מכתב בלי כתובת
12/01/2025 Psychologim.com
Psychologim.com | 10/01/2025 14:02כשאייל גולן, אחד הזמרים האהובים ביותר בישראל, מצא את עצמו במרכז פרשת "משחקי החברה", נדמה היה כי כל האשליות סביבו מתחילות להתנפץ. בעיני רבים, הוא היה "מלך", כמו בשירו המפורסם, אך הממלכה הזו הסתירה סודות אפלים שבהם הפנטזיה של קרבה לכוכב גדול הפכה למציאות של ניצול ויחסי כוח לא שוויוניים.
תרבות ההערצה מעניקה לדמויות כמו גולן מעמד מיוחד, כמעט אלוהי. נערות צעירות רואות במפגש עם דמות כזו לא רק חוויה חד-פעמית, אלא הגשמה של חלום. הן שואפות "לחיות את החלום", אך פעמים רבות, הגבול בין חלום למציאות מיטשטש עד לכדי פגיעה.
מבחינה פסיכולוגית, תופעה זו נקשרת למנגנוני השלכה והזדהות. המעריצות משליכות על גולן את רצונן להרגיש נחשבות, נראות ומיוחדות. הקרבה אליו מייצרת אצלן תחושת ערך רגעית, אך כשמתגלה שמדובר במערכת מניפולטיבית של ניצול, תחושת הערך הזו מתמוססת והופכת לבושה, אכזבה ובגידה עצמית.
השיר "מי שמאמין לא מפחד" הפך לסמל של גולן, אך עבור אותן נערות, האמונה בו הפכה למקום שבו הפחד והכאב השתלטו. הן האמינו שמי שמעריץ לא נפגע, אך המציאות הציבה בפניהן מציאות שונה – מציאות שבה ההערצה הייתה קרקע פוריה לניצול.
בפרשת "משחקי החברה", דינמיקת הניצול בין אייל גולן לבין המעריצות הצעירות חושפת את המנגנונים הפסיכולוגיים שמאפשרים לכוח להפוך לכלי שליטה. נערות שהאמינו כי הן זוכות להזדמנות חד-פעמית להתקרב לדמות שהעריצו, מצאו את עצמן במצבים שבהם תחושת הבחירה שלהן ניטלה מהן.
מבחינה פסיכולוגית, יחסי כוח מתאפיינים בכך שהצד החזק מנצל את חולשתו של הצד השני, לעיתים מבלי שהקורבן מזהה את המניפולציה בזמן אמת. עבור נערות מתבגרות, שעדיין מגבשות את זהותן האישית, הקרבה לדמות כמו גולן מהווה חיזוק חברתי ורגשי עצום. הן רואות בו לא רק זמר, אלא דמות נערצת שנוכחותה מעניקה להן תחושת ערך.
הפסיכולוגית ג'ודית לואיס הרמן, מחלוצות חקר הטראומה, מסבירה שיחסים מניפולטיביים נוצרים כאשר הקורבן מפתח תלות רגשית בתוקף. בפרשת גולן, המעריצות הצעירות לא רק העריצו אותו, אלא האמינו שהקרבה אליו תעניק להן תוקף חברתי – תחושת "מיוחדות" שאולי לא זכו לה בחיי היומיום שלהן.
אחת העדויות בפרשה מספרת על נערה שהוזמנה למפגש עם גולן וחשבה שהיא זוכה ליחס אישי ויוצא דופן. אך כאשר הגיעה, מצאה את עצמה בסיטואציה שבה גבולותיה נחצו באופן שהיא לא צפתה. זו דוגמה ברורה לניצול יחסי כוח – תחושת הערצה וחלום אישי שהפכו למציאות של כפייה וחוסר אונים.
השיר "לנצח בני" מזכיר אהבה נצחית, אך במקרה הזה, האמון של הנערות נסדק לנצח. הקשר שנראה תחילה כהגשמת חלום הפך למקור של כאב ובגידה. תחושות אלו מעצימות את הפגיעה הנפשית, שכן הן מערערות את היכולת של הקורבן לסמוך על אחרים או על עצמה.
במקרים של ניצול יחסי כוח, אחת התחושות המרכזיות שהקורבנות חוות היא אשמה – "למה לא עצרתי את זה?" או "איך לא הבנתי מה קורה?". תחושות האשמה הללו ניזונות מהמסרים שהחברה שולחת, ולעיתים אף מהשיח התקשורתי שמטיל ספק בעדויות הקורבנות.
פרשת "משחקי החברה" הכתה גלים לא רק בקרב הקורבנות הישירות, אלא גם בקרב החברה הישראלית כולה. מדובר בפרשה שחשפה את התפרים הדקים שבין תרבות ההערצה לבין המנגנונים שמאפשרים ניצול שיטתי של יחסי כוח. החברה, שמעלה דמויות ציבוריות למעמד כמעט קדוש, נאלצה להתמודד עם שאלות קשות: האם הערצה עיוורת יכולה להוביל להתעלמות מפגיעות? והאם אנחנו, כחברה, מספקים די הגנה למי שנמצאים בעמדות פגיעות?
התגובות הציבוריות לפרשה היו מורכבות ולעיתים מנוגדות. מצד אחד, היו מי שזעמו על המעשים הנטענים ותמכו במתלוננות. מצד שני, רבים בחרו להגן על גולן, בטענה שהוא נרדף בתקשורת ושפסקי הדין ניתנו על ידי הציבור, ולא בבית המשפט. הדינמיקה הזו יצרה שיח טעון שבו הקורבנות, במקום לקבל חיבוק ותמיכה, נאלצו להתמודד עם ביקורת חברתית ולעיתים אפילו עם האשמות ישירות.
בתחום הפסיכולוגיה החברתית, התופעה הזו מוסברת באמצעות "האשמת הקורבן" – תופעה שבה החברה מעדיפה להטיל את האחריות על הקורבן במקום להתמודד עם המציאות המטרידה. תופעה זו נובעת מהרצון להאמין שהעולם הוא מקום צודק, ולכן אם קרה משהו רע למישהו, זה חייב להיות באשמתו. במקרה של פרשת גולן, האשמת הקורבן אפשרה לחלק מהציבור להיאחז בתפיסתם החיובית על הזמר ולהימנע מהתמודדות עם המציאות הקשה של ניצול מיני.
הפרשה העלתה גם את השאלה עד כמה אנחנו כחברה מכירים בחומרת הפגיעות הנפשיות של הקורבנות. כשאחת המתלוננות, טאיסיה זמולוצקי, נחשפה בפנים גלויות והתראיינה בתקשורת, היא סיפרה על התחושות הקשות שנשארו איתה מאז האירועים. היא תיארה את הפגיעה ככזו שחדרה לעומק אישיותה, ערערה את תחושת הביטחון העצמי שלה, והשפיעה על מערכות היחסים שלה עם עצמה ועם הסביבה.
השתתפותה של טאיסיה בדיוני הכנסת הוסיפה מימד נוסף לפרשה. היא לא רק סיפרה את סיפורה, אלא גם קראה לשינוי מערכתי בחקיקה וביחס החברתי לקורבנות עבירות מין. הופעתה בכנסת הייתה אקט של אומץ, אך גם חשפה אותה לביקורת נוספת מצד הציבור והתקשורת.
השיר "אם יש גן עדן" מעורר מחשבה על עולם מושלם שבו הכל מתנהל בצדק, אך הפרשה הזו חשפה עד כמה אנחנו רחוקים מגן עדן חברתי. הקורבנות חוו לא רק פגיעה אישית, אלא גם פגיעה חברתית כפולה – מצד המערכת שלא תמיד סיפקה להן הגנה, ומצד חברה שלא תמיד ידעה להקשיב ולהאמין להן.
התקשורת שיחקה תפקיד מרכזי בפרשת "משחקי החברה". מצד אחד, היא הביאה את סיפורי הקורבנות לאור הזרקורים, נתנה להן קול ובמה לספר את החוויות הקשות שעברו. מצד שני, התקשורת גם הציפה דינמיקות של שיפוטיות, האשמת הקורבן ופולמוס ציבורי שסיבך את ההתמודדות של הנפגעות עם הטראומה האישית שלהן.
כתבות וראיונות סביב הפרשה הפכו את הנושא לשיחת היום. במיוחד כשהמתלוננות נחשפו, כמו טאיסיה זמולוצקי, המתח בין האמפתיה לקורבנות לבין ההגנה על גולן הפך לעימות בולט. החשיפה הפומבית של טאיסיה בתוכנית "יהיה טוב" בכאן 11 הייתה נקודת מפנה. היא שיתפה את כאבה והסבירה כיצד הפגיעה ממשיכה ללוות אותה שנים אחרי האירועים. עדותה הציפה שאלות נוקבות על החברה ועל דמותו של גולן, אך גם עוררה עליה מתקפות מצד מגניו של הזמר.
התקשורת, ככלי רב עוצמה, לא הסתפקה רק בהצגת העובדות. היא גם נתנה במה לדעות ולפרשנויות שונות, שחלקן תרמו לשיח פתוח ובריא, ואחרות הוסיפו שמן למדורה. לדוגמה, חלק מהכותרות נטו להאדיר את גולן ולצייר אותו כקורבן של "ציד מכשפות", בעוד אחרות הצביעו על הקורבנות כמי שניצלו את ההזדמנות לפרסום אישי. התיאורים האלה יצרו שדה קרב חברתי שבו הקורבנות, במקום לקבל תמיכה מלאה, הפכו לעיתים לאובייקט של שיפוט ומחלוקת.
בהיבט הפסיכולוגי, הלחץ הציבורי והתקשורתי על הקורבנות הוא פצע נוסף על הטראומה. מחקרים מראים שחשיפה תקשורתית יכולה לשמש ככלי לריפוי עבור קורבנות עבירות מין, אך רק אם היא מתבצעת בתנאים שמגנים על הנפגעות. במקרים כמו פרשת גולן, החשיפה הציבורית הייתה דו-משמעית – היא גם העצימה את קולן של המתלוננות, וגם הפכה אותן למטרה לביקורת ציבורית ולעיתים לביזוי.
לזמר כמו אייל גולן, ששיריו כמו "צליל מיתר" ו"מי שמאמין" ליוו את הציבור הישראלי שנים רבות, היה גיבוי תרבותי וחברתי חזק. התמיכה שקיבל ממעריציו ומחלק מהתקשורת יצרה דינמיקה שבה הקורבנות התקשו להילחם על צדקתן. הדבר משקף תופעה רחבה יותר, שבה דמויות ציבוריות זוכות לעיתים לחסינות חברתית, גם כאשר עדויות חמורות מצביעות על פגיעתן באחרים.
התפקיד של התקשורת, אם כן, צריך להיות יותר מאוזן. עליה לשאול שאלות נוקבות, אך גם לשמש קול לקורבנות ולסייע ביצירת שיח חברתי שמקדם שינוי ולא הסלמה.
אחת מנקודות השיא בפרשת "משחקי החברה" הייתה החשיפה הפומבית של טאיסיה זמולוצקי, אחת המתלוננות המרכזיות. החשיפה שלה בתקשורת ובדיונים בכנסת הייתה רגע משמעותי, שבו היא לקחה שליטה על הסיפור שלה וניסתה לשנות את השיח הציבורי על ניצול מיני ויחסי כוח. אך לחשיפה מסוג זה יש גם צדדים מורכבים מבחינה נפשית וחברתית.
עבור טאיסיה, שהופיעה לראשונה בגלוי בכתבה נרחבת ותוכנית תחקירים, החשיפה הייתה לא רק אקט של אומץ אלא גם חלק מתהליך אישי של החלמה. עצם היכולת להשמיע את קולה בפומבי ולשתף את החוויות שלה עשויה הייתה להעניק לה תחושת שליטה על הסיפור שנחטף ממנה. מבחינה פסיכולוגית, פעולה זו עשויה לסייע בהחזרת תחושת הכוח שאבדה בעקבות הטראומה.
עם זאת, חשיפה ציבורית, במיוחד בפרשות מתוקשרות כמו זו, אינה חפה מסיכונים. הקורבנות מוצאות את עצמן חשופות לביקורת, לשיפוטיות ולתגובות שמטילות ספק באמינותן. השיח הציבורי שנלווה לחשיפתה של טאיסיה כלל גם תמיכה רבה, אך גם הערות שנויות במחלוקת שהעמידו אותה שוב בעמדת התגוננות. עבור מי שכבר חוו בגידה וניצול, התגובות הללו עלולות להעצים את תחושת הפגיעה.
בפסיכולוגיה, תהליך החשיפה הוא שלב עדין בתהליך ההחלמה של קורבנות. מצד אחד, הוא מאפשר להן לעבד את החוויות הטראומטיות ולתת להן הקשר מחדש. מצד שני, הוא עלול להציף מחדש את התחושות הקשות שקשורות לאירועים, במיוחד אם הקורבן נתקל בתגובות שליליות או ספקנות מצד הסביבה.
טאיסיה, שנכנסה גם לדיוני הכנסת וקראה לשינוי מערכתי, הדגישה את הצורך בתמיכה רחבה לקורבנות עבירות מין. היא דיברה על הקשיים הנפשיים, הפיזיים והחברתיים שעמם נאלצה להתמודד מאז האירועים, וקראה לחברה להקשיב ולשנות את הדרך שבה אנו מתייחסים לנפגעות ונפגעים.
השיר "כשאת איתו" של גולן, שכולו עוסק באהבה נכזבת, מקבל משמעות אחרת בהקשר זה – שכן הפרשה כולה מייצגת תחושת בגידה עמוקה, לא רק של הקורבנות באדם שהעריצו, אלא גם של החברה כולה שאינה תמיד יודעת כיצד לתמוך בהן.
החשיפה הציבורית של המתלוננות בפרשה היא תזכורת לכך שהדרך לצדק אינה קלה ואינה תמיד מספקת את הריפוי המלא. אך היא גם צעד חשוב במאבק רחב יותר לשינוי חברתי, לחיזוק הקורבנות וליצירת חברה שמכירה בפגיעות ובאחריות שלה כלפיהן.
פרשת "משחקי החברה" הותירה חותם עמוק לא רק על הקורבנות, אלא גם על התרבות והערכים החברתיים בישראל. הפרשה הציפה שאלות נוקבות על הכוח שאנו מעניקים לדמויות ציבוריות, על האחריות החברתית שלנו כלפי קורבנות עבירות מין, ועל המנגנונים שמאפשרים לניצול כזה להתרחש ולהשתמר.
התרבות הישראלית, שמעריצה דמויות ציבוריות ומעניקה להן מעמד כמעט מיתי, נקלעה למשבר ערכי בעקבות הפרשה. אייל גולן, שהשירים שלו היו חלק מהפסקול הלאומי, מצא את עצמו מתמודד עם טענות חמורות על ניצול כוחו ומעמדו. ההזדהות הרחבה עם גולן מצד מעריציו ומצד חלק מהתקשורת שיקפה את הקושי של החברה לקבל את האפשרות שדמות אהובה ונערצת עלולה לפעול באופן מוסרי מפוקפק.
עם זאת, הפרשה גם פתחה את הדלת לדיון ציבורי רחב יותר על תרבות ההערצה ועל הערכים שהיא מנחילה. המקרה הדגיש את החשיבות של חינוך מגיל צעיר על גבולות, כבוד הדדי ואחריות חברתית. דיונים בבתי ספר, באקדמיה ובתקשורת הפכו את הסיפור של הפרשה לנקודת מוצא לשיח ערכי חדש.
הצגת סיפורי הקורבנות, כמו זה של טאיסיה זמולוצקי, העלתה על סדר היום את הנושא של האחריות החברתית כלפי נפגעי עבירות מין. החשיפה שלה, הן בתקשורת והן בכנסת, הפכה אותה לסמל של אומץ והובילה לקריאות לשינוי חקיקה שיגן על נפגעות ונפגעים טוב יותר.
הפרשה גם העלתה שאלות על מעמדם של ידוענים ועל האחריות שלהם כלפי הקהל שלהם. השיר "אני קורא לך" של גולן, שבעבר נתפס כהצהרה של אהבה ונאמנות, מקבל בהקשר של הפרשה משמעות אירונית. הקריאה למעריצות הצעירות הפכה בעיני רבות להזמנה לניצול, והדבר מדגיש את הצורך בדמויות ציבוריות לקחת אחריות על האופן שבו הן מתנהלות ומשפיעות על סביבתן.
בסופו של דבר, פרשת "משחקי החברה" היא לא רק סיפור על אייל גולן וקורבנותיו – היא סיפור על החברה כולה. היא חושפת את הפער בין הערכים שאנו מצהירים עליהם לבין המציאות שבה אנו חיים. היא קוראת לנו לחשוב מחדש על היחס שלנו לכוח, הערצה ומוסר, ולשאול את עצמנו איך נוכל לבנות חברה טובה וצודקת יותר.
הפרשה הותירה פצע עמוק, אך גם פתחה הזדמנות לתקן. אם נדע ללמוד ממנה, נוכל ליצור שיח חדש – כזה שמוקיע ניצול, תומך בקורבנות ומציב גבולות ברורים לכל אדם, גם אם הוא בעמדת כוח.
