החלמה והעצמה בהתמודדות עם טראומה עם פרופ' ג'ודית לואיס הרמן

התמודדות עם טראומה קולקטיבית היא נושא שמעסיק רבות את החברה הישראלית, במיוחד בתקופות משבר לאומי ואישי. באירוע שאורגן על ידי מרכז בלאושטיין, עלו נקודות מבט מגוונות על האופן שבו ניתן להתמודד עם טראומה, תוך שילוב היבטים רוחניים, פסיכולוגיים וחברתיים. האירוע הפגיש אנשי דת, חוקרים ומטפלים שהתייחסו לצורך להתמודד עם טראומה בצורות שונות, ולבנות גשרים חדשים של תקווה ואחווה.

השייח' חליל אלבז פתח את הדיון בהתייחסות לטראומה המשותפת לשני העמים – היהודי והפלסטיני. הוא הדגיש כי בעוד הפוליטיקאים נכשלו בהבאת פתרונות, אנשי דת וחברה יכולים להוביל לשינוי דרך אמפתיה הדדית ותפילה. לדבריו, טראומה אינה נחלת צד אחד בלבד, וכולם חווים כאב עמוק מהאירועים האלימים. הוא קרא לשיח רוחני שמקדם הקלה, החלמה וחיים משותפים, והביע את תקוותו כי הדור הבא יוכל לגדול ללא המלחמות שממשיכות ללוות את האזור.

פרופסור רוחמה וייס הדגישה את תפקידו המרכזי של הליווי הרוחני בתקופות משבר. לדבריה, הליווי הרוחני אינו מוגבל לאנשי דת בלבד, אלא נוגע גם למחנכים, מטפלים ומנהיגים קהילתיים. היא התייחסה לטלטלה הרוחנית שגורמת טראומה, כאשר היא מערערת את תפיסות העולם והערכים הבסיסיים של האדם. בתהליך זה, הליווי הרוחני נועד לספק מרחב שמאפשר התמודדות עם ספק, כאב ואבל. וייס העלתה גם את האפשרות של צמיחה מתוך טראומה, אך הכירה בכך שישנם מקרים בהם הלבבות השבורים אינם מצליחים להשתקם.

פרופסור ג'ודית הרמן הרחיבה על תהליך ההחלמה מטראומה, שהוגדר על ידה בשלושה שלבים. השלב הראשון כולל יצירת ביטחון פיזי, נפשי וסביבתי, המאפשר לנפגעים לצאת ממצב החירום המתמשך. השלב השני מתמקד בעיבוד האירוע הטראומטי ושילובו בסיפור החיים של הנפגע, באופן שלא ישתלט על הזהות שלהם. בשלב השלישי מתרחש חיבור מחודש לעתיד, הכולל מציאת משמעות חדשה ויכולת לבנות חיים מלאים לצד זכרונות הכאב. היא הדגישה את חשיבות התמיכה החברתית, שיכולה להיות הבדל משמעותי בין החלמה מהירה לקושי מתמשך.

ד"ר אילת כהן-וידר הציגה נקודות מבט מעניינות על הבדלים מגדריים בתגובות לטראומה. היא תיארה כיצד נשים נוטות לבטא את טראומתן דרך בכי, חשיבה קטסטרופלית ותסמינים פיזיולוגיים כמו דימומים ושינויים הורמונליים, בעוד גברים נוטים להפגין ניתוק רגשי, אלימות או תסמינים גופניים כמו כאבי גב ומתח מצטבר. לדבריה, נוכחות רגשית היא גורם מרכזי בתהליך הריפוי, והיכולת להיות נוכחים רגשית ולתמוך באחרים היא הבסיס לליווי טראומטי אפקטיבי.

בין ההמלצות שעלו במהלך האירוע, הודגשה החשיבות של קהילה תומכת. קבוצות תמיכה יכולות לשמש עוגן משמעותי לנפגעי טראומה, ומאפשרות להם לעבד את החוויות הקשות תוך תחושת שייכות. פרקטיקות כמו מיינדפולנס הוזכרו ככלים יעילים להתמודדות עם רגשות מורכבים, והן יכולות לשמש אמצעי לחיזוק הכוחות הפנימיים של הנפש. ד"ר כהן-וידר השתמשה בדימוי של "אומנות תיקון הכלים" היפנית (קינטסוגי) כדי להסביר כיצד טראומה יכולה להפוך למקור לצמיחה ולמשמעות, כאשר הצלקות שהשאירה הופכות לסמל של עוצמה והתגברות.

מעבר להתמודדות האישית, הודגש תפקיד הקהילה והחברה כולה בתהליך ההחלמה. האירוע כולו שימש כתזכורת לכוחן של מערכות תמיכה חברתיות, שביכולתן לסייע לנפגעים לחזור לחיים מלאים. כמו כן, עלה הצורך ביצירת דיאלוג שמחבר בין אנשים מרקעים שונים, על בסיס אמפתיה הדדית וחזון משותף לעתיד.

בסופו של דבר, ההתמודדות עם טראומה היא תהליך אישי וקהילתי כאחד, הדורש סבלנות, אמפתיה ומרחב להתמודדות עם הכאב. בעוד שהטראומה מותירה צלקות עמוקות, יש בה גם פוטנציאל לצמיחה ולבניית משמעות חדשה. האירוע נחתם במסר של תקווה, המשלב מודעות לסבל עם חיפוש אחר חיבור ואחווה אנושית.