מכתב בלי כתובת

בין שלל הסרטים שעולים השנה בפסטיבל, ישנו אחד שאי אפשר להתעלם ממנו – “מכתב בלי כתובת”, סרטם של יעל שחר ושרון יעיש. זהו סרט שמתמודד באומץ עם נושא טעון ורגיש: ניצול מיני במסגרת טיפול פסיכולוגי, ומצליח לגעת בלבבות הצופים תוך שמירה על כבוד והערכה לקורבנות.

הסרט מבוסס על חמישה מכתבי תלונה אנונימיים של נשים שהיו מטופלות אצל ד"ר חנוך ירושלמי. אותן נשים מספרות כיצד ניצל את מעמדו כמטפל כדי לקיים עמן יחסי מין, ולאחר מכן איים לחשוף את סודותיהן האישיים אם יחשפו את מעשיו. למרות העדויות הברורות לדפוסי הניצול, היעדר תלונה רשמית מנע מהמערכת לפעול באופן מלא, מה שהותיר את הפוגעות והצופות בתחושת תסכול.

מה מייחד את הסרט?

הבחירה האמנותית של הבמאיות היא עדות לכוחו של קולנוע שמכבד את הקורבנות ומעניק להן קול, גם כשהן בוחרות להישאר אנונימיות. המכתבים נקראים על ידי נשים אחרות, שחוו אף הן פגיעות מיניות בידי בעלי סמכות. דרך הקריאה נוצרת תחושת שותפות עמוקה בין הקורבנות, לצד מרחק שמאפשר התבוננות חדשה וכואבת על המציאות המורכבת.

בנוסף, הסרט מביא למסך את המערכת שאמורה הייתה להגן על המטופלות – גופי פיקוח ואנשי מקצוע שנתקלו בקשיים משמעותיים בניסיון להפסיק את מעשיו של המטפל הפוגע. השיח שלהם מול המצלמה חושף את מורכבות הסיטואציה, אך גם את גבולות הכוח של מערכות הצדק והטיפול מול היעדר תלונות רשמיות.

למה לצפות?

זהו לא סרט קליל או "נעים" לצפייה – מדובר בחוויה מטלטלת שמאלצת את הצופה להתמודד עם סוגיות של כוח, סמכות, שתיקה, ופגיעות. יחד עם זאת, זוהי יצירה קולנועית יוצאת דופן שמצליחה לא רק לספר סיפור, אלא גם לעורר שיח חשוב מאין כמוהו על אחריות חברתית ומוסרית.

אם אתם מחפשים סרט שמשאיר חותם, שמזכיר את החשיבות של האומץ להשמיע קול, ושמספק חוויה קולנועית אינטימית ומכאיבה כאחד – אל תפספסו את הסרט הזה.