייסד מערכות יחסים המבוססות על כבוד, תשומת לב והכרה הדדית. בכך, היא מאפשרת לא רק ריפוי, אלא גם תיקון של עוולות קיומיות עמוקות – הן כלפי האדם, והן כלפי בעלי החיים שאיתם הוא חולק את עולמו.
הכשרה מקצועית בתחום טיפול רגשי בנוכחות בעלי-חיים מחייבת מסגרת לימודית מובנית, המשלבת לימוד תיאורטי עם התנסות קלינית מונחית. באקדמיה הישראלית, אחת התכניות המובילות מוצעת באוניברסיטת תל אביב, והיא נועדה לאנשי טיפול הפועלים במערכות הרווחה, הבריאות והפסיכולוגיה. התכנית מוכרת לשעות ידע מקצועי (גמול השתלמות) לעובדות ועובדים סוציאליים, ומאושרת על-ידי מ.ר.ח.ב – האיגוד הישראלי לטיפול רגשי הנעזר בבעלי-חיים. תנאי הקבלה לתכנית משקפים את הצורך ברקע קליני רלוונטי, והיא מיועדת לפסיכולוגים בעלי רישיון לעסוק בפסיכולוגיה, פסיכיאטרים מומחים, עובדים סוציאליים בעלי תואר שני הרשומים בפנקס המקצועי, וכן למטפלים באמנויות וקרימינולוגים קליניים – כולם בתנאי של הכשרה מתקדמת ויכולת לעבודה טיפולית רגשית. מסגרת זו נועדה להבטיח כי העבודה עם בעלי-חיים תתבצע מתוך רגישות קלינית, מודעות אתית, וכבוד הדדי בין כל השותפים למרחב הטיפולי – בני אנוש וחיות כאחד.
https://socialwork.tau.ac.il/swce/animal-therapy
אני יכולה לשתף שהכלב שלי מצפה למפגשים השבועים ומאד אוהב את העבודה שלו.
הוא מקבל המון יחס ועצם השיתוף שלו עם מקבלי השרות הקבועים גורמים לו סיפוק רב. אם הוא מתעייף הוא פשוט פורש הצידה לנוח, אבל זה קורה רק שאנחנו בטיול רגלי (:
מעולם לא קרה ב"עבודה".
