פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 25/06/2025 16:10ההגדרה של עברייני מין נראית במבט ראשון ברורה: אלו שפגעו מינית בזולת, בין אם פיזית, מילולית או ויזואלית. אך ככל שחוקרים את התחום, מתבררת מורכבותו האמיתית. לא כל עבריין מין פועל מתוך דחף מיני, ולא כל אדם בעל סטייה מינית הופך לעבריין. ההבחנה בין עבריינות מינית לבין פרפיליה – סטייה מינית שאינה כוללת פגיעה באחר – היא קריטית להבנה, להערכה ולטיפול.
מחקריהם של יעל אידיסיס ועמיתיה בישראל מצביעים על כך שרבים מהעבריינים לא מגדירים את עצמם כפוגעים כלל, וזקוקים לליווי אינטנסיבי כדי להגיע להבנה של השפעת מעשיהם. בחלק מהמקרים, כפי שתואר במאמר "Positive Criminology" (Elisha, Idisis & Ronel, 2013), התוקף חווה תחושת ניכור מהחברה שדחפה אותו פנימה אל עולם של ניכור רגשי, ולעיתים – גם פנטזיה מפצה. אחרים, כפי שמדגים ד"ר אריאל אבקסיס בעבודותיו, פועלים מתוך עיוותי חשיבה מגובשים המשרתים את הצורך לשלוט, להשפיל או לבטא כעס כלפי דמויות מהעבר.
המשותף לרבים מהם הוא סיפור של פגיעות מוקדמות, לעיתים פגיעות מיניות בעצמם, כמו גם מערכות יחסים ראשוניות לא בטוחות. לפי גישת הקרימינולוגיה החיובית, כפי שמציעה אידיסיס, השיקום מתחיל לא בהוקעה אלא בחיבור – לא מתוך הזדהות, אלא מתוך בניית משמעות אלטרנטיבית שמנוגדת לתפיסות שפעלו עליהן קודם.
חשוב גם לציין את תרומתו של ד"ר רוברט אפשטיין במחקריו עם יניב אפרתי, שם הודגש שההתנהגות המינית הכפייתית (CSBD) נבדלת לחלוטין מפרופיל של עבריין מין פדופילי – ומחייבת פרשנות קלינית נבדלת. מחקרים אלה תורמים להבנה שנדרשת הבחנה ברורה בין נטייה מינית א-נורמטיבית, דחף, ולבין עבריינות ממשית.
העיסוק בעבירות מין מעלה שאלה עקרונית אך חמקמקה: מתי סטייה מינית הופכת לעבריינות? בעוד שהשיח הציבורי נוטה לעיתים לטשטש את הגבול ולהתייחס לכל ביטוי מיני חריג כסיכון, הרי שמנקודת מבט מקצועית, ההבחנה בין פרפיליה לעבירה אינה רק מושגית – היא חיונית. סטייה מינית, כמו פטישיזם, מציצנות או פנטזיות של שליטה, אינה נחשבת לעבירה כל עוד היא מתקיימת בגבולות הסכמה וחוק. לעומתה, עבריינות מין כוללת פגיעה ממשית באחר – בגוף, בחירות או בכבוד.
מחקריו של ד"ר אריאל אבקסיס מדגישים את המתח שבין פנטזיה מסוכנת לבין התנהגות מסוכנת. במאמרו "המטופל המציצן", הוא מראה כיצד פנטזיות על מציצנות אינן בהכרח מובילות לביצוע, אך ללא התערבות מתאימה הן עלולות להסלים. גם במאמר משותף עם ד"ר יהושע וייס, הם בוחנים את הפער שבין עיבוד טיפולי של פנטזיות לבין דיכוי שלהן, וטוענים כי התערבות שאינה לוקחת ברצינות את עולמו הפנימי של המטופל – עלולה להוביל להחמרה.
מנגד, עבודתה של תמי עשת־סבג בתחום הקהילתי מדגימה את הצורך בגישה מובחנת אך אחראית. לא כל בעל פרפיליה עתיד להפוך לעבריין מין, אך כאשר מתקיים סיכון – נדרש מערך פיקוח, טיפול ומדידה קפדני. היא הייתה מהראשונות בישראל להוביל מודלים של טיפול מונע בקהילה, שאינם מבוססים על ענישה בלבד אלא על שילוב מערכתי של אבחון, בניית תובנה ואחריות מוסרית.
גם מבחינה משפטית, ההבחנה בין נטייה מינית לבין פעולה פלילית עומדת בלב סוגיות מורכבות: האם פנטזיה אלימה היא עילה לפיקוח? האם אדם שמתמודד עם דחפים פדופיליים – אך לא פעל עליהם – זכאי לטיפול מונע מבלי שייכתב עליו רישום פלילי? בישראל, כמו במדינות רבות, אין עדיין מערך מוסדר לטיפול טרום־עברייני, והדילמות האתיות שנותרות פתוחות.
הגבול בין סטייה לעבירה הוא לעיתים גם הגבול בין מניעה לשיקום. בהיעדר אבחנה מקצועית ברורה, קיימת סכנה שמטופלים יקבלו טיפול לא מותאם – ולעיתים אף מסוכן. תרומתם של חוקרים כמו אפשטיין ואפרתי כאן קריטית, שכן היא מציעה כלים להבחנה מבוססת מדדים בין מצבי סיכון שונים.
הערכת מסוכנות של עברייני מין היא אחד הצמתים הרגישים והמשפיעים ביותר בעבודתם של פסיכולוגים, קרימינולוגים ועובדים סוציאליים קליניים. קביעה אם אדם צפוי לשוב ולפגוע – ולפי כך האם יזכה לשחרור, לאפשרות לשיקום או אפילו לטיפול בקהילה – דורשת איזון מדויק בין מדדים כמותיים להבנה עמוקה של הדינמיקה האישיותית שלו.
הגישה המקובלת כיום נשענת על הבחנה בין גורמי סיכון סטטיים, כגון גיל בזמן ביצוע העבירה, היסטוריית עבריינות, וסוג הקורבן, לבין גורמים דינמיים, כמו דפוסי חשיבה, התנהגות נוכחית, תובנה לפגיעה, ויכולת ליצירת קשרים בין־אישיים. כלים כגון Static-99, SVR-20 ו־RM2000 הפכו בשנים האחרונות לכלים סטנדרטיים – אך החוקרים עצמם מזהירים מפני שימוש מכני או תלות בלעדית בהם.
יעל אידיסיס ואתי אלישע הצביעו במחקרם על האופן שבו תחושת קבלה והכרה מצד הדמויות הטיפוליות והסביבה משנות את תפיסת העצמי של המטופל. לפי הממצאים, דווקא הפסקת הדה־הומניזציה – כלומר, ראיית הפוגע כאדם ולא כ'עבריין' בלבד – היא שיצרה את הקרקע להפחתת מסוכנות. בגישה זו, הקרויה "קרימינולוגיה חיובית", ההגנה על הקורבן לא מתנגשת עם שיקום – אלא מותנית בו.
מנגד, תמי עשת־סבג, שפעלה להקמת מרכזי יום טיפוליים בקהילה, הדגישה את חשיבות ההערכה התהליכית: לא די במדידה חד־פעמית של מסוכנות, אלא יש לבחון את השינויים לאורך זמן, תוך קבלת דיווחים ממספר גורמים (צוות טיפולי, בני משפחה, מעסיקים) ומעקב על תגובת המטופל למצבי לחץ וטריגרים.
אבקסיס ואפשטיין, במחקר משותף מ־2019, הראו שמאפיינים כמו סף גירוי נמוך, נטייה לחיפוש תחושתי (sensation seeking) ואימפולסיביות ניכרים יותר בקרב פוגעים מינית בעלי CSBD, ומחייבים מודלים טיפוליים ייחודיים – לרבות עבודה ממוקדת על ויסות עצמי ולא רק שינוי עמדות או שיח מוסרי.
מסקנתם של כלל החוקרים שנסקרו ברורה: אין די במדדים סטטיסטיים. כל הערכת סיכון חייבת להיבנות בהקשר קליני כולל, תוך ניתוח המניעים הפנימיים, הדינמיקה המשפחתית והחברתית, ותגובות אמת של המטופל. במילים אחרות, עבריינות מין אינה תוצאה של סיכון אבסולוטי – אלא של אינטראקציה בין האדם, סביבתו והאפשרויות שנפתחות בפניו.
טיפול בעברייני מין נחשב לתחום מאתגר במיוחד – לא רק מבחינה קלינית, אלא גם מוסרית, משפטית וציבורית. בשונה מטיפולים אחרים, כאן נדרשים אנשי המקצוע להתמודד עם מטופלים שפגעו באחרים באופן קשה ולעיתים מתמשך. אך בשנים האחרונות מתגבש קונצנזוס מקצועי שלפיו טיפול מותאם ומפוקח היטב הוא לא רק אפשרי – אלא חיוני למניעת פגיעות עתידיות.
הגישה הטיפולית המרכזית בעולם, ובעיקר בישראל, נשענת על מודל קוגניטיבי־התנהגותי (CBT), שבמרכזו עבודה על עיוותי חשיבה, הכרה באחריות, זיהוי מצבי סיכון, שיפור שליטה עצמית ופיתוח אלטרנטיבות התנהגותיות. הטיפול נעשה לרוב בקבוצות קטנות, המונחות על ידי שני אנשי מקצוע, עם שילוב במעקב פרטני שכולל תיעוד רציף ומעקב אחר שינויים בעמדות ובהתנהגות.
עבודתה של תמי עשת־סבג בתחום זה נחשבת פורצת דרך: היא פיתחה והובילה מרכז יום לטיפול בקהילה, שבו שולבו עברייני מין בתהליך שיקומי אינטנסיבי שכלל טיפול קבוצתי, מעקב פרטני, התנדבות, ותהליכים חינוכיים־שיקומיים. הנתונים שנאספו במרכז מראים על ירידה במסוכנות ובתחושת ניכור, לצד גידול ברמת התובנה והשליטה בדחפים. במקום לכלוא את הפוגע – ביקשה עשת־סבג לשלבו במרחב מפוקח שמאפשר בניית זהות חדשה.
יעל אידיסיס, במקביל, הדגישה את חשיבות היחסים הבין־אישיים בטיפול, וטענה כי דווקא האפשרות לפגוש את הפסיכותרפיסט כ"דמות מתקפת" – לא שופטת אך גם לא מתמסרת – מהווה בסיס עמוק לשינוי. המושג “קבלה מתקפת” חוזר בעבודותיה שוב ושוב: האדם אינו רק העבירה שביצע, אך הוא אחראי לה בכל הווייתו. טיפול שאינו מציב גבולות, כמו גם טיפול שאינו מאפשר אמפתיה – נידון לכישלון.
מנגד, ד"ר אריאל אבקסיס מציע זהירות מפני טיפול שמתעלם מהפנטזיות של הפוגע. לטענתו, יש לפרש את עולמו הפנימי של המטופל לא רק דרך מה שעשה – אלא דרך מה שהוא חושב, מדמיין, חושש ממנו או נמשך אליו. התערבות טיפולית שאינה נוגעת בפנטזיה, אלא רק מנסה לדכא אותה, מפספסת את הזירה העיקרית שבה פועלת הפגיעה.
השילוב בין טיפול קבוצתי, פרטני ופסיכו־חינוכי, כפי שהוא מתבצע כיום בישראל – במיוחד במרכזים טיפוליים ייחודיים בפיקוח משרד הרווחה או שב"ס – מהווה מסגרת שהוכיחה עצמה. עם זאת, הצלחת הטיפול תלויה גם ברצונו של המטופל, בתמיכה המשפחתית, ובמוכנות של החברה לקלוט אדם שבעברו – פגיעה.
התערבות פסיכו־חינוכית עם עברייני מין שואפת הרבה מעבר ללמידה אינטלקטואלית של כללים או הבנה פורמלית של החוק. המטרה היא שינוי פנימי באופני החשיבה, בדפוסי ההתנהגות ובאופן שבו האדם מבנה את עולמו המוסרי. ההתערבות משלבת בין ידע תיאורטי, תרגול יומיומי, וחשיפה רגשית מבוקרת – כך שצומח בהדרגה סיפור עצמי חדש שאינו מבוסס על הכחשה, האשמה או חוסר שליטה.
מרכזי טיפול בישראל, ביניהם אלו שהקימה תמי עשת־סבג, בנו מודלים אינטגרטיביים של התערבות פסיכו־חינוכית המשלבים שיחות על גבולות, תרגול מצבים חברתיים, הבניית משמעות, והתמודדות עם סירוב או דחייה. ההנחה היא כי עברייני מין רבים אינם רק חסרי שליטה – אלא לעיתים חסרי שפה מוסרית. ההתערבות מלמדת אותם לשיים רגשות, לזהות גבולות פנימיים, ולעמוד בסיטואציות מאתגרות מבלי להיעזר באובייקטיפיקציה של האחר.
היבט מרכזי בהתערבות כזו הוא העבודה הקבוצתית. כאשר פוגעים מדברים זה עם זה, שומעים הדהוד מחבריהם לתהליך, ונדרשים לשקף לאחרים את מניעיהם – נוצר מרחב שבו הבושה מתרככת, אך אינה נעלמת. היא נשמרת כבקרה, כסימן לחרטה וללמידה, ולא ככלי להכחשה או חידוש הפגיעה.
גם בעבודותיהם של אפשטיין ואפרתי, ניתן לזהות קווים פסיכו־חינוכיים: הם מדגישים את חשיבות זיהוי עיוותי החשיבה, כמו האמונה שלילדים "יש חלק" בפגיעה, או ש"היא התלבשה כך כי רצתה את זה". ללא פירוק עיוותים אלו והחלפתם בדפוסי חשיבה מבוססי אמפתיה, כל שינוי התנהגותי הוא זמני.
חלק מהמרכזים משלבים גם טכנולוגיות מתקדמות: מבחני השלכה, תוכנות מעקב קוגניטיביות, ווידאו־תרפיה. אך כל אלו משמשים רק כאמצעים. השינוי האמיתי מתרחש כאשר המטופל לומד לזהות את עצמו כמי שיכול לפעול אחרת – לא מתוך פחד, אלא מתוך בחירה.
לבסוף, ההתערבות הפסיכו־חינוכית אינה מתעלמת מהקשר הרחב: היא מחייבת עבודה מול משפחה, מערכת המשפט, קהילה מקצועית ולעיתים גם מול הקורבן, כחלק מתהליך תיקון ושיקום.
התמודדות עם קטינים שפגעו מינית מצריכה גישה טיפולית ואבחונית שונה מזו המיושמת בקרב בגירים. בעוד שבעבר נטו לראות את הפגיעה כמעשה עברייני גרידא, כיום עולה קריאה רחבה להתייחס אליה כתמרור למצוקה מורכבת – רגשית, סביבתית ולעיתים טראומטית. רבים מהקטינים שפוגעים מינית הם בעצמם קורבנות, גדלו בסביבה לא בטוחה או חשופים לפורנוגרפיה בגיל מוקדם, והם מגבשים זהות מינית מבלבלת תחת תנאים לא תקינים.
התערבות יעילה בקטינים משלבת תמיד אבחון מקיף, הערכת מסוכנות ותוכנית טיפול רב־מערכתית. האבחון כולל ראיונות קליניים, תצפיות, כלים פסיכודיאגנוסטיים ודיווחים מהמערכת החינוכית והמשפחתית. החשיבה הטיפולית נשענת על שאלה כפולה: מה גרם לפגיעה – ומה מונע את הישנותה?
בישראל קיימות מסגרות טיפול ייעודיות לקטינים פוגעים מינית, חלקן פועלות במודל של מרכזי טיפול רב־תחומיים. תמי עשת־סבג, למשל, הייתה מעורבת בקידום התפיסה כי יש להרחיב את מענה המדינה גם לילדים וצעירים, תוך הבדל ברור בין התערבות טיפולית לבין הליך פלילי. בעבודתה הושם דגש על איפוס הגבולות המיניים והרגשיים, לימוד אמפתיה ושיקום יחסי אמון עם מבוגרים משמעותיים.
המענה הטיפולי כולל לעיתים קרובות מרכיב של טיפול משפחתי, כחלק מהבנה שהפגיעה התפתחה בתוך מערכת יחסים ולא תמיד ניתנת לניתוק ממנה. בני המשפחה לומדים לזהות איתותי מצוקה, להבין את גבולות הסמכות, ולשמש כחלק ממנגנון הפיקוח, אך גם כתומכים. העבודה מול ההורים נחשבת קריטית – במיוחד כאשר הם מביעים הכחשה, בושה או נטייה לגונן יתר על המידה.
עבודותיהם של אפשטיין, אפרתי ואבקסיס מצביעות גם על חשיבות ההתייחסות לרכיב הכפייתי והמיני־התנהגותי: לא כל קטין שפגע עשה זאת מתוך מצוקה רגשית. יש קטינים עם נטיות חזרתיות, סטייה פרפילית מוקדמת או דפוסים אימפולסיביים שנדרשת לגביהם הבחנה בין טיפול רגשי לבין מענה התנהגותי מיידי – לרבות מעקב מקצועי ארוך טווח.
החזון שמובילים כיום אנשי המקצוע בתחום אינו רק הפסקת הפגיעה, אלא שינוי עמוק בזהות של הקטין – מהגדרה עצמית שלילית ליכולת בחירה, שליטה ואמפתיה. ככל שההתערבות נעשית מוקדם יותר – כך הסיכוי לחיים בריאים, בטוחים ואחראיים גובר.
בישראל מתקיימת כיום תוכנית ייחודית להכשרת מטפלים בתחום עבריינות מין, באוניברסיטת בר־אילן, בהובלת פרופ' יעל אידיסיס ובמרכז תמי עשת־סבג. התוכנית מיועדת לאנשי מקצוע מתחומי הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והקרימינולוגיה, ומציעה הכשרה מעמיקה בעקרונות האבחון, ההערכה והטיפול בפוגעים מינית. בין חברי הסגל נמנים חוקרים וקלינאים מהבולטים בארץ בתחום זה, אשר שילבו בין מחקר אמפירי לבין ניסיון טיפולי בשטח. שילוב זה מאפשר למשתתפים גישה עדכנית ומקיפה לאחת מהסוגיות המורכבות והרגישות במרחב הטיפולי.
https://social-work.biu.ac.il/sex_offenders
