תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי
18/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 21/06/2025 13:19המושג השלישי האנליטי נטבע על ידי תומס אוגדן ומתאר תופעה ייחודית שמתרחשת במרחב הבינאישי של טיפול פסיכואנליטי. בניגוד לתפיסה המסורתית, בה הדגש הושם על שני סובייקטים נפרדים – המטפל והמטופל – גישתו של אוגדן מציעה לראות במפגש הטיפולי תהליך של היווצרות. לא רק דיאלוג בין שני אנשים, אלא מרחב חדש שמתהווה מתוך האינטראקציה ביניהם. השלישי האנליטי הוא מרחב נפשי משותף, בלתי מודע ברובו, בו נוצרת חוויה חדשה שאינה שייכת לאף אחד מהצדדים בלבד, אלא היא יצירה של הקשר.
השלישי האנליטי אינו אובייקט ואינו סובייקט. הוא מה שמתהווה מתוך המפגש – תוצר של הדהוד, השלכה, והזדהות הדדית. ניתן לחשוב עליו כעל שפה חדשה שנולדת בין שניים: השפה של הקשר. במונחים של אוגדן, כל ניסיון להבין את התהליכים שמתרחשים בטיפול מחייב התייחסות לא רק לפציינט ולמטפל כיחידים, אלא גם לישות השלישית שמתפתחת ביניהם.
אחד המאפיינים העמוקים של השלישי האנליטי הוא אופיו הדיאלקטי. זהו מרחב שבו מתקיימת מתיחות מתמדת בין נפרדות לאחדות, בין ידע לאי־ידיעה, בין חוויה לבין פרשנות. מתוך המתח הזה, מתאפשר טרנספורמציה. פסיכולוג אינו רק פרשן, אלא גם משתתף רגשי בתהליך. השלישי האנליטי מחייב את המטפל להחזיק מורכבות – להיות גם בעמדה מתבוננת וגם מעורבת, גם לשאת את הלא־מודע של האחר וגם להכיר באי־הידיעה שלו עצמו.
גישה זו משנה את האופן שבו מטפלים מתבוננים בתהליך. לא עוד מטפל ניטרלי שמפרש מבחוץ, אלא אדם הנכנס למרחב חי, בו היחסים עצמם הם חומר הגלם של ההבנה. השלישי האנליטי הוא הזמנה לראות בטיפול יצירה משותפת, שבה האחרות אינה רק אתגר – אלא מקור לצמיחה.
אחת התרומות החשובות של מושג השלישי האנליטי היא האפשרות להבין מחדש את מקומה של טראומה בטיפול. בטיפול המסורתי, העברה מובנת כתגובות רגשיות של המטופל כלפי המטפל המבוססות על דמויות מעבר. אך אוגדן מציע לראות את ההעברה כהתפתחות בתוך המרחב השלישי – כלומר, כמשהו שנוצר ומתעצב תוך כדי המפגש עצמו, ולא רק מושלך מהעבר.
כאשר מטופל מביא לחדר הטיפולים חוויות טראומטיות, לעיתים קרובות עולות תגובות עזות, חסומות או בלתי מילוליות. במרחב של השלישי האנליטי, המטפל אינו רק עד שותק אלא גם עד שותף. במובנים רבים, הטראומה מתרחשת מחדש בתוך היחסים – לא כהתרחשות כפשוטה, אלא כקונפליקט שדורש עיבוד משותף. תחושת החידלון, הפחד או ההזנחה אינם רק מתוארים אלא מורגשים גם על ידי המטפל, ונשזרים לתוך הדינמיקה של המפגש.
דווקא כאן נבחנת יכולתו של המטפל להחזיק את חוויות המטופל מבלי להיבהל או להיסחף. השלישי האנליטי מאפשר למטפל לא רק לשאת את העומס הרגשי, אלא גם לעבד אותו עם המטופל מתוך עמדה של "יחד". בניגוד למצב של הדבקה רגשית או התמזגות, המרחב השלישי מייצר סובייקטיביות חדשה – שמקבלת ומחזיקה את הכאב בלי להתפרק ממנו.
כך, מושגים כמו העברה נגדית מקבלים נופך נוסף. המטפל אינו רק מושפע מהשלכות המטופל אלא נעשה שותף מלא בתהליך יצירתי של פירוש, החזקה והתמרה. השלישי האנליטי מאפשר להמשיג את המרחב שבו המטפל והמטופל יחד יוצרים קרקע חדשה – קרקע שמסוגלת להכיל את הזוועות מהעבר ולתרגם אותן לחוויה משותפת נושאת משמעות.
אחד היסודות העמוקים ביותר של השלישי האנליטי הוא ההכרה בכך שהמפגש הטיפולי מתרחש בתוך אזור של אי־ידיעה. לא מדובר באי־ידיעה כאי־בקיאות או חוסר מקצועיות, אלא כאי־ידיעה קיומית, פתוחה, המזמינה את המטפל להישאר בציר ההתבוננות ולא במהר לפרש או להבין. זהו מרחב שבו המשמעות טרם נולדה, ושני הצדדים נמצאים בתנועה לקראתה מבלי לדעת לאן היא תוביל.
השלישי האנליטי אינו מרחב פרשני מובהק אלא חוויה חיה, משתנה, בלתי צפויה. השהיית הידיעה מצד המטפל איננה חולשה – אלא תנאי הכרחי ליצירתו של מרחב שלישי שבו יכולה לצמוח הבנה שאינה מוכתבת מראש. זוהי פרקטיקה של היענות קשובה, של נוכחות פעילה שאינה רודפת אחר ודאות. המטפל אינו רק מי שמכיל, אלא מי שמעז לא לדעת יחד עם המטופל, ומתוך כך נבנה אמון המאפשר צמיחה.
השלישי האנליטי מתרחש כאשר המטפל שוהה עם המטופל באזורי הצללים, באי־הבהירות, במקומות שאינם ניתנים ללכידה מיידית במילים. במקום למהר למסקנות, המטפל נעשה עד שותף לחוויה, ואט אט מתחילה להיבנות שפה חדשה, פנימית, הנוצרת בתוך היחסים. לעיתים, הרגעים המשמעותיים ביותר בטיפול הם אלה שבהם המטפל בוחר לא לפרש אלא פשוט להיות – מתוך אמון שהמשמעות תתהווה מתוך ההקשבה ההדדית.
בתוך עמדת אי־הידיעה, ישנו פוטנציאל עמוק לריפוי. השלישי האנליטי אינו שייך למטפל או למטופל, אלא לתהליך שנוצר ביניהם, ולכן הוא גם המקום שבו מתאפשרות תובנות לא צפויות, שינויים בלתי מתוכננים, ולעיתים – חוויה של אמת עמוקה שמעולם לא נאמרה קודם.
במרחבים טיפוליים שבהם מתקיימים הבדלים בולטים בין המטפל למטופל – כגון רקע תרבותי, לאומי, מגדרי או דתי – נוצר לעיתים פער שמקשה על יצירת אמון הדדי. אך כאן טמון אחד מכוחותיו המרפאים של השלישי האנליטי: דווקא מתוך השונות והזרות, נוצר פוטנציאל לחיבור מחודש שאינו נשען על דמיון או הזדהות פשוטה, אלא על מוכנות לפגוש את האחרות במלואה.
במצבים אלו, המטפל אינו יכול להניח הנחות על עולמו של המטופל, והמטופל חש לעיתים שאין לו מילים שיבטאו את חוויותיו באופן שיבטיח הבנה. השלישי האנליטי מציע מרחב שבו המילים עצמן עשויות להתהוות מתוך הדיאלוג, ולא להישען רק על שפה קיימת. זהו תהליך שבו נבנית שפה ייחודית של הקשר, שבה לא רק המטופל מתורגם – אלא גם המטפל לומד להיות מתורגם בעיני האחר.
במקום לנסות לגשר על הפערים או לטשטש אותם, השלישי האנליטי מאפשר לשהות בתוכם. דווקא המתח שבין תפיסות שונות, מערכות ערכים שונות וחוויות חיים מרוחקות – הופך להיות הקרקע שעליה נוצר דבר מה חדש. החיבור אינו מתרחש דרך מחיקה של זהויות, אלא דרך התהוות של זהות שלישית, בין־סובייקטיבית, שמשקפת את מה שנבנה יחד.
גישה זו מחייבת את המטפל לנכונות עמוקה להישאר בעמדה לא־יודעת גם ביחס לעצמו – להכיר בהקשרים התרבותיים מהם הגיע, באמונותיו, ובאופן שבו הם מעצבים את נוכחותו הטיפולית. בתוך כך, נוצר טיפול שהוא לא רק מרחב אישי, אלא גם פוליטי ותרבותי. השלישי האנליטי מאפשר למפגש להפוך לזירה שבה לא רק אדם נרפא – אלא גם יחסים, קולות מושתקים וזהויות מורכבות זוכים להכרה.
בעוד שהשיח הפסיכואנליטי עוסק רבות בהתפתחותו של המטופל, מושג השלישי האנליטי מזמין אותנו להפנות מבט גם אל המטפל – לא רק כאדם שנמצא בעמדה מקצועית, אלא כסובייקט מתפתח בתוך הקשר. אוגדן ואחרים הדגישו כי כל טיפול מעצב גם את נפשו של המטפל. המפגש הטיפולי אינו חד־צדדי: הוא מרחב של חקירה, התנגשות, גילוי ושינוי – לשני הצדדים.
כאשר המטפל פוגש את עולמו הפנימי של המטופל במלוא עוצמתו – הכאב, הבלבול, הפנטזיות, ההזיות – הוא עשוי לחוש תנועה פנימית חזקה. לא מדובר רק בהזדהות, אלא בנגיעה באזורים בלתי פתורים בתוך עצמו. השלישי האנליטי מאפשר לו לחוות את התנועה הזו מבלי להתגונן. במילים אחרות, המטפל מוזמן להיפגש עם עצמו בתוך הקשר – לא כפרשן עליון אלא כמשתתף פעיל בתהליך של גילוי הדדי.
מתוך עמדה זו, נולדת גם אפשרות להתפתחות מקצועית עמוקה. המטפל לומד להשהות את הרצון לתקן, לנחם או לדעת, ומאפשר לעצמו להישען על התהליך המשותף. דווקא המקומות שבהם הוא חש בלבול, חוסר אונים או זעזוע – עשויים להוות את נקודת המפנה שממנה נולדת הבנה חדשה, הן על המטופל והן על עצמו.
השלישי האנליטי מערער את ההבחנות המסורתיות בין יודע למודרך, בין מטפל למטופל. הוא הופך את הקשר למעבדה של שינוי, שבה גם המטפל מוזמן להרחיב את נפשו, לעבד חוויות אישיות, ולגדול מקצועית. אין מדובר בהעברה נגדית כתגובה בלבד, אלא בהתנסות אנושית מתהווה, שיש לה ערך טיפולי בפני עצמה.
המטפל שמתמסר למרחב של השלישי האנליטי עשוי לגלות שהטיפול אינו רק עבודה – אלא גם מסע טרנספורמטיבי אישי, שבו כל מפגש משנה משהו מהותי באופן שבו הוא רואה, מרגיש, ומתקיים בתוך הקשר.
מעבר למושג תיאורטי או כלי פרשני, השלישי האנליטי מציע עקרון אתי עמוק: לא להתייחס אל המטופל כאובייקט לאבחון או לתיקון, אלא כשותף מלא במרחב משותף שנוצר יחד. עמדה זו מכבדת את הסובייקטיביות של המטופל אך גם מחייבת את המטפל להיחשף, להרגיש, להקשיב לעולם שלא תמיד מובן לו – ולהגיב באותנטיות מבלי להסתתר מאחורי תיאוריה או תפקיד.
במובן זה, השלישי האנליטי קורא תיגר על פיתוי הניטרליות. המטפל נדרש לעמדה שבה הוא אינו רק "מכיל" אלא גם מעורב, אינו רק צופה אלא נוכח באופן מלא. הוא מתבונן על מה שמתרחש אך גם נושא את השלכותיו, לומד את השפה המשותפת מבלי להשליט את שפתו הפרטית. זוהי עמדה של צניעות: לדעת שלא ניתן להבין את האחר באופן מלא, אך בכל זאת לבחור להישאר בקשר, להמשיך להקשיב, ולהיות שותף למסע של התהוות.
ביסוד הגישה מצויה ההכרה שהקשר הטיפולי עצמו הוא המקום שבו דברים משתנים. המטפל אינו מכוון את הטיפול מתוך תבניות מוכנות מראש, אלא מתוך היענות חיה למה שמתרחש כאן ועכשיו. מתוך כך, גם שאלות של גבולות, כוח, שייכות וזהות נבחנות לא כעקרונות חיצוניים אלא כחלק מהחומר החי של הקשר. כל ניואנס, כל שתיקה או אמירה – הם חלק ממבנה אתי שמכבד את האחרות, את המורכבות, ואת אי־הוודאות שבמפגש האנושי.
כאשר המטפל מאמץ את העמדה של השלישי האנליטי, הוא מתחייב לא רק לטכניקה או תיאוריה, אלא לאתיקה של נוכחות. זהו אתגר עמוק, אך גם הזדמנות נדירה לחולל שינוי – לא רק באדם שמולו, אלא במרחב היחסים האנושי כולו.
מאמר מעולה מקיף ועניני
