מהאם אל הבת: למה דפוסי גירושין חוזרים במשפחה

הבהרה:

גירושין אינם כישלון, אינם בהכרח פתולוגיה, ולעיתים הם בחירה בריאה. למרות שהמאמר נכתב בנקודת מבט ממוקדת בקשר אם־בת, התכנים והעקרונות הקליניים שבו תקפים ומיועדים לכל המגדרים והזהויות המגדריות, לרבות קשרים בין אב לבן, אב לבת, אם לבן וכל מבנה משפחתי אחר.

ביסוס תיאורטי של שחזור בין דורי

גירושין אינם תמיד תוצאה של חוסר התאמה זוגית בלבד. לעיתים הם מתרחשים בתוך שדה רגשי רחב יותר, שבו האדם מגיע אל הקשר הזוגי עם תסריטים מוקדמים על אהבה, אכזבה, נאמנות, כוח, תלות ונטישה. תסריטים כאלה אינם נוצרים ברגע אחד. הם נבנים בילדות, מתוך האופן שבו הילד או הילדה ראו את הוריהם אוהבים, רבים, שותקים, מתרחקים, מאשימים או נשארים יחד גם כאשר הקשר כבר התרוקן מחיות. כאשר אחד ההורים חי במשך שנים בתחושת קורבנות, ראה את בן הזוג כאחראי הבלעדי לסבלו, או הציג את הזוגיות כמלכודת שאין ממנה מוצא, הילד עשוי להפנים עמדה רגשית שתופעל שוב בבגרותו.

שחזור בין דורי אינו אומר שהבת נידונה להתגרש כמו אמה. הוא גם אינו אומר שהאם אשמה בגירושי הבת. מדובר בתהליך עדין בהרבה: דפוסים משפחתיים מוקדמים נעשים לחלק מן השפה הפנימית של האדם. הם משפיעים על האופן שבו הוא מפרש שתיקה, כעס, ריחוק, קושי כלכלי, מיניות, אכזבה או צורך בנפרדות. אדם יכול להבטיח לעצמו שלא יחיה כמו הוריו, אך אם לא נבנתה בתוכו חלופה נפשית ממשית, ההתנגדות עצמה עלולה להישאר קשורה מדי לדפוס שממנו ביקש להשתחרר.

בקשר אם ובת הדבר עשוי להיות מורכב במיוחד. הבת עשויה להזדהות עם כאבה של האם, לכעוס עליה, לרחם עליה, להתבייש בה, להגן עליה ולמרוד בה בעת ובעונה אחת. היא יכולה לומר לעצמה בילדות או בהתבגרות: אני לעולם לא אהיה כמוה. אבל המשפט הזה, גם כשהוא נשמע כמו חירות, עדיין מציב את האם במרכז. במקום לשאול מי אני בזוגיות, מה אני רוצה, מה מפחיד אותי, ומהו קשר טוב עבורי, הבת עלולה לבנות את עצמה כהיפוך של האם. ההיפוך הזה אינו תמיד חופש. לפעמים הוא רק צורה אחרת של נאמנות.

כאשר הדפוס אינו מעובד, הזוגיות הבוגרת עלולה להפוך לבמה שעליה חוזר המחזה המשפחתי הישן. בן הזוג אינו נחווה רק כאדם ממשי, אלא גם כדמות שעליה מושלכים פחדים ישנים. שתיקה שלו יכולה להיחוות כנטישה. עייפות שלו יכולה להיחוות כדחייה. ביקורת קטנה יכולה להישמע כמו הוכחה לכך שהקשר כולו מסוכן. ברגעים כאלה, האדם אינו מגיב רק למה שקורה עכשיו, אלא גם למה שכבר קרה פעם, בתוך הבית שבו למד מהי אהבה ומהו פירוק.

עבור פסיכולוגים, זיהוי מוקדם של דפוס כזה עשוי לסייע מאוד. הוא מאפשר להקשיב לא רק לסיפור הזוגי הגלוי, אלא גם לשאלה מי מדבר דרך הסיפור הזה. האם זו האישה הבוגרת שמספרת על בן זוגה, או גם הילדה ששמעה במשך שנים את כאבה של אמה. העבודה הטיפולית אינה נועדה להאשים את הדור הקודם, אלא להפריד בין עבר להווה, בין נאמנות לא מודעת לבין בחירה, ובין תסריט משפחתי לבין אפשרות נפשית חדשה.

הזדהות עם האם כקרקע לשחזור של גירושין

הזדהות עם האם אינה תמיד הזדהות גלויה. לעיתים היא מתרחשת דווקא דרך התנגדות. הבת יכולה לבקר את האם, לכעוס על הפסיביות שלה, להתבייש בתלות שלה, או לזלזל בכך שנשארה שנים בקשר שהיה ברור לה כקשר לא מיטיב. אבל מתחת לביקורת הזו עשויה להישמר קרבה נפשית עמוקה. הילדה שראתה את אמה סובלת לא רק התבוננה בסבל הזה מבחוץ. פעמים רבות היא גם נשאה אותו בתוכה, כאילו הייתה אחראית להבין, להרגיע, לתווך או לפצות.

כך נוצרת נאמנות רגשית לא מודעת. הבת אינה אומרת לעצמה שהיא רוצה לשחזר את חיי אמה. להפך, היא רוצה לברוח מהם. אבל כאשר היא נכנסת לקשר זוגי משלה, היא עלולה לגלות שהשפה הרגשית הזמינה לה היא אותה שפה שלמדה בבית: מי נפגע, מי אשם, מי מקריב, מי שולט, מי נשאר לבד. במקום לחוות קונפליקט זוגי כמשהו שניתן לדבר עליו, לתקן אותו או להכיל אותו, היא עלולה לחוות אותו כהוכחה לכך שהסיפור הישן חוזר.

לדוגמה, אישה יכולה לבחור בן זוג שנראה שונה לחלוטין מאביה. הוא אינו כוחני, אינו צעקן ואינו מאיים. בתחילת הקשר הוא נחווה כהבטחה לתיקון. אבל בהמשך, כאשר מתעוררים פערים טבעיים בזוגיות, היא עשויה לפרש את נסיגתו הרגשית כאותה אטימות שראתה אצל אביה, או את העייפות שלו כהוכחה לכך שגם היא אינה נראית. כך בן הזוג מפסיק להיות אדם מסוים עם מגבלותיו, והופך לדמות בתוך סיפור ישן. מרגע שזה קורה, הזוגיות מאבדת גמישות.

במקרים אחרים, ההזדהות עם האם מופיעה דווקא דרך עמדה הפוכה: אני לא אהיה חלשה, אני לא אחכה שמישהו יחליט בשבילי, אני לא אסבול בשקט. עמדה כזו עשויה להיות בריאה ומגינה, אך כאשר היא נוקשה מדי, היא עלולה להפוך כל קושי זוגי לאיום. במקום לשאת תסכול, לדבר, להבחין בין פגיעה ממשית לבין אכזבה רגעית, האישה עשויה למהר להתגונן, להתרחק או לפרק. אז הגירושין אינם בהכרח שחזור של הפסיביות של האם, אלא שחזור של הפחד להיות כמוה.

כאן חשוב לדייק: לא כל אישה שמתגרשת לאחר שאמה התגרשה משחזרת דפוס. לפעמים היא פשוט בוחרת נכון יותר מאמה. לפעמים היא יוצאת בזמן מקשר שאמה לא הצליחה לצאת ממנו. ההבדל הקליני נמצא לא בעצם הגירושין, אלא באיכות החוויה. האם יש תחושת בחירה, בהירות ואחריות, או תחושת כפייה פנימית, סערה, אשמה וידיעה כואבת שדבר מה ישן חוזר על עצמו.

בתוך פסיכותרפיה, העבודה אינה מתחילה בפרשנות מהירה. מטופלת שמגיעה עם סיפור של זוגיות מתפרקת אינה זקוקה לכך שהמטפלת תאמר לה מיד שהיא משחזרת את אמה. היא זקוקה למרחב שבו אפשר יהיה להקשיב לכאב הממשי שלה, וגם לאט לאט לזהות את המקומות שבהם ההווה נטען במשמעות מן העבר. רק כאשר ההזדהות נעשית ניתנת לחשיבה, היא מפסיקה להיות גורל סמוי.

פיצול ואידיאליזציה בתוך הקשר הזוגי

אחת הסיבות לכך ששחזור בין דורי נמשך גם אצל אנשים מודעים, חכמים ובעלי יכולת התבוננות, היא שהדפוס אינו יושב רק במחשבה. הוא מאורגן בתוך מנגנוני ההגנה של הנפש. פיצול ואידיאליזציה הם שני מנגנונים מרכזיים בהקשר זה. כאשר הילדה גדלה מול אם שסבלה מאוד אך גם הייתה מקור לאהבה, חום וקירבה, היא עלולה להתקשות להחזיק תמונה מורכבת של האם. האם נחווית לעיתים כטובה לגמרי, מסכנה וראויה להצלה, ולעיתים כרעה, חלשה או חונקת. שני הדימויים מתקיימים זה לצד זה, אך אינם משתלבים לדמות אחת שלמה.

אותו פיצול יכול לעבור בהמשך אל הזוגיות. בתחילת קשר, בן הזוג עשוי להיחוות כהבטחה גדולה: סוף סוף מישהו יראה אותי, יבחר בי, יתקן את מה שלא תוקן בבית. האידיאליזציה הזו אינה בהכרח ילדותית במובן הפשוט. היא יכולה להיראות כמו התאהבות, תקווה, אמון ואפילו בגרות. אבל כאשר בן הזוג מאכזב, כפי שכל בן זוג אנושי מאכזב לפעמים, הנפילה עלולה להיות חדה. האדם שהיה מקור לתיקון הופך לפתע למקור פגיעה. לא מדובר רק באכזבה ממנו, אלא בקריסה של פנטזיה עמוקה.

במצבים כאלה, מריבה קטנה אינה נשארת קטנה. משפט לא מוצלח, איחור, שכחה, חוסר תשומת לב או רגע של הסתגרות יכולים להפעיל תחושה טוטאלית: לא רואים אותי, לא אוהבים אותי, שוב אני לבד, שוב אני כמו אמא. החוויה אינה פרופורציונלית משום שהיא אינה נובעת רק מן האירוע. היא נובעת מהמפגש בין האירוע הנוכחי לבין זיכרון רגשי מוקדם, גם אם הזיכרון אינו מופיע כתמונה ברורה.

הפיצול מופיע גם ביחס לעצמי. האישה יכולה לנוע בין תחושה שהיא חזקה, עצמאית, חדה ואינה זקוקה לאיש, לבין תחושה שהיא תלותית, חלשה, נכשלת או בלתי נאהבת. כל עוד אין אינטגרציה בין החלקים האלה, קשה לבנות קשר זוגי יציב. זוגיות דורשת יכולת להיות גם עצמאית וגם תלויה, גם כועסת וגם אוהבת, גם פגועה וגם מסוגלת להקשיב. כאשר הנפש מחזיקה רק קוטב אחד בכל פעם, הקשר נזרק מקצה לקצה.

המשימה הטיפולית היא לא לפרק את ההגנות בכוח, אלא להבין מדוע הן היו נחוצות. פיצול עזר לילדה לשרוד מציאות רגשית שלא יכלה לשאת בשלמותה. אידיאליזציה עזרה לה להאמין שיש תיקון. הבעיה היא שכאשר ההגנות האלה ממשיכות לפעול ללא מודעות בבגרות, הן מצמצמות את היכולת לראות את בן הזוג כאדם ממשי. בתוך טיפול זוגי, ולעיתים גם בטיפול פרטני, אפשר להתחיל לזהות את הרגעים שבהם בן הזוג מפסיק להיות הוא עצמו והופך לדמות מתוך ההיסטוריה הפנימית.

המעבר מפיצול לאינטגרציה אינו מעבר תיאורטי. הוא ניכר ברגעים קטנים מאוד: כשהמטופלת מצליחה לומר שהוא פגע בי, אבל הוא לא רק פוגע. כשהיא יכולה להכיר בכך שהיא כועסת על אמה, אבל גם אוהבת אותה. כשהיא רואה שהבחירה להתגרש או להישאר אינה חייבת לנבוע מפחד, אלא יכולה להתבסס על התבוננות רחבה יותר. שם מתחילה האפשרות לצאת מן השחזור.

כשהעבר נכנס לתוך המריבה הזוגית

כדי להבין שחזור בין דורי של גירושין, חשוב לרדת מן השפה המופשטת אל רגעים יומיומיים. הדפוס אינו מופיע בדרך כלל כהצהרה דרמטית. הוא מופיע במטבח, בנסיעה, בשיחת טלפון שלא נענתה, בשתיקה לפני השינה, בהערה על כסף, בילדים, במיניות, בחגים ובמפגשים משפחתיים. אלה המקומות שבהם הזוגיות העכשווית פוגשת את הזוגיות שראה האדם בילדותו.

אישה שגדלה בבית שבו האם אמרה שוב ושוב שאי אפשר לסמוך על גברים, עשויה לשמוע כל שכחה של בן הזוג כהוכחה לאותה טענה. אישה שראתה את אמה נבלעת בתוך נישואים שבהם לא היה לה קול, עשויה להיבהל מאוד מכל בקשה של בן הזוג להתחשבות. לא מפני שהבקשה עצמה בהכרח פוגענית, אלא מפני שהיא נוגעת במקום פנימי שבו התחשבות נתפסת כהיעלמות. לעומת זאת, אישה שגדלה בבית שבו האם פירקה קשרים בפתאומיות, עשויה לפחד מכל כעס שלה עצמה, כאילו עצם הכעס כבר מוביל לגירושין.

במריבה זוגית רגילה, שני אנשים רבים על משהו שקרה. במריבה טעונה בשחזור בין דורי, הם רבים גם עם רוחות מן העבר. בן הזוג שואל למה היא נפגעה כל כך, והיא אינה יודעת להסביר, כי הפגיעה אינה שייכת רק לרגע. היא שייכת לשנים שבהן ראתה את אמה נעלבת, מושתקת או מתפרקת. לעיתים היא תאמר משפט כמו: אני לא מוכנה לחיות כמו אמא שלי. זה משפט חשוב, אך גם מסוכן. הוא מראה שהזוגיות אינה נבחנת רק בפני עצמה, אלא גם דרך השוואה מתמדת לחיי האם.

גם לבן הזוג יש תפקיד בתהליך, אך לא כתפקיד פשטני של אשם או מציל. לעיתים הוא באמת מתנתק, פוגע, מזלזל או אינו פנוי רגשית. במקרים כאלה חשוב לא להפוך כל מצוקה זוגית להשלכה בלבד. טיפול טוב אינו מוחק את המציאות. הוא שואל מה באמת קורה בקשר, וגם מה נוסף לקשר מתוך ההיסטוריה. ההבחנה הזו חיונית, משום שהיא מגינה מפני שתי טעויות: להאשים את בן הזוג בכל, או להאשים את המטופלת בכך שהיא רק משחזרת.

במובן הזה, שחזור בין דורי הוא לא רק עניין של אם ובת. האב, האקלים בבית, מצב כלכלי, טראומות משפחתיות, נאמנויות סמויות, סודות, מחלות, הגירה, תרבות ועמדות חברתיות כלפי נישואים וגירושים, כולם עשויים להשתתף ביצירת התסריט. האם יכולה להיות הדמות המרכזית בסיפור, אבל היא אינה הסיפור כולו. הרחבת המבט הזו מאפשרת למטופלת להרגיש פחות אשמה ופחות מאשימה, ויותר סקרנית כלפי עצמה.

בשלב זה העבודה הטיפולית הופכת מעשית מאוד. המטופלת לומדת לזהות מתי היא מגיבה לבן הזוג שלה, ומתי היא מגיבה גם לאביה, לאמה, או לילדה שהייתה. היא לומדת להאט את הרגע שבו הפגיעה הופכת למסקנה סופית. היא לומדת לשאול: מה קרה עכשיו, מה זה הזכיר לי, ומה אני יודעת היום שלא ידעתי אז. אלה שאלות פשוטות לכאורה, אבל הן פותחות מרחב נפשי שבו השחזור כבר אינו מפעיל אותה באופן עיוור.

יחסי העברה והעברה נגדית בטיפול

בטיפול פסיכודינמי עם נשים החוות שחזור בין דורי של גירושין, יחסי ההעברה וההעברה הנגדית נעשים לזירה מרכזית. המטפלת עשויה להיחוות בתחילת הדרך כבת ברית מושלמת: זו שמבינה את הסבל, זו שמקשיבה בלי לשפוט, זו שאינה כמו האם, האב או בן הזוג. במצב כזה המטופלת יכולה להרגיש שסוף סוף יש מישהי שמבינה אותה באמת. אך דווקא משום שהקשר הטיפולי נעשה משמעותי, הוא עלול בהמשך לשאת עליו את אותם פחדים ישנים.

כאשר המטפלת שואלת שאלה שאינה מתיישבת עם עמדת המטופלת, מציעה לראות גם את חלקה בקשר, או אינה מגיבה באופן שהמטופלת קיוותה לו, היא עלולה להיחוות לפתע כדמות ביקורתית, נוטשת או לא נאמנה. המטופלת עשויה להרגיש שהמטפלת עברה לצד של בן הזוג, שהיא אינה מבינה את עומק הפגיעה, או שהיא חוזרת על משהו מן האם. זה רגע עדין מאוד. אם המטפלת ממהרת להגן על עצמה, להסביר, לפרש או לתקן, היא עלולה לשחזר בדיוק את החוויה שממנה המטופלת באה.

העברה נגדית חשובה לא פחות. מטפלת יכולה למצוא את עצמה מרגישה רצון עז להציל את המטופלת, לכעוס על בן הזוג שלה, להזדהות עם האם, להשתעמם מחזרתיות הסיפור, או לחוש תסכול מכך שהמטופלת מבינה אך אינה משתנה. רגשות אלה אינם תקלה. הם חומר קליני. הם עשויים ללמד שהמטפלת נמשכת לתוך המערכת המשפחתית הפנימית של המטופלת. השאלה אינה אם רגשות כאלה יופיעו, אלא האם ניתן יהיה לחשוב אותם במקום לפעול מתוכם.

במקום לדבר בשפה טכנית מדי, נכון יותר לומר שהסכנה היא פספוס רגשי. פספוס כזה מתרחש כאשר המטפלת שומעת רק את התוכן, אך אינה שומעת את הבקשה הלא מודעת שמתחתיו: אל תהיי כמו אמא, אל תעזבי אותי, אל תשפטי אותי, אל תכריחי אותי לבחור בין נאמנות לעצמי לבין נאמנות למשפחה שלי. כאשר המטפלת מצליחה להחזיק את הבקשות האלה מבלי להיבהל מהן, נוצר מרחב טיפולי שאינו משחזר את התגובה ההורית המקורית.

במרחב כזה המטופלת יכולה לראשונה לחוות קשר שבו מותר לה להיות גם כואבת וגם אחראית. גם פגועה וגם חושבת. גם נאמנה לאמה וגם נפרדת ממנה. זה שינוי עמוק, משום שהוא אינו מתרחש רק דרך הבנה שכלית, אלא דרך חוויה מתקנת של קשר. כאשר המטפלת אינה הופכת לאם הפוגעת, לבן הזוג המאכזב או לדמות שדורשת הכרעה מיידית, המטופלת לומדת בהדרגה שאפשר להיות בתוך קשר גם כאשר יש מתח, אכזבה וכעס.

כאן נמצא אחד המפתחות לשבירת הדפוס. המטופלת אינה צריכה למחוק את אמה מתוכה, ואינה צריכה להישאר נאמנה לסבלה. היא יכולה להתחיל לבנות עמדה שלישית: עמדה שבה היא מכירה בהיסטוריה שלה, אך אינה מנוהלת על ידה. במובן זה, עבודת העברה נגדית מדויקת יכולה להפוך את הטיפול למקום שבו השחזור מופיע, אך הפעם אינו חייב להסתיים באותה דרך.

התנאים להפסקת שחזור בין דורי של גירושין

הפסקת שחזור בין דורי אינה מתרחשת מתוך תובנה בלבד. אדם יכול להבין היטב שהוא חוזר על דפוס משפחתי ועדיין להמשיך לפעול מתוכו. הסיבה לכך היא שדפוסים כאלה אינם רק רעיונות. הם דרכי ויסות, דרכי הגנה ודרכי הישרדות. הם עזרו לנפש להתארגן מול מציאות מוקדמת מורכבת, ולכן אי אפשר לוותר עליהם רק מפני שהם אינם יעילים עוד. צריך לבנות תחתיהם אפשרות נפשית אחרת.

התנאי הראשון הוא יצירת מרחב רגשי בטוח. לא מרחב שבו הכול נאמר בעדינות בלבד, אלא מרחב שבו אפשר לשאת מורכבות. מטופלת צריכה להיות מסוגלת לומר שהיא אוהבת את אמה וכועסת עליה, מזדהה איתה ומתנגדת לה, מרחמת עליה וגם רוצה להשתחרר ממנה. כל עוד רגשות אלה נחווים כבלתי נסבלים, הנפש תמשיך לפצל אותם. רק כאשר אפשר להחזיק כמה אמיתות יחד, מתחילה תנועה לעבר אינטגרציה.

התנאי השני הוא הבחנה בין עבר להווה. זו אינה הבחנה פשוטה, משום שהעבר אינו מופיע כזיכרון בלבד. הוא מופיע בגוף, בתגובות, באינטואיציות, בתחושת סכנה ובוודאות פנימית. מטופלת יכולה להרגיש שהיא יודעת שבן הזוג עומד לנטוש אותה, גם כאשר אין לכך בסיס ברור. היא יכולה להרגיש שכל ויתור קטן יוביל למחיקה עצמית. העבודה הטיפולית אינה מבטלת את התחושות האלה, אלא עוזרת לה לשאול מה שייך לכאן ועכשיו, ומה שייך לשם ואז.

התנאי השלישי הוא פיתוח יכולת לראות את בן הזוג כאדם נפרד. לא כהמשך של האב, לא כפיצוי על האם, לא כמי שאמור לתקן ילדות שלמה, ולא כמי שמגלם את כל הסכנות של קשר. ראייה נפרדת כזו אינה מבטיחה שהקשר יישמר. לפעמים דווקא מתוך ראייה צלולה יותר, המטופלת תבחר להתגרש. ההבדל הוא שהפעם הבחירה תהיה פחות כפויה, פחות טעונה בנאמנויות נסתרות, ויותר מחוברת למציאות הזוגית עצמה.

התנאי הרביעי הוא אבל. כדי להפסיק לשחזר, צריך לעיתים להתאבל על מה שלא היה: על אם שלא הצליחה לראות, על אב שלא היה נוכח, על ילדות שבה הילדה נשאה יותר מדי, על פנטזיה שיום אחד הזוגיות תתקן הכול. האבל הזה כואב, אבל הוא גם משחרר. כל עוד האדם מצפה מן הזוגיות הבוגרת לרפא את כל מה שנפצע בילדות, הקשר נושא עומס שאינו יכול לשאת. כאשר האבל מתחיל להיעשות אפשרי, הזוגיות יכולה להפוך לקשר בין שני אנשים, ולא לזירה של תיקון בין דורי בלתי נגמר.

בתוך טיפול פסיכולוגי, שבירת שחזור בין דורי אינה מחייבת ניתוק מן המשפחה או דחייה של האם. להפך, לעיתים היא מאפשרת יחס מורכב, מפוכח וחומל יותר כלפיה. הבת יכולה להבין שאמה הייתה גם מוגבלת וגם אוהבת, גם פוגעת וגם פגועה, גם דמות להזדהות וגם דמות שממנה צריך להיפרד. מתוך עמדה כזו, היא יכולה להתחיל לשאול לא רק ממה אני בורחת, אלא לאן אני רוצה ללכת. זו כבר אינה תגובה לעבר. זו התחלה של בחירה.

ביבליוגרפיה

Amato, P. R. 1996. Explaining the Intergenerational Transmission of Divorce. Journal of Marriage and the Family, 58, 628 עד 640.

Bohleber, W. 2007. Remembrance, trauma and collective memory: The battle for truth in the inner and outer world. International Journal of Psychoanalysis, 88, 329 עד 352.

D’Onofrio, B. M., Turkheimer, E., Emery, R. E., Slutske, W. S., Heath, A. C., Madden, P. A. F., and Martin, N. G. 2007. A Children of Twins Study of Parental Divorce and Offspring Psychopathology. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 48, 667 עד 675.

Fairbairn, W. R. D. 1952. Psychoanalytic Studies of the Personality. Routledge.

Faimberg, H. 2005. The Telescoping of Generations: Listening to the Narcissistic Links Between Generations. Routledge.

Fonagy, P., and Target, M. 1997. Attachment and reflective function: Their role in self organization. Development and Psychopathology, 9, 679 עד 700.

Fraiberg, S., Adelson, E., and Shapiro, V. 1975. Ghosts in the nursery: A psychoanalytic approach to the problems of impaired infant mother relationships. Journal of the American Academy of Child Psychiatry, 14, 387 עד 421.

Slade, A. 2005. Parental reflective functioning: An introduction. Attachment and Human Development, 7, 269 עד 281.

Wolfinger, N. H. 1999. Trends in the Intergenerational Transmission of Divorce. Demography, 36, 415 עד 420.

המאמר נכתב על ידי ויקטוריה גרשקוביץ, פסיכותרפיסטית ומטפלת, העוסקת בעבודה טיפולית עם דפוסים רגשיים, קשרים בין דוריים, זוגיות ותהליכי שינוי נפשיים.