הפרעות שינה בגיל הרך
06/09/2022 צוות Psychologim.com
מה קורה לשינה של המוח האנושי כשהוא מתעורר בלילה לצליל אזעקה, ומה קורה לו כשהוא פשוט חי בשגרת מלחמה? מחקר חדש מאוניברסיטת תל אביב מציע תשובות מדויקות, מורכבות ומטרידות. חיים תחת איום מתמיד של טילים ואזעקות מציבים את האוכלוסייה האזרחית במבחן קיצוני של הסתגלות פסיכולוגית ופיזיולוגית. מלחמת ישראל-איראן בשנת 2025 ייצרה מציאות שבה העורף מצא את עצמו בחזית, והלילות, שאמורים להוות עוגן של מנוחה ושיקום עבור הגוף והנפש, הפכו לזירות של דריכות, אי-ודאות וחרדה. כאשר אדם נאלץ להתעורר באופן פתאומי, לעבור ממצב של שינה למנוסה למרחב מוגן, ולהמתין במתח לקולות יירוט, תחושת הביטחון הבסיסית ביותר שלו מתערערת. אולם, הפגיעה אינה מסתכמת רק ברגע האזעקה עצמו. מצב מתמשך זה של סטרס סביבתי מייצר עומס קוגניטיבי ורגשי כרוני שמצטבר לאורך זמן, ומשפיע על מערכת העצבים גם בלילות שקטים.
אנשים החיים תחת מתקפה מדווחים באופן עקבי על ירידה באיכות החיים, עייפות מתמשכת, ותנודות חריפות במצב הרוח. במקרים רבים, המציאות שבה הסכנה עלולה להופיע בכל רגע יוצרת תגובות נפשיות עמוקות המזכירות בחלק ממאפייניהן מצבי פוסט טראומה, מצב שבו הגוף נותר במצב "הישרדותי" דרוך. מחקרם של שיי נמרודי ועמיתיו (2026) בחר להתמקד בנקודת ההשקה הקריטית שבין האיום החיצוני לבין מנגנוני השיקום הטבעיים של הגוף, תוך שימוש באזעקות האמת כמעבדת מחקר טבעית לחלוטין. מטרתם המרכזית הייתה כפולה: לבדוק באופן אמפירי את הפגיעה הכמותית ברציפות שנת הלילה (הן כתוצאה מהמלחמה הכללית והן מאזעקות ספציפיות), ולבחון האם קטיעת השינה מהווה את גורם התיווך המרכזי שמסביר את המצוקה הרגשית ביום שלמחרת.
כדי לבסס תמונה מדעית מהימנה ובעלת תוקף אקולוגי גבוה, גיבשו החוקרים מערך מחקר מקיף שהתבסס על מדגם רחב היקף. הנתונים נאספו מכ-1,340 ישראלים בזמן אמת. נתון קריטי לחוזקו המתודולוגי של המחקר הוא החלוקה הפנימית: בעוד ש-1,140 מהמשתתפים נחשפו לאזעקות אמת במהלך שעות הלילה בתקופת איסוף הנתונים, 199 משתתפים שימשו כקבוצת ביקורת משמעותית שלא נחשפה לאזעקות בלילות שנבדקו. קיומה של קבוצת ביקורת זו בתוך אותו קונטקסט של מלחמה הוא מה שמאפשר לבודד את ההשפעה האקוטית של האזעקה הלילית מתוך הרקע הכללי של הסטרס הלאומי, ולייצר השוואה מדעית תקפה ואמיתית. עם זאת, יש להדגיש כי הנתונים נאספו באמצעות דיווחים עצמיים, ולכן ייתכן פער מסוים בין החוויה הסובייקטיבית לבין מדידה אובייקטיבית של גלי מוח במעבדת שינה.
המחקר התמקד בשני צירי מדידה עיקריים. בציר חקר השינה, נבחנו שני מדדים קליניים מקובלים להערכת הפרעות שינה: TST (Total Sleep Time) – סך שעות השינה שהאדם הצליח לצבור, ו-WASO (Wake After Sleep Onset) – משך הזמן שבו האדם היה ער במהלך הלילה מרגע ההירדמות הראשונית. מדד ה-WASO קריטי במיוחד, שכן הוא משקף את הקושי לחזור לרגיעה לאחר יקיצה מבוהלת. בציר הרגשי, הנבדקים דיווחו ביום שלמחרת על רמות המצוקה שלהם, תוך אבחנה ברורה בין תסמיני חרדה ודיכאון קליניים לבין הערכה כללית של מצב הרוח (אפקט חיובי ושלילי). הפרדה זו בין רמות שונות של מצוקה רגשית התגלתה כקריטית להבנת הממצאים בהמשך.
ניתוח הנתונים המחקריים שופך אור על מציאות מטרידה בעלת שני רבדים: הרובד הכרוני והרובד האקוטי. הממצא הרחב והמפתיע ביותר בעוצמתו נוגע להשפעת עצם קיומה של המלחמה, עוד לפני שנשמעה סירנה אחת. בהשוואה להרגלי השינה שלהם טרם פרוץ הלחימה, כלל המשתתפים דיווחו על אובדן ממוצע של כ-73 דקות שינה בלילה. נתון זה מוכיח כי הבעיה אינה מסתכמת באזעקות בלבד; מצב המלחמה עצמו מייצר עומס כרוני ורמת סטרס בסיסית ששוחקים באופן פסיבי את יכולת האוכלוסייה לישון ולשקם את עצמה.
על גבי הפגיעה הכרונית הזו, נמדדה הפגיעה האקוטית בלילות שבהם הופעלו אזעקות (בהשוואה לקבוצת הביקורת וללילות שקטים). בקרב מי שנחשפו לאזעקות ליליות נרשמה ירידה נוספת וממוצעת של כ-39 דקות בסך שעות השינה, ועלייה משמעותית של כ-34 דקות בזמן הערות במהלך הלילה. כלומר, ההשפעה המרכזית של האזעקה היא קיטוע חריף של הרצף והתמודדות עם קושי ניכר להירדם מחדש עקב הצפת אדרנלין. בנוסף, החוקרים זיהו אפקט מצטבר תלוי-מינון ברור: כל חלון זמן נוסף של שעתיים שבו נשמעו אזעקות היה קשור לאובדן של 25 דקות שינה נוספות ולתוספת של 17 דקות ערות. שילוב הנתונים מראה כיצד לילות מלחמה יוצרים דפוס מצטבר של שחיקה מנטלית, המהווה כר פורה להתפתחות תסמיני חרדה ביום שלמחרת עקב התרוקנות מאגרי הוויסות העצביים.
התובנה המדעית המרכזית של המחקר טמונה בחשיפת המנגנון שמסביר כיצד האירוע הלילי מתרגם למצוקה יומית, באמצעות “מודל תיווך”. החוקרים לא הסתפקו בקביעה שאזעקות גורמות למצוקה, אלא שאלו שאלה מדויקת יותר: האם המצוקה בבוקר נובעת מעצם החשיפה לאיום הביטחוני, או שהיא תוצאה עקיפה של התרסקות מחזור השינה? התשובה הסטטיסטית חושפת תמונה מרתקת ומדויקת להפליא, המבחינה בין סוגים שונים של חוויה רגשית.
כאשר בחנו את הקשר שבין החשיפה לאזעקה לבין העלייה בתסמינים קליניים של דיכאון וחרדה ביום שאחרי, הנתונים הצביעו על כך שהשינה משמשת גורם מתווך מרכזי מאוד בקשר הזה. המשמעות היא שהעלייה בסיכון לתסמיני דיכאון וחרדה אקוטיים אינה מוסברת ישירות על ידי צפירת האזעקה עצמה, אלא על ידי העובדה שהאזעקה ריסקה את השינה, והמוח המותש מגיב למחסור בשינה בעלייה בתסמיני חרדה. לעומת זאת, כאשר בחנו את ההשפעה על מצב רוח כללי, השינה נמצאה כגורם מתווך חלקי בלבד. כלומר, אזעקה בלילה בהחלט מורידה את מצב הרוח בבוקר מעצם היותה אירוע מפחיד ומתסכל, אך לגבי התסמינים הקליניים העמוקים יותר, כלומר חרדה ודיכאון, השינה מתפקדת כגורם המרכזי שמסביר את העלייה בתסמינים. הבחנה זו הופכת את השינה מגורם "חשוב" לגורם "קריטי" במניעת התדרדרות קלינית.
העומק המחקרי בא לידי ביטוי גם בפירוק הנתונים למשתנים סביבתיים וזמניים ספציפיים, שסיפקו כמה תגליות מפתיעות. ראשית, נבחנו חלונות הזמן של האזעקות. התברר כי אזעקות בשעות המוקדמות (22:00-00:00) כמעט ולא השפיעו על מדדי השינה הכלליים, ככל הנראה משום שאנשים טרם נכנסו לשינה עמוקה או היו ערים ממילא. לעומת זאת, חלון הזמן שבין 02:00 ל-04:00 לפנות בוקר נמצא כפוגע ביותר ביכולת לחזור לישון (העלייה המשמעותית ביותר במדד ה-WASO), בעוד שאזעקות בין 06:00 ל-08:00 בבוקר גרמו לפגיעה משמעותית בסך שעות השינה משום שהן פשוט "סגרו את הלילה" ומנעו חזרה למיטה.
המחקר בחן גם את תנאי המיגון וההקשר החברתי, וחשף נתונים מרתקים. אזרחים שנאלצו לשהות מחוץ לביתם או במקלטים ציבוריים איבדו בממוצע כ-16 דקות שינה נוספות, וחוו כ-13 דקות נוספות של ערות, בהשוואה למי ששהו בממ"ד ביתי. למרות זאת, הנתון הנוגד-אינטואיציה הוא שלמרות הפגיעה החריפה יותר בשינה בתנאים אלו, לא נצפה הבדל משמעותי במצב הרגשי ביום למחרת בין סוגי המיגון. מפתיע לא פחות היה הממצא לגבי הנוכחות החברתית: בניגוד להנחה ש"ביחד קל יותר", המחקר מצא כי שהייה בחברת אנשים אחרים במהלך האזעקה לא שיפרה את מדדי השינה לאחר מכן, ואף לא שיפרה את המצב הרגשי ביום שאחרי. תובנות אלו קריטיות לחקר דרכי ההתמודדות עם מצבי לחץ במצבי אמת, ומראות שלעיתים עוררות משותפת עלולה לשמר סטרס ולא להרגיעו.
הממצאים העשירים של נמרודי ועמיתיו (2026) מציבים אתגר בפני קהילת בריאות הנפש, וקוראים לשינוי גישה מהותי בטיפול פסיכולוגי בחירום. המסורת הטיפולית נטתה פעמים רבות לראות בהפרעות שינה במהלך מצבי איום כתופעת לוואי משנית בלבד של חרדת המלחמה. הנתונים הנוכחיים מראים כי התמונה הפוכה: היעדר שינה בסיסית ורציפה במצב כרוני, המוחמרת על ידי קיטועים אקוטיים של אזעקות, היא עצמה יעד טיפולי פרו-אקטיבי, עצמאי וראשון במעלה. התערבויות שמטרתן לסייע בשיקום השינה מהוות התערבות מניעתית רבת עוצמה שיכולה לחסום את המסלול המוביל ממצוקה זמנית לתסמיני דיכאון קליניים.
ברמה הפרקטית, הממצאים מסבירים למטפלים מדוע מטופלים מגיעים לקליניקה בתקופה הזו כשהם מותשים, נטולי משאבים ובעלי יכולת ויסות רגשי שחוקה לחלוטין. טיפול רגשי לבדו עשוי להיות מוגבל ביעילותו כאשר השינה פגועה באופן מתמשך ומערכת העצבים לא זוכה למנוחה הפיזיולוגית ההכרחית לה כדי לעבד מידע ורגש. מסיבה זו, על המטפל להפוך את שאלת איכות שנת הלילה לבדיקה אקטיבית בכל מפגש, ולשלב עקרונות של היגיינת שינה (כגון טכניקות הרפיה גופנית לאחר אזעקה והגבלת מסכים במרחב המוגן) כחלק בלתי נפרד מכל פרוטוקול של טיפול פסיכולוגי בזמן חירום. הבנת הדקויות של תזמון האזעקות, חוסר האפקטיביות של נוכחות חברתית כגורם מרגיע, וההבדל בין מצב רוח ירוד לחרדה – כולם מציידים את אנשי המקצוע בהבנה עמוקה יותר של נפש האדם תחת אש.
Nimrodi, S., Gordon-Roth, A., Fuchs, S., Milgram, T., & Kahn, M. (2026). Sleeping under attack: Sleep disruption and next-day emotions during active wartime. International Journal of Clinical and Health Psychology, 26(1).
