מי אתה שנדור פרנצי: הנביא הנשכח של הפסיכואנליזה

הילד הנורא של בודפשט – ביוגרפיה אינטלקטואלית

שנדור פרנצי (1873-1933) נותר דמות חידתית, טראגית והרואית כאחד בהיסטוריה של הפסיכואנליזה, דמות שרק בעשורים האחרונים זוכה לעדנה ולמקום הראוי לה בפנתאון המקצועי. הוא נולד בשם שנדור פרנקל בעיר מישקולץ שבהונגריה, הבן השמיני מבין שנים-עשר ילדים למשפחה יהודית מתבוללת. משפחתו ניהלה חנות ספרים גדולה ומרכזית, עובדה ביוגרפית שאינה שולית כלל; היא נטעה בו אהבה עצומה למילה הכתובה, לרעיונות רדיקליים ולתרבות, והפכה אותו לאיש רוח רחב אופקים עוד בטרם פנה לרפואה. מות אביו כשהיה נער צעיר הותיר בו חותם עמוק, ופרנצי תיאר את אמו כדמות קשה ונוקשה, חוויה שעיצבה את רגישותו המיוחדת לסבל, לחסך באהבה ולנטישה רגשית – נושאים שיהפכו למרכזיים וכואבים בהגותו המאוחרת ובמלחמתו למען המטופל.

הוא למד רפואה בוינה והוסמך כנוירולוג ופסיכיאטר, אך מהר מאוד מצא את הגישה הרפואית הקלאסית של המאה ה-19 כמכניסטית, קרה ומנוכרת מדי עבור הנפש האנושית המיוסרת. המפגש שלו עם "פירוש החלומות" של זיגמונד פרויד, ולאחר מכן עם פרויד עצמו בשנת 1908, היה לא פחות מהתגלות דתית עבורו. בין השניים נרקמה ברית אינטלקטואלית ורגשית עזה ומורכבת; פרויד ראה בפרנצי את ה"וזיר הגדול" שלו, היורש המיועד והבן האהוב, ואף בילה עמו חופשות קיץ אינטנסיביות שבהן ניתחו זה את חלומותיו של זה. פרנצי היה איש של תשוקה מתפרצת, כריזמה וסקרנות אינסופית. הוא הקים את החברה הפסיכואנליטית ההונגרית והיה דמות מרכזית ב"חוג של יום ראשון", קבוצת אינטלקטואלים בבודפשט שכללה הוגים מובילים.

אולם, האידיליה הסימביוטית עם פרויד לא נמשכה לנצח. ככל שפרנצי צבר ניסיון קליני עם המקרים הקשים ביותר – מה שאנו מכנים היום הפרעות אישיות גבוליות, נרקיסיסטיות וטראומה מורכבת – הוא החל להטיל ספק בדוגמות הנוקשות של השיטה הפרוידיאנית. בעוד פרויד התבצר בעמדת האב הסמכותי, המרוחק וה"מחנך", פרנצי חיפש נואשות אחר ה"אם" שבטיפול. הוא האמין שאהבה, חום אנושי, ונוכחות אותנטית, ולא רק תובנה אינטלקטואלית קרה, הם הכוח המרפא האמיתי. עמדה זו הובילה אותו למסלול התנגשות בלתי נמנע וכואב עם הממסד הפסיכואנליטי. סוף חייו היה עגום ובודד; הוא נפטר בגיל 60 מאנמיה ממארת, אך הטרגדיה האמיתית התרחשה לאחר מותו: הביוגרף של פרויד, ארנסט ג'ונס, הפיץ שמועות זדוניות וחסרות בסיס כי פרנצי לקה בפסיכוזה פרנואידית בסוף ימיו, זאת כדי להחריג את רעיונותיו הנועזים מהקנון המקצועי ולשמור על "טוהר" השיטה.

הבנת דמותו המורכבת של פרנצי היא קריטית לכל איש מקצוע העוסק בתחום כיום, שכן הוא היה הראשון להבין שהתיאוריה חייבת לשרת את המטופל ולא להיפך. הוא הקדים את זמנו בעשרות שנים בזיהוי הצורך בגמישות, בחמלה ובאינטרסובייקטיביות בתוך המסגרת הטיפולית. כיום, כשאנו עוסקים בשיטות מגוונות של פסיכותרפיה, אנו למעשה צועדים בשבילים שפרנצי פרץ בעבורנו, לעיתים במחיר אישי כבד, לפני מאה שנה. הוא היה המטפל הראשון שהעז לשאול את השאלה המפחידה מכל: "האם אני, המטפל, בהתנהגותי ה'מקצועית', תורם למעשה לכישלונו של הטיפול?" שאלה אמיצה זו מהדהדת עד היום בחדרי הטיפול ודורשת מאיתנו חשבון נפש מתמיד.

מהינזרות לטכניקה הפעילה והגמישות הטיפולית

בשנות ה-20 של המאה הקודמת, הפסיכואנליזה הייתה שבויה בקונספציית "כלל ההינזרות" והניטרליות. הכלל הפרוידיאני גרס כי על האנליטיקאי להימנע מכל סיפוק של משאלות המטופל, לשמור על ניטרליות מוחלטת, לתפקד כ"מראה" אטומה ולהתמקד אך ורק בפירוש של הפנטזיות וההעברה. פרנצי, שהיה קלינאי בנשמתו ופגש בקליניקה שלו מקרים של תקיעות קשה, חש תסכול גובר מכך שמטופלים רבים נתקעים באנליזה אינסופית, המעניקה להם תובנות אינטלקטואליות מבריקות אך ללא שינוי רגשי ממשי בחייהם. הוא טען טענה מהפכנית: השתיקה הפרוידיאנית והפסיביות של המטפל עלולות לשחזר עבור המטופל חוויה של הורות מזניחה, קרה או מתעלמת, ובכך להנציח את הפתולוגיה ואת הריקנות במקום לרפאה. המטופל חווה את השתיקה לא כמרחב להשלכה, אלא כנטישה מחודשת.

כתגובה למבוי הסתום הזה, פיתח פרנצי את "הטכניקה הפעילה". בשלב הראשון, הייתה זו גישה התערבותית ואגרסיבית למדי. הוא עודד מטופלים באופן אקטיבי להתעמת עם פחדיהם, הטיל איסורים על פעולות כפייתיות מסוימות ששימשו להרגעת חרדה, ואף הציע ביצוע פעולות מסוימות בתוך החדר. המטרה הרציונלית הייתה להגביר את המתח הנפשי בחדר כדי לאלץ את התכנים הלא-מודעים המודחקים לפרוץ החוצה. אולם, פרנצי גילה יושרה מקצועית נדירה וכנות אכזרית כלפי עצמו: הוא היה הראשון לבקר בחריפות את השיטה שהוא עצמו פיתח. הוא שם לב שהטכניקה הפעילה הופכת לעיתים קרובות למאבק כוח, שבו המטפל הופך לדמות סמכותנית, חודרנית ומחנכת, והמטופל נכנע מתוך פחד או מתמרד – שחזור מדויק וטרגי של יחסי הורה-ילד פתולוגיים.

מתוך הביקורת העצמית הנוקבת הזו צמח המושג החשוב והבשל ביותר שלו בטכניקה הטיפולית: ה"אלסטיות" (גמישות). פרנצי זנח את האקטיביות הכפייתית לטובת עמדה רכה, מכילה ומותאמת יותר. הוא דימה את המטפל לא למנתח כירורג המבצע חיתוך מדויק וקר בבשר החי, אלא למיילדת מנוסה התומכת בתהליך הלידה הטבעי, יודעת להמתין בסבלנות אך גם יודעת בדיוק מתי להתערב בעדינות וברגישות כדי למנוע נזק. הגמישות דרשה מהמטפל יכולת אמפתית עצומה – היכולת לחוש את הצרכים המשתנים של המטופל מרגע לרגע, לוותר על האגו המקצועי והידענות, ולהתאים את הטון, הקצב והמרחק למה שהמטופל זקוק לו באמת כדי לגדול ולהירפא.

בשלב זה הוא הכניס לחדר הטיפולים את עקרון ההרפיה, בניגוד גמור למתח ולתסכול שאפיינו את הגישה הקלאסית. הוא האמין שרק בסביבה בטוחה, מקבלת, חמימה ולא שיפוטית, המטופל יוכל להסיר את ההגנות הנוקשות ולחשוף את הילד הפגוע והמפוחד שבתוכו. תפיסה מהפכנית זו, הרואה בקשר הטיפולי הממשי ובאווירה הרגשית את הגורם המרפא העיקרי, היא הבסיס לגישות עכשוויות רבות, כולל פסיכותרפיה מודעת הקשר. גישות אלו מדגישות את החשיבות הקריטית של התאמת הטיפול לסובייקטיביות הייחודית של כל מטופל ומטופל, במקום לכפות עליו תבנית תיאורטית נוקשה שעלולה לפצוע אותו מחדש.

בלבול השפות בין המבוגר לילד – המאמר שזעזע את העולם

בשנת 1932, בקונגרס הפסיכואנליטי בויסבאדן, הטיל פרנצי את הפצצה שהובילה לנידויו הסופי והכואב מהמעגל הפנימי של פרויד וממשיכי דרכו. במאמרו המכונן "בלבול השפות בין המבוגר לילד", שנחשב עד היום לאחד הטקסטים החשובים ביותר שנכתבו אי פעם על טראומה, הוא קרא תיגר אמיץ על הדוגמה הפרוידיאנית השלטת. פרויד טען כי דיווחים של מטופלים על פגיעה מינית בילדות הם לרוב פנטזיות משאלת-לב שמקורן בתסביך אדיפוס וביצרים של הילד עצמו. פרנצי חזר למציאות הטראומטית הממשית: הוא טען שלעיתים קרובות מדי, הילדים דוברים אמת. הפגיעה, טען פרנצי, אינה פנטזיה, והיא מתרחשת בגלל פער טרגי ובלתי ניתן לגישור בין שני עולמות שונים בתכלית: עולם הילדות ועולם הבגרות.

פרנצי הגדיר את הדינמיקה ההרסנית הזו כהתנגשות בין "שפת הרוך" ל"שפת התשוקה". הילד, מטבעו, פונה אל המבוגר בשפת הרוך – הוא מחפש אהבה, משחקיות תמימה, מגע מנחם, ביטחון ואישור לקיומו. המבוגר הפתולוגי, לעומת זאת, מפרש את המחוות התמימות הללו דרך הפריזמה המעוותת של צרכיו, חסכיו או הסטייה שלו, ועונה לילד ב"שפת התשוקה" – מיניות בוטה, אלימות, או ניצול צרכיו של הילד לסיפוק המבוגר. הטרגדיה הגדולה, לפי פרנצי, אינה רק המעשה הפיזי עצמו, אלא הדינמיקה הנפשית והשבר באמון שמתרחשים בעקבותיו. הילד, חסר אונים ותלוי לחלוטין במבוגר הפוגע להישרדותו הפיזית והרגשית, אינו יכול להרשות לעצמו לשנוא את ההורה או לברוח ממנו, שכן המשמעות היא כיליון.

כדי לשרוד את הסיטואציה הבלתי אפשרית הזו, הילד מפעיל מנגנון הגנה נואש והרסני שפרנצי כינה "הזדהות עם התוקפן". בניגוד להגדרה המאוחרת יותר של אנה פרויד, פרנצי דיבר על כניעה מוחלטת ומחיקת העצמי. הילד מבטל את תפיסת המציאות שלו ("זה כואב", "זה רע"), משתיק את רגשותיו ואת ה"אני" שלו, ומכניס אל תוך נפשו פנימה את תפיסת המציאות, הרצונות והרגשות של התוקפן. במילים פשוטות וכואבות: הילד מוותר על מי שהוא באמת, רק כדי להיות הדמות שההורה הפוגע זקוק לה באותו רגע, ולו רק כדי לשרוד. הוא הופך להיות בן הערובה של השפיות שלו עצמו.

תהליך זה יוצר פיצול עמוק בנפש. חלק אחד נשאר קפוא בטראומה, סובל, שותק ומודחק, בעוד חלק אחר מתאים את עצמו בצורה כוזבת למציאות החיצונית ומתפקד כרובוט מרצה. הבנה זו היא קריטית ומהפכנית לאבחון וטיפול במצבים של דיסוציאציה וטראומה מורכבת גם בימינו. פרנצי היה הראשון לשרטט את המפה של הנפש המפוצלת, מפה שמשמשת אותנו עד היום בהבנת הפרעות קשות כמו פיצול אישיות (הפרעת זהות דיסוציאטיבית). הוא לימד אותנו שהקורבן מפנים את האשמה של התוקף ("אני רע", "אני פיתיתי אותו"), ולכן הטיפול חייב לכלול ניקוי עמוק של האשמה הזו והחזרת האמון בשיפוט המציאות הסובייקטיבי של המטופל, שנרמס בילדותו.

היומן הקליני ואנליזה הדדית – הקצה של האתיקה

בשנת חייו האחרונה (1932), כשהוא חולה, תשוש פיזית ומבודד מקצועית כמעט לחלוטין, כתב פרנצי את "היומן הקליני". זהו מסמך נדיר בכנותו ובחשיבותו ההיסטורית, המאפשר הצצה אינטימית וחסרת צנזורה אל תוך המעבדה הניסויית של מטפל שמוכן ללכת עד הקצה למען ריפוי מטופליו. ביומן זה הוא מתעד את הניסוי הנועז, השנוי במחלוקת והקיצוני ביותר שלו: "האנליזה ההדדית". הניסוי נולד מתוך עבודה עם מטופלת אמריקאית מורכבת בשם אליזבת סוורן, אשר הגיעה למבוי סתום בטיפול. סוורן טענה בעקשנות שהיא חשה את השנאה הלא-מודעת של פרנצי כלפיה, את השעמום שלו ואת רצונו להיפטר ממנה, וכי חוסר הכנות שלו הוא המחסום האמיתי שמונע את ריפוייה.

פרנצי, באקט של ענווה קיצונית או אולי מתוך ייאוש טיפולי, הסכים להצעה רדיקלית: הם יחליפו תפקידים באופן מלא. בחלק מהזמן סוורן תהיה המטופלת, ובחלק אחר פרנצי ישכב על הספה וסוורן תנתח אותו ותחשוף את הקונפליקטים שלו שחוסמים את הטיפול בה. מטרתו לא הייתה רק סימטריה לשם השוויון הדמוקרטי, אלא ניסיון הרואי לנטרל את יחסי הכוח הבלתי שוויוניים שמשחזרים את הטראומה. פרנצי האמין שמטופלים שעברו טראומה קשה בילדותם ניחנים ב"רגישות על-חושית" לזיוף, לשקר ולצביעות. אם המטפל מסתיר את רגשותיו השליליים מאחורי "מסכה מקצועית" קפואה, המטופל חווה זאת כשחזור מדויק של השקר ההורי – ההורה שאמר "אני עושה את זה לטובתך" תוך כדי פגיעה.

חשוב לחדד נקודה קריטית ואתית לפסיכולוגים הקוראים שורות אלו כיום: המורשת של פרנצי בנקודה זו אינה הזמנה ליישום טכני של חילופי תפקידים בקליניקה. פרקטיקה זו נשללה אתית ומקצועית והוכחה כבעייתית בשל טשטוש הגבולות המסוכן שהיא יוצרת והעומס הבלתי אפשרי שהיא מטילה על המטופל. הערך הגדול של הניסוי המתועד ביומן טמון בתובנה התיאורטית, ולא בטכניקה הקונקרטית. פרנצי גילה שהאנליזה ההדדית אמנם יצרה פריצות דרך דרמטיות, אך גם כאוס רגשי שקשה היה להכילו. הלקח שנלמד ממנה ורלוונטי לימינו הוא שהמטפל אינו יכול להיות "לוח חלק" או אנונימי לחלוטין.

פרנצי הוריש לנו את ההבנה המהפכנית שהעברה נגדית (רגשות המטפל כלפי המטופל) היא הכלי החשוב ביותר בחדר הטיפולים, ולא מכשול שיש לסלק. הוא טען שהמטפל חייב להכיר בטעויותיו, בחולשותיו וברגשותיו, ולהיות מוכן להודות בהן בפני המטופל במידת הצורך ובזמן הנכון. כנות רדיקלית זו היא התיקון ל"שקר ההורי" והיא שבונה מחדש את האמון. הדיונים המודרניים על גבולות, על מידת החשיפה העצמית של המטפל, ועל ניהול מורכב של העברה נגדית ארוטית או תוקפנית, כולם יונקים מהאומץ של פרנצי לחקור את האזורים האפלים הללו, תוך הבנה שהיום אנו מיישמים את רוח הדברים – האותנטיות והאנושיות – ולא את המעשה הקיצוני של חילופי התפקידים.

הטראומה, הפיצול ו"תינוק החכמה"

תיאוריית הטראומה של פרנצי מציעה את אחד ההסברים המעמיקים והמצמררים ביותר לאופן שבו הנפש האנושית שורדת את הבלתי נסבל. הוא הציג את הרעיון שבזמן טראומה קיצונית, הלם או התעללות מתמשכת, כאשר אין אפשרות לבריחה פיזית ואין דמות מגינה בסביבה, הנפש עוברת תהליך של "אטומיזציה" או התרסקות לרסיסים. האישיות מתפצלת לחלקיקים כדי לפזר את הכאב, כך שאף חלק יחיד של העצמי לא יצטרך לשאת את מלוא העוצמה ההרסנית של הסבל. זהו מנגנון הישרדותי גאוני של הטבע, המאפשר לאורגניזם להמשיך להתקיים פיזית, אך מחירו הנפשי כבד מנשוא: אובדן תחושת הרצף, הניתוק מהגוף, ואובדן האחדות של העצמי.

בתוך הכאוס הנפשי הזה, תיאר פרנצי תופעה מרתקת שכינה "תינוק החכמה". במצבי הזנחה או התעללות, הילד נאלץ לוותר על הפריווילגיה של להיות ילד ולהתבגר בבת אחת. הוא מפתח אינטלקט מחודד בצורה בלתי רגילה ורגישות גבוהה למצבי הרוח של ההורים. ה"תינוק החכם" לוקח על עצמו את תפקיד המטפל של הוריו, דואג להם רגשית ומייצב את המערכת כדי להבטיח את הישרדותו שלו. הטרגדיה היא שהחוכמה הזו היא אינטלקטואלית בלבד, קרה ומנותקת. זהו אותו מטופל שאנו פוגשים בקליניקה שיודע להסביר את הבעיות שלו בניסוחים מבריקים, אבל לא מצליח להרגיש שום דבר – לא כאב, אבל גם לא שמחה.

כדי לרפא את השבר העמוק הזה, פרנצי טען שיש צורך לאפשר בטיפול תהליך של רגרסיה (חזרה למצב ילדי ראשוני ותלותי). אך כאן יש להדגיש הבחנה קריטית וחשובה ביותר למטפלים: הרגרסיה שפרנצי כיוון אליה אינה קריסה כאוטית או התפרקות חסרת גבולות המערערת את המטופל, אלא "רגרסיה בשירות האני" המתרחשת בתוך קשר מחזיק, בטוח ויציב. המטפל מספק "החזקה" ממשית, אימהית וכנה, המאפשרת למטופל להרפות לראשונה בחייו את האינטלקט הנוקשה של "תינוק החכמה", להפסיק לשמור על העולם, ולהיות סוף סוף ילד התלוי במבוגר מיטיב שידאג לו.

תפיסה זו של עבודה עם הגוף והחוויה הלא-מילולית הייתה חלוצית ומהפכנית לזמנה. פרנצי הבין שהטראומה "נרשמת בגוף" ומאוחסנת ברקמות ובתחושות הפיזיות, עשורים רבים לפני שהמדע המודרני הוכיח זאת. הטיפול ברוח זו שואף לא רק לדבר על הטראומה, אלא לשחרר את האנרגיה הטראומטית הכלואה במערכת העצבים ולאפשר לאדם לחזור ולהרגיש שלם וחי בתוך גופו. גישות מודרניות כמו Somatic Experiencing (החוויה הסומטית) חייבות חוב היסטורי גדול לפרנצי, שלימד אותנו שכדי להגיע לילד הפגוע המסתתר מאחורי מילים גבוהות, השפה המילולית לבדה לעולם לא תספיק, ויש צורך במגע (סימבולי או ממשי) עם הכאב הגולמי.

הרנסנס של פרנצי – רלוונטיות קריטית למאה ה-21

במשך כחמישים שנה לאחר מותו ב-1933, שמו של שנדור פרנצי נלחש במסדרונות המכונים הפסיכואנליטיים בבושה, בהסתייגות או בשתיקה רועמת. החרם היעיל שהטיל עליו הממסד הפרוידיאני השמרני, יחד עם השמועות על מצבו הנפשי, הצליחו להשכיח את תרומתו האדירה. אולם, החל משנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, עם פרסום היומן הקליני הגנוז ותרגום כתביו המלאים, אנו עדים לתופעה המכונה "הרנסנס של פרנצי". העולם הטיפולי גילה מחדש את האוצר הגנוז הזה והבין את מה שהושתק זמן רב: פרנצי לא טעה; הוא פשוט היה שם הרבה לפני כולם. כיום, השפעתו ניכרת בכל הזרמים המרכזיים המדגישים את הקשר הטיפולי, את האינטרסובייקטיביות, ואת העבודה העדינה עם טראומה ודיסוציאציה.

הרלוונטיות של החשיבה הפרנציאנית לאנשי מקצוע העובדים בישראל היא מכרעת, דחופה ומיוחדת במינה. במציאות הישראלית האינטנסיבית, הרוויה בטראומה לאומית ואישית, בפוסט-טראומה צבאית ובמצבי לחץ מתמשכים, המודל הקלאסי "האירופאי" של המטפל המרוחק והניטרלי לעיתים קרובות אינו מספק מענה הולם, ואף עלול להיתפס כמנוכר. המטפלים בישראל נדרשים לאותה "אלסטיות" וגמישות שפרנצי דיבר עליה – היכולת להיות נוכחים באופן אקטיבי, אנושי וחם, להעיד על הסבל של המטופל ולהיות שותפים לגורל. פרנצי מלמד אותנו שטיפול בטראומה דורש אומץ להרגיש, להזדהות, ולצאת מאחורי המגן של "המומחה".

עם זאת, אימוץ העמדה הפרנציאנית גובה מחיר אישי שאין להכחישו, וחשוב לדבר עליו בגלוי. מורשתו של פרנצי אינה רק קריאה להקרבה, אלא תמרור אזהרה: עלינו לזכור שגם המטפל הוא סובייקט הזקוק להגנה. הנכונות "לרדת אל השאול" יחד עם המטופל חושפת את המטפל לסכנות ממשיות של "עייפות החמלה" (Compassion Fatigue), שחיקה וטראומטיזציה משנית. העבודה ברוח זו דורשת מהמטפל לא רק לב פתוח, אלא גם מערכת תמיכה חזקה, הדרכה צמודה ואינטנסיבית, ושמירה קפדנית על העצמי, כדי לא להיבלע בתוך הטראומה של המטופל.

לסיכום, שנדור פרנצי הוא דמות מופת עבורנו לא בגלל שהיה מושלם או חסין מטעויות, אלא דווקא בגלל שהיה אנושי כל כך וחיפש את האמת ללא לאות. כדי להמשיך ולהתפתח מקצועית ברוח זו, מומלץ לאנשי המקצוע לקרוא את כתביו המקוריים ולהעמיק בפרשנויות החדשות דרך קריאת מאמרים מקצועיים בפסיכולוגיה העוסקים בתחום. בסופו של דבר, שנדור פרנצי הוא לא רק דמות היסטורית, אלא מבחן יומיומי לשאלה כמה אמת, סיכון ואנושיות אנחנו מוכנים להכניס לחדר הטיפול.

ביבליוגרפיה

Aron, L., & Harris, A. (Eds.). (1993). The legacy of Sándor Ferenczi. Analytic Press.

Berman, E. (2004). Sandor Ferenczi: The unresting spirit of psychoanalysis. Israel Journal of Psychiatry and Related Sciences, 41(2), 141-152.

Ferenczi, S. (1955). Confusion of tongues between adults and the child. In Final contributions to the problems and methods of psycho-analysis (pp. 156-167). Hogarth Press. (Original work published 1933)

Ferenczi, S. (1988). The clinical diary of Sándor Ferenczi (J. Dupont, Ed., M. Balint & N. Z. Jackson, Trans.). Harvard University Press.

Freud, S., & Ferenczi, S. (1993-2000). The correspondence of Sigmund Freud and Sándor Ferenczi (Vol. 1-3). Belknap Press.

Rachman, A. W. (1997). Sándor Ferenczi: The psychoanalyst of tenderness and passion. Jason Aronson.

Rudnytsky, P. L. (2002). Reading psychoanalysis: Freud, Rank, Ferenczi, Groddeck. Cornell University Press.