תסביך אדיפוס כמבוך נפשי תרבותי
18/06/2025 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 08/01/2026 16:10הקליניקה של מצבים ראשוניים מעמידה במרכז הדיון תופעה ארכאית ורבת עוצמה: הכמיהה לחזרה אל מצב של "אחדות" ראשונית. אולם, כדי להבין את עומק הטרגדיה המגולמת בתופעה זו, עלינו לדייק בהגדרה התיאורטית ולהבחין בין שתי רמות של קיום נפשי. ברמה אחת, מדובר בפנטזיה לא מודעת – משאלה למחוק את הגבולות שבין העצמי לאובייקט מתוך תקווה לריפוי. אך ברמה עמוקה וראשונית יותר, כפי שמלמדים אותנו דונלד מלצר ופרנסיס טסטין, אין מדובר רק בפנטזיה ייצוגית, אלא בחוויה תחושתית של היעדר נפרדות. עבור מטופלים מסוימים, המיזוג אינו "משאלה" אלא מצב הצבירה היחיד המוכר; אין שם עדיין סובייקט נפרד שיכול לדעת שהוא משתוקק, אלא ישנה חוויה גופנית-נפשית שבה כל נפרדות נחווית כקריעה פיזית של העור.
במוקד הדיון עומד המושג "התיקון הבלתי אפשרי". מדוע הוא מוגדר כך? משום שבלב התנועה הנפשית הזו שוכן כשל לוגי וקיומי. הנפש – בין אם מתוך פנטזיה ובין אם מתוך צורך הישרדותי-חושי – מחפשת לתקן את חווית העצמי הפגועה באמצעות היאחזות באובייקט חיצוני. הפרדוקס הוא אכזרי: עצם הפנייה אל אובייקט חיצוני (כמו המטפל) מאשרת את היותו נפרד, ולכן הפעולה עצמה עומדת בסתירה למטרת העל שלה – ביטול הנפרדות. ככל שהאדם מנסה חזק יותר "להידבק" לאחר כדי להרגיש שלם, כך הוא מתנגש שוב ושוב בעובדה הבלתי נמנעת שהאחר הוא יצור בעל תודעה נפרדת.
מצב זה מוביל למעגליות טראגית. המטופל מנסה להשתמש באובייקט כדי לווסת את עולמו הפנימי באופן אומניפוטנטי. הוא עשוי לדרוש התאמה טוטאלית, כזו המאפיינת את הקשר של העובר ברחם, שבו אין פער בין צורך לסיפוק. כאשר המציאות טופחת על פניו – דרך אי-הבנה קטנה או עצם סיום השעה הטיפולית – מתרחשת קריסה. הניסיון לתיקון דרך המיזוג נכשל, והמטופל נותר עם תחושת אכזבה צורבת. אכזבה זו מובנית במנגנון עצמו; התיקון הוא "בלתי אפשרי" משום שהוא מנסה לפתור מצוקה פנימית של היעדר-עור או היעדר-נפרדות, באמצעים חיצוניים המחייבים נפרדות. הבנת הדינמיקה הזו היא הצעד הראשון, שכן היא מעבירה את המוקד מניסיון לספק את הצורך, להבנת הטרגדיה המבנית שבבסיסו.
כדי להבין את החידוש בהמשגה זו, יש לחזור אל היסודות של התיאוריה הקלייניאנית הקלאסית. מלאני קליין טבעה את המונח "תיקון" (Reparation) כחלק מרכזי ב"עמדה הדפרסיבית", המבשיל כאשר האדם מסוגל לתפוס את האם כדמות שלמה ונפרדת. בתיקון הקלאסי, המניע הוא אשמה (Guilt) וחרדה לשלמות האובייקט האהוב שנפגע בדמיון. מטרתו היא לשקם את האובייקט.
אולם, ההתבוננות במטופלים שטרם הגיעו לבשלות הזו דורשת הרחבה קריטית של המושג: "תיקון פרימיטיבי" או "הקדמה לתיקון". חשוב להבחין בחדות בין מושג זה לבין "תיקון מנייתי" (Manic Reparation). בעוד שהתיקון המנייתי הוא הגנה מפני התלות באובייקט (תוך הכחשת חשיבותו או זלזול בו), התיקון הפרימיטיבי המתואר כאן הוא מנגנון הישרדותי הנובע מאימת התפרקות או מתגובה לכשל אמפתי ראשוני. זהו ניסיון לאחות את העצמי המתפורר באמצעות "הדבקה" לאובייקט (Adhesive Identification), בדומה לטלאי המודבק על קרע בבגד.
גישה זו מציעה לראות בהיבט זה צד חיובי ומהותי. אין זה ניסיון לשלוט באובייקט מתוך עליונות, אלא ניסיון נואש ליצור "עור שני" שיחזיק את התכנים הנפשיים. במקום לבטל את הניסיונות הללו ככשלים, מוצע למטפלים לראות בהם את גרעין התקווה. היכולת לזהות ניסיון תיקון גם בהיעדר נפרדות מאפשרת למטפלים לאמץ עמדה אמפתית יותר, ולהבין שמה שנראה לעיתים כשתלטנות דורסנית, הוא למעשה קריאה לאיחוי של עצמי שטרם התגבש.
הדינמיקה המעגלית והשוחקת הנוצרת בתוך הקשר הטיפולי כתוצאה מכך היא רבת עוצמה. מטופלים המונעים על ידי צורך זה מגיעים לטיפול עם תקווה עצומה, לעיתים לא מודעת, שהמטפל יהיה האובייקט שיאפשר סוף-סוף את המיזוג המיוחל. אין הם מחפשים רק אמפתיה או תובנה, אלא חוויה של "היות אחד". ברגעים נדירים של חוויית אחדות, המטופל עשוי לחוש רגע של אופוריה – אשליה רגעית שהתיקון הושג והפצע נסגר.
אך האכזבה אורבת מעבר לפינה, והיא בלתי נמנעת מעצם טבעו האנושי של המפגש. המטפל, בהיותו אדם נפרד, יכשל בהכרח בסיפוק הפנטזיה הסימביוטית. הוא יסיים את השעה בזמן, ינוע בכיסא, או יחשוב מחשבה עצמאית. עבור המטופל המצוי במעגל זה, אין מדובר בתסכול רגיל, אלא בשבר קטסטרופלי המערער את יסודות קיומו. חווית הנפרדות נחווית כנטישה אכזרית, כרוע מכוון, או כהוכחה לכך שהוא פגום מיסודו.
המעגליות מתבטאת בכך שהתגובה לשבר אינה ויתור על הפנטזיה, אלא לרוב התעקשות עליה ביתר שאת. המטופל נלכד בלופ מעגלי: החיפוש אחר אובייקט למיזוג מוביל למגע, המגע חושף בהכרח את הנפרדות, הנפרדות נחווית כשבר קטסטרופלי, והשבר עצמו מניע חיפוש מחודש ונואש יותר. חשוב להדגיש שזו אינה רק "התנגדות" לטיפול, אלא הטרגדיה של המבנה הנפשי הזה. המטפל עלול למצוא את עצמו מותש או מרגיש אשם על היותו נפרד. האתגר הוא לשהות בתוך המעגל, להכיר בכאב הבלתי נמנע שבו, ולסייע למטופל לשאת את האכזבה מבלי להתפרק, מתוך הבנה שהמעגליות הזו היא כרגע הדרך היחידה שלו לתקשר את הצורך שלו.
אחד היישומים המעניינים של תיאוריה זו נוגע לעבודה עם ילדים על הספקטרום האוטיסטי. בהשראת עבודותיו של דונלד מלצר, ניתן לבחון את תפקיד הפנטזיה הסימביוטית אצל ילדים אלו בצורה שונה. בעוד שאצל ילדים נוירוטיים אנו רגילים לחשוב על התפתחות כעל תנועה לקראת אינדיבידואציה, אצל הילד האוטיסטי, הניתוק מהעולם וההסתגרות בתוך בועה של תחושות עצמיות הם המכשול המרכזי.
עבור הילד האוטיסטי, הניסיון ליצור מיזוג עם המטפל אינו בהכרח רגרסיה, אלא לעיתים הגשר היחיד החוצה מתוך בדידות תהומית. לעיתים ניתן לראות בהיצמדות התחושתית רכיב חיוני לקידום ההתפתחות; המיזוג מתפקד כמעין "עור שני" המחזיק את חלקי העצמי. אולם, אין ליפול לרומנטיזציה של המיזוג; ההכרה בערך ההתפתחותי של הסימביוזה אינה משמעה פריצת גבולות.
להיפך, דווקא נוכחותם של גבולות יציבים ונוקשים של המסגרת הטיפולית (זמנים, מקום, כללי משחק) היא שמאפשרת למיזוג להתרחש באופן בטוח. רק בתוך מסגרת שאינה מתפרקת, הילד יכול להרשות לעצמו את חווית ההתמוססות לתוך המטפל מבלי שהדבר יהפוך להצפה חרדתית של אובדן עצמי מוחלט. התיקון, במקרה זה, הוא הניסיון לאחות את הקרע בין הילד לעולם האנושי בתוך מיכל בטוח. הקלינאי צריך לזהות את הניסיונות הללו כקריאה לקשר, ולספק את הנוכחות שתאפשר לילד לבנות תשתית נפשית בתוך גבולות המציאות.
במעבר חד אך מתבקש, ניתן להחיל את התובנות מהעבודה עם אוטיזם על הקליניקה של מבוגרים שאינם על הספקטרום. התיאוריה הפסיכואנליטית המודרנית גורסת כי בכל אדם, בריא או נוירוטי ככל שיהיה, קיימים "כיסים אוטיסטיים" שבהם הנפרדות טרם הושגה.
דינמיקה זו ניכרת, למשל, אצל מטופלת מבוגרת שמתפקדת היטב בעולם החיצוני, אך בתוך המרחב הטיפולי מפעילה את מנגנון "התיקון הבלתי אפשרי". היא כמהה ל"טלפתיה רגשית" ולביטול כל פער. אולם אין מדובר רק בדרישה ילדותית להבנה ללא מילים; המצוקה היא עמוקה הרבה יותר. כל אי-הבנה או פער בין המטפל למטופלת אינם נחווים כמרחב למחשבה, אלא כחוויה של העדר-מרחב – ריק מת, בור שחור של אימה שבו העצמי חדל להתקיים.
החשיבות של זיהוי איכות החוויה הזו אצל מבוגרים היא קריטית. מטפלים המנסים לפרש את ההתנהגות הזו בכלים של קונפליקטים (אהבה/שנאה) יחמיצו את המטרה, שכן המטופל נמצא בחוויה הישרדותית של "להיות או לחדול". הטיפול באזורים אלו דורש מהמטפל רגישות מיוחדת – היכולת לנוע בגמישות בין ההכרה בחלקים הבוגרים לבין מתן לגיטימציה לצרכים הראשוניים, מבלי לבטל אותם. ההכרה בכך שגם אצל המבוגר המתפקד קיים אזור שזקוק למיזוג כדי לשרוד את האימה מפני הריק, מאפשרת עבודה עמוקה הנוגעת בשורשי העצמי.
ההבנה של "התיקון הבלתי אפשרי" מובילה לטכניקה טיפולית ייחודית. אם התיקון שהמטופל מבקש הוא בלתי אפשרי מעצם הגדרתו, תפקידו של המטפל אינו לפתור את הפרדוקס, אלא להחזיק אותו חי בחדר. המטפל נדרש להימנע מכניעה לפנטזיה (מיזוג מלאכותי) ומפירוש נוקשה של הנפרדות (שחזור טראומת הנטישה).
כדי להמחיש את העמדה העדינה הזו, נחשוב על רגע שגרתי של סיום שעה טיפולית. עבור המטופל המצוי בכיס האוטיסטי, סוף השעה אינו ציון זמן אלא קריעה פיזית. המטפל המחזיק את הפרדוקס לא ינסה "לרכך" את המכה על ידי הארכת הזמן, וגם לא יסתפק בהנחתה קרה של הגבול. במקום זאת, מתוך עמדה המחזיקה את המתח, הוא עשוי לומר משהו ברוח הדברים האלו: "אני רואה איך הרגע הזה, שבו אנחנו צריכים לעצור, מרגיש בגוף כמו עור שנקרע. אני נשאר איתך כרגע בתוך הכאב הזה עוד רגע אחד משותף, ואז נעצור".
באמירה כזו, המטפל נותן תוקף מלא לחוויה הסובייקטיבית של הכאב הפיזי, ומציע חוויה של "היות-עם" בתוך השבר, תוך שמירה על מסגרת המציאות. זהו הרגע שבו התיקון הופך מ"בלתי אפשרי" (ביטול הנפרדות) ל"אפשרי" (נשיאת הנפרדות בתוך קשר). העבודה הטיפולית היא תהליך שבו המטופל לומד, דרך אלפי רגעים כאלו, שניתן לחוות קירבה גם מבלי להיעלם בתוך האחר. זהו מעבר מתפיסה של התפתחות לינארית, לתפיסה של הישרדות נפשית: ההכרה בכך שהנפש עושה את הדבר הטוב ביותר שהיא יודעת לעשות כדי להתקיים, ותפקידנו ללוות את המאבק ההירואי הזה בחמלה.
