המחיר הסמוי של אמפתיה יתר בפסיכותרפיה

בקליניקות רבות אפשר לשמוע פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים מתלבטים בשאלה עד כמה להיות נגישים רגשית למטופליהם. מצד אחד, אמפתיה היא הבסיס לפסיכותרפיה. מצד אחר, יש מקרים שבהם עודף הזדהות, קרבה או תגובתיות רגשית גורמים לטשטוש גבולות ולפגיעה בתהליך. “המחיר הסמוי של אמפתיה יתר בפסיכותרפיה” איננו תופעה נדירה. הוא מתרחש לרוב מתוך כוונות טובות, אך עלול לייצר תלות, עיוורון מקצועי ואף החמצת הזדמנות טיפולית.

מהות האמפתיה בטיפול הפסיכולוגי

אמפתיה בטיפול היא אחד המושגים המרכזיים בפסיכולוגיה הקלינית ובפסיכותרפיה, אך לעיתים משתמשים בה בשפה היומיומית באופן שמפספס את עומקה. בעבור פסיכולוגית מנוסה או פסיכותרפיסט ותיק, אמפתיה איננה רק רגש של הזדהות אלא יכולת קוגניטיבית ורגשית משולבת להבין את חווייתו של המטופל מבפנים, תוך שמירה על עמדת תצפית חיצונית. זו פעולה כפולה: להיות בתוך עולמו של המטופל ולראות אותו בו בזמן מבחוץ.

פרופ’ סיגל זלכה מנו (צילום: אוניברסיטת חיפה)

הספרות הקלאסית של הפסיכותרפיה, החל מקרל רוג’רס ועד גישות אינטגרטיביות עכשוויות, מדגישה את התפקיד הקריטי של אמפתיה בהיווצרות הברית הטיפולית. מחקרים רבים, כולל אלה של פרופ’ סיגל זלכה מנו מאוניברסיטת חיפה ופרופ’ ערן בר כליפה מאוניברסיטת בן גוריון בנגב, מראים כי רמת האמפתיה הנתפסת על ידי המטופל מנבאת באופן מובהק שביעות רצון מהטיפול ושינוי סימפטומטי במצבים של דיכאון, חרדה ואף פוסט טראומה.

עם זאת, אמפתיה בפסיכותרפיה איננה רגש חד כיווני. היא דורשת ויסות רגשי גבוה מצד הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט, והיכולת לשאת סבל מבלי למהר לתקן אותו. מטפלים צעירים במיוחד נוטים לעיתים לפרש אמפתיה כצורך “להיות שם” באופן מלא, לענות להודעות בין פגישות, או לשתף מעצמם באופן שנועד להרגיע. אבל כאן מתחילה הבעיה: כשהאמפתיה מאבדת את המרחק הדרוש לה, היא חדלה להיות כלי טיפולי והופכת לקשר תלותי.

אמפתיה יתר, במובן הזה, עלולה לפגוע בדיוק באותו תהליך שהיא נועדה לשרת. היא יוצרת חוויה חמה אך לא מעודדת עיבוד רגשי. המטופל מרגיש שמקשיבים לו, אך לא נדרש לחשוב על משמעות רגשותיו. במקום לעזור לו לפתח יכולת רפלקטיבית, המטפל מתמזג עם סבלו. התוצאה היא טיפול נעים אך לא משנה.

בעידן שבו מטופלים מצפים למענה רגשי מיידי, הפסיכולוגים נדרשים למצוא איזון עדין בין נגישות אנושית לשמירה על גבולות מקצועיים. הגבול הזה, שהוא יסוד מהותי בברית הטיפולית, איננו חומה אלא מבנה עדין שמחזיק את הקשר מבלי להטביע בו.

כשהאמפתיה חוצה את הגבול

יש רגעים בפסיכותרפיה שבהם הפסיכולוג או הפסיכותרפיסט מרגישים את כאבו של המטופל באופן כמעט פיזי. הם רוצים לנחם, להרגיע, לעזור לו להרגיש שהוא לא לבד. ברגעים כאלה קל מאוד לחצות את הקו הדק בין אמפתיה לבין הזדהות יתר. החצייה הזו לא תמיד מודעת, אבל היא משנה את מבנה היחסים: המטפל הופך ממחזיק של החוויה למשתתף בתוכה.

כאשר פסיכולוגית עונה להודעות רבות בין פגישות, מאריכה פגישות מעבר לזמן שנקבע, או משתפת בפרטים אישיים במטרה להרגיע, היא עלולה לבלבל את המטופל באשר לגבולות הקשר. ברמה החווייתית, המטופל חווה את היחס כחום אמיתי, אך מתחת לפני השטח נוצר קשר שתלוי בנוכחותו של המטפל במקום בכוחותיו הפנימיים של המטופל.

במקרים של מטופלים המתמודדים עם חרדה, דיכאון או פוסט טראומה, הגבול בין תמיכה לבין הצלה עלול להיות דק במיוחד. אמפתיה יתר מעוררת תחושת ביטחון רגעית, אך עלולה לעכב את יכולתו של המטופל לשאת כאב, תסכול או ריחוק, תחושות הכרחיות לשיקום החוסן הנפשי. כפי שמראה פרופ’ זלכה מנו, הברית הטיפולית היא אכן גורם שינוי, אך רק כאשר נשמרת הדדיות: המטפל אינו מציל אלא משקף, אינו מחליף אלא מאפשר.

במחקרי תהליך תוצאה נמצא כי פסיכולוגים שנוטים להזדהות יתר עם מטופלים שחוו טראומה נוטים גם להימנע מעימותים טיפוליים, ולהפוך את החדר למרחב נחמה במקום למרחב של עיבוד. פרופ' בר כליפה תיאר זאת כ“כשל של תגובתיות יתר”, מצב שבו תגובה אמפתית אינה מווסתת אלא משרתת את הצורך של המטפל להיות נאהב ומוערך.

בסופו של דבר, אמפתיה יתר משנה את דינמיקת הכוח בפסיכותרפיה. המטפל מפסיק להיות עד רגשי והופך למשתתף פעיל בסיפור. במקום לעזור למטופל להחזיק את רגשותיו, הוא מחזיק אותם במקומו. בטווח הארוך, זהו מצב שעלול לשחוק גם את המטפל עצמו. לכן שמירה על גבולות היא לא רק צורך אתי, אלא גם מנגנון הגנה רגשי חיוני לפסיכולוג ולפסיכותרפיסט כאחד.

הקשר בין אמפתיה יתר לשחיקה מקצועית

פסיכותרפיסטים ופסיכולוגים מדווחים לא פעם על תחושת עייפות רגשית לאחר טיפולים אינטנסיביים במיוחד. זו אינה רק תוצאה של עומס עבודה, אלא לעיתים ביטוי לתהליך של שחיקה אמפתית. אמפתיה יתר שואבת את המטפל פנימה אל תוך עולם המטופל עד שהיכולת להבחין בין “שלו” ל“שלי” מיטשטשת.

במקרים רבים מדובר במטפלים בעלי רגישות גבוהה או היסטוריה אישית של התמודדות עם דיכאון, חרדה או טראומה. הזדהות יתר עם כאב המטופל מפעילה בהם חלקים ישנים שלא עובדו לגמרי, וגורמת לתחושת הצפה. הפסיכולוג מרגיש שהוא “חייב” לעזור, שהמטופל לא יעמוד בזה לבד. הוא נענה לכל הודעה, דואג אחרי שעות הטיפול, ולפעמים גם מתקשה לשחרר מחשבות על המטופל כשהוא מחוץ לקליניקה.

המחיר הנפשי של מצב כזה ניכר היטב במחקרים על שחיקה מקצועית בקרב פסיכולוגים. מחקרים שנעשו בישראל בשנים האחרונות מתארים עלייה בתסמינים של עייפות רגשית דווקא בקרב מטפלים המזוהים כאמפתיים במיוחד. אצל חלקם נצפתה ירידה ביכולת לשמור על ריחוק רגשי בריא. אותו ריחוק, שנשמע לעיתים קר כמו מונח טכני, הוא למעשה אחד הכלים המרכזיים המאפשרים למטפל להיות נוכח מבלי להישאב.

השחיקה אינה רק תופעה פנימית של המטפל; היא משפיעה ישירות על איכות הפסיכותרפיה. מטפל מותש מתקשה להישאר קשוב, מפספס רגעים של העברה או העברה נגדית, ומגיב יותר מתוך צורך להרגיע את עצמו מאשר מתוך מיקוד במטופל. מצב זה פוגע גם ביכולת לזהות שברים בברית הטיפולית, אותם רגעים עדינים של התרחקות הדדית, שלפי בר־קליפה הם נקודת מפתח לשינוי עמוק.

כאשר הפסיכולוגית מצליחה לשים לב לעייפות הזו בזמן, ולדבר עליה בהדרכה או בסופרויז’ן, ניתן להחזיר את האיזון. טיפול שאינו שומר על גבולות רגשיים ברורים עלול להפוך למקום שבו שני הצדדים מתעייפים במקום להתחזק. כאן טמון אחד הלקחים החשובים של אמפתיה מקצועית: כדי להיות נוכחים באמת, עלינו לדעת גם לסגת בזמן.

אמפתיה יתר כהעברה נגדית

אחת התופעות הפחות מדוברות בקרב פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים היא הקשר הישיר שבין אמפתיה יתר לבין תהליכי העברה נגדית. מטפל עלול לחשוב שהוא “פשוט אמפתי” בעוד שבפועל הוא מגיב לתכנים לא מודעים שמתעוררים בו עקב סיפורו של המטופל. התוצאה היא תגובה רגשית עזה שנראית על פני השטח כחמלה, אך למעשה משקפת חוסר נפרדות.

העברה נגדית יכולה להתעורר בכל טיפול, אך כאשר היא נשארת בלתי מעובדת היא הופכת את האמפתיה למלכודת. המטפל מזדהה עם המטופל במקומות בהם הוא עצמו חווה פגיעות, בושה או צורך להרגיש נאהב. לדוגמה, פסיכותרפיסט שעבר בעצמו דחייה בילדות עלול להזדהות באופן יתר עם מטופלת שמספרת על חוויה דומה, ולפעול מתוך צורך לאפשר לה “לקבל סוף אחר” במקום לעזור לה לעבד את התחושות.

גישות פסיכודינמיות עכשוויות מתייחסות לתופעה הזו כאל חלק בלתי נפרד מהקשר הטיפולי. הן אינן רואות בה כשל אלא כהזדמנות לעבודה עצמית של המטפל. כשפסיכולוגית מצליחה לזהות שהאמפתיה שלה נובעת מתגובה רגשית לא מעובדת, היא יכולה להפוך את הרגע הזה לכלי הבנה עמוק של יחסי המטפל־מטופל. אך כשאין זיהוי, נוצרת הסכנה לטשטוש תפקידים ולחוסר יכולת להחזיק את המרחב.

בעבודתה של ד"ר יעל אידיסיס, שעסקה בזיהוי תהליכים רגשיים אצל מטפלים, נמצא כי רמת המודעות של המטפל לתגובותיו היא אחד המדדים המשמעותיים ביותר ליציבות טיפולית. במילים אחרות, אמפתיה שאינה נבדקת מתוך מודעות עצמית יכולה להיראות אנושית אך למעשה היא תגובתית.

במקרים של טיפול במטופלים עם חרדה או פוסט טראומה, ההעברה הנגדית עלולה להיות חזקה במיוחד. תחושת הדחיפות של המטפל “להציל” את המטופל מעוררת תגובת נגד למתח הבלתי נסבל שהמטופל מביא. פסיכותרפיסטים מדווחים לעיתים שהם מרגישים שהם “בתוך הסיפור” עד כדי כך שהם מתקשים לחשוב. ההבנה שזוהי איננה אמפתיה טהורה אלא תגובה של המערכת הפנימית שלהם, מאפשרת להם להשיב את המרחק הטיפולי הבריא.

כשאמפתיה הופכת להעברה נגדית, היא כבר אינה משרתת את המטופל אלא את הצורך הלא מודע של המטפל להרגיש מיטיב. עיבוד מתמשך של החוויה הזו, דרך הדרכה או קבוצות עמיתים, מחזיר את האיזון בין אנושיות למקצועיות.

הגבולות כמרחב מרפא ולא כחומה

מטופלים רבים מפרשים גבולות כמרחק רגשי. הם נבהלים כאשר הפסיכולוגית אינה עונה מיד להודעה, או כשאין מגע פיזי של נחמה, או כשהמטפל שומר על שקט במקום לנחם. אבל בעבור הפסיכותרפיסטים, גבולות אינם נועדו להרחיק אלא להחזיק. הגבול הוא שמאפשר לקשר להתקיים מבלי להתפרק, והוא זה שהופך את הפסיכותרפיה למרחב טיפולי ולא למערכת יחסים הדדית רגילה.

בתוך הקשר הזה, אמפתיה בטיפול חייבת להתקיים לצד גבול ברור. הגבול אינו שלילה של רגש אלא המסגרת שבתוכה הרגש יכול להתברר ולהשתנות. כשהפסיכולוג חורג מגבולות הזמן, מעניק מענה רגשי תכוף מדי או נענה לצורך של המטופל באישור מתמיד, הוא שולל ממנו את האפשרות להכיר בכוחותיו. הגבול, בניגוד למה שחושבים, הוא לא ביטוי לנוקשות אלא לביטחון.

במחקר שערך ערן בר כליפה על זיהוי שברים בברית הטיפולית, נמצא כי שמירה עקבית על גבולות ברורים דווקא מחזקת את תחושת האמון של המטופלים לאורך זמן. כשהמסגרת יציבה, גם רגעים של ריחוק נחווים כבטוחים יותר. המטפל נתפס כאדם שניתן להישען עליו מבלי לחשוש מהתמזגות. זהו עקרון חשוב במיוחד בטיפול במצבי חרדה, דיכאון או פוסט טראומה, שבהם עצם קיומו של גבול מהווה תיקון לחוויה פנימית של כאוס.

פסיכולוגים מנוסים יודעים כי הגבול אינו סוף, אלא התחלה של עיבוד רגשי. כשהמטופל כועס על כך שהמטפל לא ענה להודעה, ניתן להפוך את הרגע הזה לנושא טיפול בפני עצמו: מה המשמעות של הציפייה לתגובה? מה קורה כשהיא לא מגיעה? איזה סיפור יש מאחוריה? כך הגבול הופך לשער להבנה רגשית, לא לקיר.

אמפתיה יתר, לעומת זאת, ממהרת לפרק את הגבול בשם “האנושיות”. היא אומרת למטופל: אתה לא לבד, אני איתך. אבל באותו רגע המטפל נוטל ממנו את חוויית הנפרדות, שהיא לב ההחלמה הנפשית. פסיכותרפיסטית שמצליחה להחזיק גבול גם כשהיא חשה את כאב המטופל, מאפשרת לו לחוות סוג חדש של קרבה, כזו שאינה מציפה או פולשנית.

הגבול הוא לא ההפך מאמפתיה; הוא צורתה הבשלה ביותר. הוא זה שמאפשר לאמפתיה להיות מדויקת, מחזיקה ומווסתת. בתוך המתח הזה שבין קרבה למרחק, נולדת פסיכותרפיה אמיתית.

אמפתיה בשירות הצמיחה ולא בשירות הנחמה

כשמטופלת בוכה, מתפרקת, או מתארת חוויה של בדידות קיצונית, האינסטינקט האנושי של הפסיכולוג הוא להקל עליה. הרצון לנחם הוא כמעט רפלקס טבעי, ולעיתים נדמה שזה מה שמבדיל בין מטפל אנושי למטפל מרוחק. אך כאן טמון ההבדל הדק בין אמפתיה שמרפאת לבין אמפתיה שמרגיעה בלבד. הראשונה מעודדת התבוננות, השנייה מספקת נחמה רגעית.

בפסיכותרפיה אמפתית באמת, המטפל לא ממהר להציל. הוא מקשיב, נוכח, ונותן מקום לכאב מבלי לנסות להקטין אותו. הוא מבין שהיכולת של המטופל לשאת את הרגשות הקשים היא עצמה חלק מתהליך ההחלמה. במילים אחרות, אמפתיה בשירות הצמיחה לא נועדה לשכך כאב, אלא להעניק לו משמעות.

מחקרים קליניים בארץ ובעולם מצביעים על כך שטיפולים שבהם נשמרת אמפתיה מווסתת, כלומר, חמה אך לא מציפה, מביאים לתוצאות יציבות יותר בהפחתת תסמיני חרדה ודיכאון, וגם בשיקום תפקודי במקרים של פוסט טראומה. במצבים שבהם המטפל נענה יתר על המידה לרגשות המטופל, נוצר אמנם קשר רגשי חזק, אך ללא שינוי מבני אמיתי. המטופל לומד להישען על המטפל במקום על עצמו.

פסיכותרפיסטים ותיקים מדווחים כי הרגעים המשמעותיים ביותר בטיפול אינם בהכרח אלה שבהם הם נחמו או הרגיעו, אלא דווקא אלה שבהם נשארו עם המטופל בתוך השקט, בלי למהר להציע פתרון. זהו שקט קשה, לעיתים מתוח, אבל הוא מאפשר למטופל לפגוש את עצמו במקום שבו הוא לרוב בורח.

כאשר הפסיכולוגית מצליחה לשמור על נוכחות שקטה ולא חודרנית, מתאפשר למטופל לזהות את הדפוסים הישנים שבהם הוא מבקש מהאחר לשאת את רגשותיו. כך אמפתיה הופכת ממנגנון הרגעה למנגנון של התפתחות. זהו תהליך עדין שבו המטפל אינו רק “מבין” את המטופל, אלא גם מעמיד בפניו מראה אנושית ומציאותית.

פסיכותרפיה כזו אינה מבוססת על רוך בלבד אלא על כנות. האתגר של פסיכולוגים ופסיכותרפיסטים הוא לא להפסיק להיות אמפתיים, אלא ללמוד איך להחזיק אמפתיה מווסתת, שמאפשרת כאב לצד תנועה קדימה. רק שם נולדת האפשרות לשינוי אמיתי.

ביבליוגרפיה

Bordin, E. S. (1979). The generalizability of the psychoanalytic concept of the working alliance. Psychotherapy: Theory, Research & Practice, 16(3), 252-260.
Rogers, C. (1957). The necessary and sufficient conditions of therapeutic personality change. Journal of Consulting Psychology, 21(2), 95-103.
Frank, J. D., & Frank, J. B. (1991). Persuasion and healing: A comparative study of psychotherapy. Johns Hopkins University Press.
Zilcha-Mano, S. (2021). Is the alliance therapeutic in itself? University of Haifa.
Bar-Kalifa, E., et al. (2019). Therapist responsiveness and alliance ruptures in psychotherapy. Journal of Consulting and Clinical Psychology, 87(1), 63-73.
Itdisis, Y., Shimkin, T., & Wolf, Y. (2011). Empathy in psychotherapy as reflected in functional cognitive schemas. Megamot, Tel Aviv University.
Itzhik, M., & Navarro, N. (2019). Boundaries in the treatment of sexual abuse survivors. Psychoactualia, Israeli Psychological Association.
Gelso, C. J., & Hayes, J. A. (2007). Countertransference and the therapist’s inner experience. Lawrence Erlbaum Associates.
Norcross, J. C., & Wampold, B. E. (2019). Relationships that work: Evidence-based therapist contributions to effective psychotherapy. Oxford University Press.