האם טראמפ יתקוף באיראן? למה ההמתנה שוברת אותנו נפשית

הטלפון רוטט. אתם כבר יודעים שזו התראה חדשותית. הלב קופץ עוד לפני שקראתם מילה, והגוף שלכם מגיב כאילו משהו כבר קרה – למרות שעדיין לא קרה כלום.

אנחנו חיים כבר תקופה ארוכה במעין מצב המתנה מתמשך. השאלה המרחפת באוויר לגבי כוונותיו של נשיא ארצות הברית, והתגובה האפשרית של איראן, הפכה למוזיקת הרקע של חיינו. אבל בזמן שהפרשנים באולפנים מנתחים תרחישים גיאו-פוליטיים בקור רוח, בתוך הבתים שלנו פנימה מתרחשת מערכה שקטה ומתישה הרבה יותר.

מחקרים בפסיכולוגיה של סטרס מצביעים על תופעה לא אינטואיטיבית. חוסר ודאות מתמשך מפעיל את מערכת האיום במוח בעוצמה גבוהה יותר ואף רעילה יותר, מאשר התמודדות עם משבר חריף אך נקודתי. המוח האנושי, שנועד מבחינה אבולוציונית לזהות נמרים בג'ונגל ולהגיב אליהם כאן ועכשיו, פשוט לא בנוי לעבד איום בלתי נראה שאין לו תאריך תפוגה. הוא מעדיף לדעת שמשהו רע עומד לקרות, מאשר לא לדעת מתי, איך, והאם הוא בכלל יקרה. כשהאיום עמום, המוח נתקע על מצב של "סריקת סכנות" אינסופית.

וזה קורה עכשיו כמעט בכל בית בישראל, והמחיר הפיזי הופך לממשי. בסלון אחד, בת זוג מבקשת לכבות את הפאנל באולפן כי "זה עושה לה רע", בזמן שהשני מרגיש שאם לא ישמע את העדכון האחרון הוא יאבד לחלוטין את השליטה. במקום אחר, אמא מתהפכת במיטה בשתיים בלילה, קמה שוב לבדוק את שישיות המים בממ"ד, וקמה בבוקר עם לסתות כואבות מרוב כיווץ לא מודע בשנתה.

במקביל, מילואימניק שרק חזר הביתה מסתובב בתחושה שהוא כבר מגויס נפשית לצו 8 שעוד לא הגיע, ומתקשה להתרכז במייל פשוט בעבודה. "הערפל המוחי" הזה שאנחנו חווים לא נובע מעצלנות; הוא קורה כי רוב משאבי הקשב שלנו מופקעים מאיתנו לטובת ניטור האיום החיצוני. כולנו חיים בתחושה שמשהו עומד לקרות, אבל אי אפשר להתכונן אליו באמת.

המועקה הכבדה הזו דוחפת אותנו לחפש אשליית שליטה, והמלכודת הזמינה ביותר נמצאת אצלנו בכף היד. אנחנו גוללים באתרי החדשות שוב ושוב, מרעננים את הפיד ובולעים כל רסיס מידע, שמועה מטלגרם או הערכה של פרשן תורן. מבחינה פסיכולוגית, זו הדרך של המוח לנסות לייצר ודאות בכוח בתוך מציאות כאוטית. אנחנו בודקים את החדשות בתקווה למצוא כותרת שתגיד לנו "הכל בסדר, אפשר לחזור לשגרה".

אבל בפועל? ההצפה הזו רק מחמירה את המצב. היא מעמיקה את תחושת העמימות ומייצרת עומס רגשי שלעיתים הופך ממש למצוקה המזכירה התקף חרדה. כל רענון של המסך שולח עוד מכת קורטיזול (הורמון הלחץ) אל מחזור הדם, ומשאיר את מערכת העצבים שלנו מחושמלת.

המתח הזה לא נעצר במסך; הוא מחלחל לכל חלקה טובה בבית ומייצר מעגלי הדף של תסכול. אנחנו מוצאים את עצמנו מאבדים סבלנות מול הילדים מהר מהרגיל, או מתפרצים על בן או בת הזוג בגלל כלים בכיור. הפסיכולוגיה קוראת לזה "התקה" – אנחנו מוציאים את התסכול על מה שקרוב וזמין, פשוט כי אנחנו לא יכולים לצעוק על המציאות הביטחונית. הילדים, שמשמשים כסייסמוגרפים אנושיים, קולטים את התדר המתוח הזה גם אם אנחנו מנסים להסתיר אותו, ולעיתים קרובות יגיבו בקשיי שינה משלהם או בנסיגה התנהגותית.

ואם אתם מרגישים מותשים מהדריכות הזו, אתם לא לבד.

אז איך בכל זאת עוצרים את סחרור המחשבות ויורדים מהרכבת הזו? הפתרון אינו בהכרח ניתוק מוחלט מהמציאות, אלא תחזוקה אקטיבית של איים של שפיות. זה מתחיל בהחלטה מודעת לקחת בחזרה את השליטה על תשומת הלב שלנו. במקום להישאב לחדשות סביב השעון ולתת להתראות לנהל אותנו, אפשר להחליט שמתעדכנים רק פעמיים ביום, בשעות מוגדרות.

ברגעי שיא של מתח, כשהלב דופק מהר והמחשבות טסות קדימה אל התרחיש הגרוע מכל, תרגילי קרקוע פשוטים שמחזירים את הגוף לחוויה חושית מיידית יכולים להוריד את עוצמת הדריכות בתוך דקות. התמקדות מודעת בנשימה, מגע במים קרים, או אפילו תשומת לב לתחושת הרגליים על הקרקע – כל אלו פעולות של מיינדפולנס שמשדרות למוח שהסכנה אינה קורית עכשיו. ומעל לכל, דווקא בימים כאלו של חוסר ודאות מוחלט, שמירה קנאית על שגרת יומיום פשוטה – ארוחות מסודרות, עבודה, ופעילות גופנית – היא העוגן החזק ביותר שמאותת למערכת העצבים שהעולם עדיין יציב ומתפקד.

אבל לפעמים, ההמתנה הזו פשוט גובה מחיר יומיומי כבד מדי שאי אפשר לצלוח לבד. כשהמתח הופך לכרוני, פוגע באיכות השינה לאורך זמן, או מייצר משברים וקונפליקטים בבית שמצריכים מרחב של טיפול זוגי, זו נורה אדומה שדורשת התייחסות. כלים ממוקדים מתוך עולם הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי יכולים לעשות סדר בכאוס הרגשי הזה, לעזור לזהות את החשיבה הקטסטרופלית ולהעניק אוויר לנשימה.

אם התחושה הזו כבר משבשת את התפקוד שלכם, שיחה עם איש מקצוע יכולה להיות עוגן משמעותי שמחזיר את תחושת המסוגלות בתקופה של חוסר יציבות. המיגון הנפשי חשוב עכשיו לא פחות מהמיגון הפיזי. באתר שלנו תמצאו אינדקס מטפלים מאומת שמאפשר חיפוש לפי אזור (לדוגמה, אם אתם מחפשים פסיכולוגים בתל אביב), כך שתוכלו לפנות לעזרה קרובה וזמינה.