חדירת המציאות לקליניקה בצל מלחמת איראן השנייה

טיפול פסיכולוגי בזמן מלחמה אינו מתקיים עוד בתוך בועה אטומה. האזעקות, החדשות והחרדה הקולקטיבית חודרות אל תוך הקליניקה ומעמידות במבחן את גבולות הסטינג, את העברה ואת יכולתו של המטפל לחשוב ולהכיל דווקא כשהוא עצמו חשוף לאותה מציאות מאיימת.

צוות Psychologim.com | 03/03/2026 11:41

מומחים בפסיכואנליזה

מטפלים בעלי תואר שני טיפולי?

בואו נבדוק התאמה לאינדקס המטפלים של פסיכולוגים.קום. שלחו לנו הודעה קצרה ונתקדם משם.

שליחת הודעה לווצאפ

התמוססות הבועה הטיפולית ופלישת הממשי אל החדר

טיפול פסיכולוגי בזמן מלחמה מעמיד את כל מה שחשבנו על המרחב האנליטי במבחן אכזרי. המרחב הטיפולי הקלאסי, ובפרט זה הפסיכואנליטי, מושתת באופן מסורתי על רעיון חוסר סימטריה וההפרדה הברורה שבין פנים לחוץ. הקליניקה אמורה לשמש כעין רחם או בועה סטרילית. זהו סטינג יציב ומוגן מפני תלאות היומיום. מקום כזה מאפשר לבחון את המציאות הנפשית של המטופל ולתת מקום לאסוציאציות החופשיות שלו ללא הפרעות חיצוניות מיותרות. ההנחה היא שהמרחב הסגור שומר על המטופל והמטפל כאחד ומאפשר לעבד תכנים עמוקים. אולם, בעתות של משבר קולקטיבי או טראומה לאומית מתמשכת, ובאופן ספציפי וקיצוני במציאות שבה אנו חיים כיום אל מול האיומים, חדירת המציאות לחדר הטיפולים מתרחשת בעוצמה פיזית וקונקרטית. זוהי חדירה אלימה שאינה ניתנת עוד להכחשה או להרחקה אל מחוץ לדלת. התיאוריה של דונלד ויניקוט על המרחב הפוטנציאלי, אותו אזור ביניים שמאפשר משחק ויצירתיות ועיבוד סמלי, עומדת למבחן אכזרי כאשר האיום הקיומי מרחף מעל שני יושבי החדר באופן שווה ומשבש את היכולת לחשוב בסמלים.

פלישה זו אינה נשארת ברובד התיאורטי והיא מקבלת ביטויים קליניים חיים ויומיומיים של הישרדות מיידית. זוהי התראת פיקוד העורף שתופסת את המטפל והמטופל באמצע משפט כואב ומאלצת את שניהם לקטוע את החוט המחשבתי ולרוץ יחד מפוחדים וחשופים אל הממד שבקליניקה. זהו הרגע שבו הפגישה מתקיימת בזום עקב הנחיות ביטחוניות ופתאום ילדו של המטפל נכנס לפריים כשהוא בוכה מחרדה. רגע כזה חושף את המטפל בעורפו הפגיע כאדם פרטי וכאב דואג. אלו הן אותן שניות חטופות שבהן למרות כל הניסיונות לשמור על נוכחות יציבה מבטו של המטפל נודד אל מסך הטלפון המהבהב עם עוד עדכון חרום קשה. ברגעים אלו המטפל והמטופל חולקים את אותה מציאות מאיימת בדיוק וכל ניסיון להעמיד פנים אחרת יידון לכישלון.

שותפות כפויה זו בחרדה מטלטלת את יסודות החוזה הטיפולי ומחייבת עמדה קלינית חדשה. מתן טיפול פסיכולוגי בזמן מלחמה דורש מהמטפל לאחוז בשני קצוות החבל בו זמנית. מצד אחד עליו לתת תוקף למציאות האימתנית ולא לבטל אותה בפרשנות מנותקת. מצד שני עליו להצליח לשמור על הפונקציה האנליטית המכילה והמפרשת. כדי לעמוד במשימה כבירה זו המטפל מחויב לעבד קודם כל את חרדתו שלו עצמו. השתתפות בקבוצות עמיתים וקבלת סופרוויזיה רציפה הן צורך קיומי למטפל במצבי קיצון. רק מתוך עיבוד החרדה האישית בקבוצת השווים המוגנת יוכל המטפל לחזור ולהיות מיכל עבור מטופליו במקום להדהד להם בחזרה הד ריק ומכפיל של פאניקה.

מה שלומך, הישרדות האובייקט וחיפוש אחר בסיס בטוח

באופן שגרתי וקלאסי הדינמיקה בחדר הטיפולים מכוונת כך שהזרקור מופנה אך ורק אל עולמו הפנימי של המטופל. המטפל נמצא שם כנוכחות יציבה ועקבית כדי להקשיב ולהכיל בעוד שצרכיו ועולמו האישי נותרים במכוון מחוץ לתמונה הרשמית. אולם כאשר מטופל מסיים פגישה בשאלה הכנה והישירה על שלום המטפל ומשפחתו לאור האזעקות בלילה הקודם החלוקה הדיכוטומית הזו נסדקת לחלוטין. אפשר כמובן לראות בכך רק נימוס חברתי טבעי או אמפתיה בסיסית ורצויה. אך קריאה קלינית מעמיקה יותר של המצב מחייבת אותנו להבין ששאלות ישירות על המציאות החיצונית הן פעמים רבות מסווה לחרדות פנימיות עמוקות הנוגעות ליציבותו של הקשר הטיפולי ולשרידותו של המטפל.

מבעד לפריזמה הוויניקוטיאנית כאשר מטופל שואל לשלום המטפל בהקשר של אירועי המלחמה הוא עורך למעשה מבחן הישרדות עמוק לאובייקט. המטופל אשר מוצף בחרדותיו שלו מפני אובדן שליטה והרס סביבתי זקוק לידיעה הנואשת שהמטפל חזק מספיק כדי לשרוד את הכאוס המשתולל בחוץ. במקביל הוא בודק אם המטפל מסוגל לשרוד גם את התוקפנות והכעס שהמטופל עצמו מביא לתוך החדר. אך חשוב להרחיב את המבט התיאורטי מעבר לכך ולשלב גם את תיאוריית ההתקשרות של בולבי ואיינסוורת. במונחים התקשרותיים עכשוויים השאלה לגבי שלום המטפל היא למעשה איתות ברור. זהו ניסיון אקטיבי לבדוק את זמינותו הרגשית והפיזית של המטפל כבסיס בטוח וכחוף מבטחים. המערכת ההתקשרותית של המטופל מופעלת נוכח הסכנה והוא פונה אל דמות ההתקשרות המשמעותית שלו כדי לחפש ויסות והרגעה אנושית.

המטפל נדרש לנווט במיומנות רגישה בסוגיית הגבולות בין מטפל למטופל המורכבת. תגובה אטומה או מפרשת מדי עלולה להחוות כדוחה ונוקשה במיוחד ברגע של חרדה מציאותית. מנגד שיתוף יתר בחרדות האישיות של המטפל יהפוך את המטופל למיכל וישמוט באחת את תחושת הבסיס הבטוח. המענה הקליני המדויק בעת הזו דורש תגובה אנושית מרגיעה וישירה המספקת את הצורך ההתקשרותי המיידי. תגובה כמו "תודה על הדאגה, אני ומשפחתי בסדר בימים מורכבים אלו" היא נכונה ומדויקת. לאחר מתן המענה המרגיע והכן חשוב לזכור את הרגע הזה ולחזור אליו בהמשך הטיפול. כאשר המערכת הרגשית של שני הצדדים תהיה רגועה ומווסתת יותר ניתן יהיה לברר יחד מתוך סקרנות קלינית אילו חרדות עמוקות וישנות הפעילה אצל המטופל אותה דאגה ספציפית לשלומו של המטפל בשיאו של המשבר הביטחוני.

הלא מודע הזוגי מול המטפל, הגנה, פיצול ואמפתיה תחת אש

הדינמיקה העדינה סביב הדאגה למטפל מקבלת תפנית מורכבת אף יותר כאשר מדובר בקליניקה של טיפול זוגי. במסגרת זו המטפל אינו ניצב מול נפש פרטית אחת אלא מול ישות שלישית מורכבת וייחודית שהיא הזוגיות עצמה. ישות זו נושאת עמה מערכת של הגנות סמויות בריתות לא מדוברות והיסטוריה התקשרותית ארוכה המשותפת לשני בני הזוג. במציאות הנוכחית של חדירת המציאות לחדר הטיפולים כשהלחצים על התא המשפחתי מגיעים לנקודות רתיחה עקב גיוס מילואים ממושך או חרדה כלכלית עמוקה המערכת הזוגית פריכה ושבירה מתמיד. כאשר שני בני הזוג מתאחדים פתאום ברגע נדיר של דאגה ופונים יחד למטפל בשאלה משותפת על שלומו אנו עדים לפעולתו החיה של הלא מודע הזוגי. התארגנות מלוכדת זו כלפי האובייקט השלישי יכולה לשאת משמעויות קליניות שונות לחלוטין והאתגר המרכזי הוא לפענח את המוזיקה הספציפית של הזוג היושב מולנו ברגע הנתון.

מצד אחד דאגה משותפת ומופגנת זו יכולה לשמש כהגנה עוצמתית וכסוג של התנגדות לתהליך הטיפולי. בזמנים של מתח חיצוני עצום העיסוק הישיר בקונפליקטים הפנימיים הכואבים נחווה לעיתים כמסוכן מדי לשלמות המשפחה שכבר נמצאת על הקצה. הסטת המוקד הרגשי מדינמיקה זוגית מסוכסכת ורווית טינה אל עבר דאגה מאוחדת לשלומו של המטפל מול סכנות המלחמה מאפשרת לזוג לייצר אשליה זמנית ומנחמת של הרמוניה. הם מתאחדים כתף אל כתף מול איום חיצוני משותף או מול פגיעותו של המטפל ובכך משהים את העבודה הקשה על הפצעים שלהם. מנגנון ההזדהות ההשלכתית פועל כאן כך שהזוג משליך על המטפל את הפגיעות והחולשה שהם מסרבים בתוקף להכיר בהן בתוך עצמם.

מצד שני וגישה זו נתמכת רבות בספרות העוסקת בנושא של טיפול זוגי פסיכואנליטי והזוגיות כמרחב הלא מודע פנייה אכפתית זו יכולה לסמן הישג התפתחותי עצום בטיפול. זוג שהחל את דרכו מתוך התבצרות נרקיסיסטית נוקשה והאשמות הדדיות בלתי פוסקות מצליח פתאום לחבור יחד בברית טיפולית חיובית כדי להעניק חמלה לאדם שלישי. לפעמים זו הגנה ולפעמים זה הישג. המטפל אינו חייב להכריע מיד אלא לשאת את שתי האפשרויות בראשו ולבחון אותן לאורך זמן. התערבות קלינית יעילה באותו הרגע תשלב שיקוף של החוויה יחד עם הזמנה עדינה להתבוננות פנימית. המטפל יכול לומר שהוא מעריך את הדאגה המשותפת ושהוא שומע כמה המציאות בחוץ גורמת לכולנו לרצות לשמור אחד על השני. מיד לאחר מכן הוא יזמין אותם לבדוק איך החרדה המרחפת מעל כולם פוגשת אותם כזוג בתוך הבית פנימה כשהדלתות נסגרות בלילה. כך המטפל מקבל את המחווה האמפתית במלואה אך משיב בתבונה את עבודת העומק אל תוך המרחב הזוגי.

שחיקה מצטברת והעברה נגדית במערכה ממושכת

תופעת ההעברה היא כידוע מנוע הצמיחה המרכזי בלב הטיפול הפסיכודינמי. במצבי קיצון ומשבר לאומי חריף תהליכי ההעברה הופכים לאינטנסיביים כפייתיים ודחופים מאי פעם. חרדות ארכאיות עמוקות של נטישה וכיליון הגוף מופעלות במלוא עוצמתן נוכח איומי המלחמה. המטופל עשוי להשליך על המטפל פנטזיות ילדיות של הצלה מאגית על ידי הורה כל יכול או לחלופין לראות בו דמות חלשה מרוקנת ונואשת שיש לגונן עליה בכל מחיר. כאשר הטיפול הפסיכולוגי בזמן מלחמה מוצף מדי שבוע בתכנים קשים של אימה קיומית שכול אובדן וגיוסים בלתי פוסקים גם ההעברה הנגדית של המטפל נמתחת עד לקצה גבול היכולת של הנפש האנושית להכיל ולעבד.

השיח המקצועי בתחום הפסיכותרפיה נוטה לעיתים קרובות להתמקד ברגעי הקצה הדרמטיים והבולטים של ההעברה הנגדית. מדובר למשל על הפיתוי לעבור לפעולה ממשית מחוץ לגבולות החדר או התמודדות עם דינמיקות של טשטוש גבולות עז המזכירות מצבים של העברה נגדית ארוטית שבהם נוצר רצון עז להתמזג עם המטופל כדי לנחם אותו. אולם האתגר השכיח והמסוכן הרבה יותר במלחמה ממושכת וכרונית הוא דווקא העומס השקט והמצטבר שמכרסם בנפש המטפל באופן יומיומי. זוהי שחיקת החמלה וטראומטיזציה משנית מובהקת הנובעות מהחזקת חרדה לאומית ואישית ברצף וללא כל הפוגה נראית לעין. המטפל נדרש להכיל שעה אחר שעה את החרדות העמוקות ביותר של מטופליו בעוד הוא עצמו חשוף באותו הזמן בדיוק לאותם איומים מציאותיים על חייו ועל חיי משפחתו.

התמודדות מקצועית עם שחיקה כזו דורשת הרבה יותר מאשר מודעות רגשית בלבד. היא מחייבת קביעה נוקשה וברורה של גבולות עבודה פרקטיים ופיזיים. על המטפל לנהל באחריות רבה את מספר השעות הקליניות ביום להגביל את כמות המטופלים שהוא פוגש ברצף ולוודא קיומן של הפסקות ראויות בין פגישה לפגישה כדי לאפשר למערכת העצבים המותשת שלו לחזור לוויסות מינימלי. חשוב מאוד להכיר בכך ששחיקה מצטברת אינה רק חוויה רגשית לא נעימה של עייפות. היא מהווה סיכון ממשי לטעויות שיפוט קליניות. לעיתים המטפל יגלה שהוא מגיב מהר מדי מפרש לפני שסיים להקשיב לעומק הדברים או בוחר להישאר ברמת תוכן שטחית במקום להיכנס לעומק החוויה הכואבת מתוך העייפות המצטברת. הכרה כנה בכך נותנת לגיטימציה מקצועית למטפלים לקחת את מצבם התעסוקתי והנפשי ברצינות הראויה ולפעול למען רווחתם.

הילד ההורי ושחזור טראומת ילדות במציאות של חוסר אונים קולקטיבי

השאלה הדואגת והממושכת של מטופלים מול המטפל בסגנון של האם אתה עומד בזה או שמא אתה נראה עייף ואולי כדאי שנקצר היום את הפגישה פותחת לא פעם צוהר קליני ישיר וחשוב. צוהר זה מוביל אל עבר פצעי הילדות המוקדמים והכואבים ביותר שלהם. במקרים רבים כאשר מטופל מתעסק באופן אינטנסיבי וחורג מהרגיל ברווחתו הרגשית והפיזית של המטפל נוכח המצב הביטחוני הרעוע אנו עדים לשחזור קליני מדויק בתוך החדר של דינמיקת הילד ההורי. זוהי דינמיקה משפחתית משובשת שבה הילד נאלץ בשלבים מוקדמים מדי של התפתחותו לתפוס את תפקיד המבוגר האחראי. הוא עשה זאת כדי להגן ולהרגיע הורה שהיה חלש דיכאוני חרד או פשוט לא מתפקד כראוי.

עבור הילד ההורי היפוך התפקידים הזה אינו נובע מבגרות אמיתית או מאלטרואיזם טהור אלא מדחף הישרדותי עיוור ונואש. הילד קולט בחושיו המחודדים שאם ההורה יקרוס הוא עצמו יוותר נטוש לחלוטין מול עולם מאיים. כדי למנוע את האסון המפחיד הזה הוא מדחיק באבחה אחת את צרכיו מבטל את פגיעותו הטבעית והופך להיות משענת חסינה עבור ההורה. כאשר איום לאומי כבד ממדים מעורר מחדש את תחושת חוסר האונים הקולקטיבית הדינמיקה הישנה מופעלת שוב במלוא העוצמה. כפי שמתארות פרייברג ועמיתיה במושג רוחות הרפאים בחדר הילדים הילד הפנימי שמגן על ההורה ממשיך לפעול בעוצמה רבה גם בקשרים מאוחרים יותר ובכלל זה בתוך חדר הטיפולים פנימה. המטופל עלול להתחיל לנהל את הטיפול בעצמו להימנע מהבאת תכנים אישיים קשים ולהשקיע אנרגיה רבה בעידוד המטפל כדי להבטיח את קיומו כישות מתפקדת.

בניגוד למצבים שמצריכים הדרכת הורים מערכתית כדי לתקן דינמיקה בהווה כאן מוטלת על המטפל המשימה הרגישה לתקן את עיוותי העבר בתוך הכאן ועכשיו של יחסי ההעברה המתרחשים בקליניקה. תפקידו הקריטי בצומת זה הוא לזהות את תנועת היפוך התפקידים החזקה ולסרב באמפתיה רבה אך בנחרצות מוחלטת לשתף עמה פעולה. על המטפל מוטל הנטל לעמוד יציב מול הפיתוי האנושי להישען על חמימותו ודאגתו של המטופל המסור בימי המלחמה הקשים. בכך שהוא מבהיר במילים ברורות ובנוכחות עקבית ויציבה שהוא מסוגל בהחלט לשאת את תפקידו המקצועי המטפל מעניק חוויה רגשית מתקנת עמוקה. הוא מאפשר למטופל אולי לראשונה בחייו להניח את שריון המגן הכבד בצד ולהיות הילד הנזקק והפגיע תוך ידיעה מוחלטת שהמבוגר האחראי שבחדר יכול לשאת אותו בביטחה גם מול אש כבדה בחוץ.

חשיבה בתוך פגיעות והתפקיד האמיתי בסיום השעה

התפקיד של המטפל אינו להיות חסין אלא להיות מסוגל לחשוב בתוך הפגיעות.

משפט זה מזקק לתוכו בדיוק רב את העמדה האתית והמקצועית העמוקה ביותר של הטיפול הפסיכואנליטי בימי משבר מתמשך ומאיים. המטפל אינו נדרש וגם אינו יכול באמת לעטות על עצמו שריון רובוטי של אובייקטיביות צוננת ומופרכת כאשר המציאות החיצונית מכה ללא כל רחם בחלונות הקליניקה. הניסיון הנואש להציג חזות בלתי חדירה הוא לא רק אשליה מסוכנת אלא גם אקט של הכחשה בוטה שעשוי להיחוות כתוקפני ומרחיק כלפי החוויה האותנטית והכואבת של המטופל. תפקידנו כאנשי טיפול אינו למחוק את הפחד הטבעי או להתעלם ממנו אלא להדגים הלכה למעשה כיצד ניתן לשהות בתוכו מבלי לאבד בשום שלב את היכולת הרפלקטיבית להתבונן על הדברים.

בסופו של יום התהליך הטיפולי המעמיק מבקש לאפשר למטופל לבנות בתוכו מרחב פנימי מוגן ויציב שאינו קורס מול כל משבר. הרעיון של פיקוד הלב היכולת לשהות בסמיכות ללב המוגן של הזולת בשעת חירום הוא מטאפורה יפהפייה ומרגשת אך בפרקטיקה הקלינית היא מתורגמת לעבודה קשה וסיזיפית הנעשית יום יום. הטיפול מעולם אינו מציע בריחה דיסוציאטיבית מהמציאות האכזרית אלא מהווה אימון מתמשך וקפדני בפיתוח יכולת שלילית כפי שביון הגדיר זאת. זוהי היכולת האנושית הגבוהה לפגוש את המציאות האיומה ולשהות בתוך אי ודאות מייסרת של מלחמה פעילה מבלי לאבד את תחושת העצמי המלוכד ואת החיבור החי והפועם לאדם אחר.

בתקופות של טראומה ארוכת טווח ומתמשכת עולות לא פעם סוגיות של תקיעות טיפולית וסיום טיפול שהן מורכבות לניווט. גם מטופלים ותיקים שהיו כבר בשלים לחלוטין לפרידה טבעית עשויים להיאחז בטיפול מחדש בכוח כמעוז אחרון של שפיות בעולם שמרגיש מתפרק לחלוטין. המטפל ניצב מול השאלה הקשה האם ההישארות בטיפול משרתת כעת צמיחה ועיבוד הכרחיים נוכח הטראומה החדשה או שמא הטיפול הפך לבונקר נוח המונע מהמטופל לצאת החוצה ולתרגל את הכוחות העצמאיים שצבר בעמל רב. ההישג האמיתי והמרגש של הטיפול מתרחש כאשר המטופל מצליח לבסוף להפנים את פונקציית החשיבה. כשהמטפל והמטופל מיישירים מבט אמיץ אל המציאות ושורדים אותה יחד סובייקטיבית הם מוכיחים הלכה למעשה שהרוח האנושית הנתמכת בקשר מיטיב יכולה לגדול לצמוח ולשגשג גם מתוך תהומות השבר העמוקים ביותר. טיפול פסיכולוגי בזמן מלחמה הוא קודם כל תרגול של חשיבה בתוך פגיעות משותפת.