מי את מלאני קליין: האם הגדולה של יחסי האובייקט?

האם הגדולה של יחסי האובייקט: ביוגרפיה אינטלקטואלית

זהו מסע אל מעמקי הנפש המוקדמת. מלאני קליין (1882–1960) ניצבת בהיסטוריה של הפסיכואנליזה כדמות מונומנטלית, אשר שינתה את פני הטיפול הנפשי ללא הכר. היא נולדה בווינה למשפחה יהודית, אך הפריחה הגדולה של הגותה והקמת האסכולה הקרויה על שמה התרחשו בלונדון. קליין לא הייתה רופאה בהכשרתה, עובדה שהציבה אותה בעמדת מיעוט בתחילת דרכה המקצועית, אך האנליזה האישית שלה אצל שנדור פרנצי בבודפשט ואצל קרל אברהם בברלין פתחה בפניה צוהר להבנת הנפש בדרך ייחודית. האינטואיציה שלה הייתה בלתי אמצעית, משוחררת לעיתים מהכבלים של הרפואה הקלאסית, ואפשרה לה לנסח תיאוריה המישירה מבט אמיץ אל דחף המוות ואל התוקפנות הראשונית, מבלי לנסות לרכך אותם.

החידוש המרכזי והדרמטי של קליין היה ההסטה הקונספטואלית מהדחף לאובייקט. אם פרויד ראה באובייקט בעיקר אמצעי לסיפוק הדחף ולהפחתת מתח ביולוגי, קליין טענה כי הדחף הוא מלכתחילה "מחפש אובייקט". התינוק הקלייניאני אינו יצור ביולוגי סגור בתוך עצמו, אלא סובייקט שנמצא בחיפוש מתמיד אחר קשר רגשי, גם אם קשר זה צבוע בפנטזיות של הרס, חרדה וקנאה. עבור המטפלים של ימינו, הבנה זו היא כלי עבודה יומיומי. הנוכחות התיאורטית שלה מורגשת בכל רגע שבו אנו פוגשים את המרכיבים הארכאיים בנפש, את החלקים הלא מילוליים ואת העוצמות הרגשיות שקודמות לשפה. רלוונטיות זו בולטת במיוחד כשבוחנים את מקומה של האישה כאנליטיקאית בחדר הטיפול, ואת האופן שבו דמות האם הארכאית משוחזרת ומושלכת על המטפלת בתהליכים רגרסיביים עמוקים. המאמר שלפניכם מיועד בעיקר לפסיכולוגים ולמטפלים דינמיים, המבקשים להעמיק בעבודה עם החומרים הקלייניאניים הגולמיים בחדר הטיפול.

הכאוס המאורגן: העמדה הסכיזו פרנואידית

אחד המושגים המזוהים ביותר עם החשיבה הקלייניאנית הוא מושג העמדה. קליין בחרה במונח זה בדייקנות כדי להבדילו מהמושג שלבים של פרויד. בעוד שלבים מתארים התפתחות לינארית, עמדות הן מצבי תודעה ואופני התארגנות נפשית שאנו נעים ביניהם בדיאלקטיקה מתמדת לאורך כל החיים. העמדה הראשונית, הסכיזו פרנואידית, מאפיינת את החודשים הראשונים לחיים, אך מתעוררת מחדש בכל מצב של חרדה קיצונית או משבר. בעמדה זו, התינוק חווה חרדת רדיפה ראשונית. חשוב להבהיר נקודה שלעיתים מעוררת אי נוחות אצל מטפלים: כאשר קליין מדברת על דחף המוות ועל חרדת רדיפה, היא אינה משתמשת במטפורה פילוסופית. הכוונה היא לחוויה נפשית גולמית וממשית של איום בהתפרקות. בעוד חרדה נוירוטית עדיין מאפשרת תחושה של עצמי רציף, כאן מדובר בתחושה שהעצמי עצמו עומד להתפרק ולהיעלם, בלי יכולת להיאחז במישהו או במשהו.

כדי לשרוד את חווית ההתפרקות הזו ולשמור על גרעין של שפיות, האני השברירי משתמש במנגנוני הגנה פרימיטיביים: פיצול, השלכה והזדהות השלכתית. העולם בעמדה זו הוא בינארי לחלוטין: עולם של שחור ולבן, שד טוב ושד רע, ללא גוונים של אפור וללא קשר ביניהם. הפיצול חיוני כדי לשמור על הטוב מפני הרס על ידי הרע. קלינית, אנו מזהים זאת בבירור כאשר מטופל עושה אידיאליזציה קיצונית למטפל ("אתה המטפל היחיד שמבין אותי") שמתהפכת ברגע של תסכול לדה וולואציה מוחלטת. המנגנון המורכב ביותר כאן הוא ההזדהות ההשלכתית, פנטזיה אומניפוטנטית של חדירה לתוך האובייקט כדי לשלוט בו או להפקיד בו חלקים בלתי נסבלים. בטיפול, אנו מזהים תהליך של הזדהות השלכתית כליבת הטיפול, כאשר המטפל מוצא את עצמו מוצף בתחושות עוצמתיות שזרות לו, חוסר אונים משתק או זעם, עדות לכך שהפך למיכל עבור חרדותיו של המטופל.

שבר, אשמה ותיקון: העמדה הדיכאונית

המעבר לעמדה הדיכאונית, המתרחש סביב אמצע השנה הראשונה לחיים, נחשב להישג התפתחותי אדיר. אם בעמדה הקודמת העולם היה מפוצל, הרי שכאן התינוק מתחיל להבין שהאם ה"טובה" והאם ה"רעה" הן אותו אדם. האינטגרציה הזו מביאה איתה כאב בלתי נמנע: ההבנה שההרס והתוקפנות שלי כוונו כלפי האובייקט האהוב עלי ביותר. רגע זה הוא לידתה של האמביוולנטיות ושל רגש האשמה. אולם, בניגוד לאשמה הנוירוטית המשתקת עליה דיבר פרויד, קליין מדברת על אשמה המניעה התפתחות ודאגה כנה. החרדה משתנה מחרדת רדיפה ("מה יעשו לי?") לחרדה דפרסיבית ("מה עשיתי לאחר?"), ומתוכה צומח הרצון העז לתיקון, הבסיס ליצירתיות וליכולת לאהוב.

בחדר הטיפול, העבודה על העמדה הדיכאונית דורשת זיהוי עדין. המטפל מחפש את הרגע שבו האשמה הופכת מ"אשמה ריקה" ומענישה (שבה המטופל רק מלקה את עצמו נרקיסיסטית) ל"אשמה חיה", כזו שיש בה עצב אמיתי על הפגיעה באחר ורצון כנה להיטיב. זהו רגע של שקט ועומק, שבו המטופל לוקח אחריות על חלקו בקשר. עם זאת, היכולת לשהות בעמדה זו שברירית. כאשר הכאב כבד מנשוא, אנו עלולים לפגוש מצבים של תיקון בלתי אפשרי וכיסים אוטיסטיים. חשוב להדגיש כי כיסים אוטיסטיים, במובן הקלייניאני, הם אזורים בנפש שנעלמים מהקשר, נסוגים מבין אישי, ולא בהכרח קשורים לאבחנה התפתחותית של אוטיזם. במצבים אלו המטופל בורח להגנות מאניות של בוז וניצחון כדי לא להרגיש את האבל והצער, ומעדיף להכחיש את חשיבות האובייקט מאשר להתאבל עליו.

משחק כשפת הנפש: הטכניקה של קליין

אחת התרומות המהפכניות של קליין היא פיתוח טכניקת הטיפול במשחק. בניגוד לאנה פרויד, שהאמינה כי ילדים אינם בשלים ליחסי העברה וזקוקים לדמות חינוכית, קליין טענה כי המשחק הוא המקבילה הישירה לאסוציאציות החופשיות, וכי ילדים מפתחים יחסי העברה עוצמתיים ומיידיים. בחדר הטיפולים שלה, הצעצועים הפכו למילים: בובות, מים וחומרים פלסטיים אפשרו לילד להחצין את עולמו הפנימי ואת חרדותיו העמוקות ביותר. קליין דגלה בפירוש ישיר, ולעיתים בוטה, של החרדות, כולל תכנים של תוקפנות, מיניות וקנאה, מתוך אמונה כי מתן שֵם למפלצות מפחית את החרדה ומשחרר אנרגיה להתפתחות.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהביקורת שנמתחה לאורך השנים על גישה זו, וחשוב פסיכותרפיסטים היום יהיו מודעים לה. הביקורת גורסת כי פירושים "עמוקים" הניתנים מוקדם מדי או בתכיפות גבוהה מדי, עלולים להיחוות על ידי הילד (או המטופל) כחודרניים, מבלבלים ואף רודפניים, במקום כמשחררים. למשל, ילד שמשחק שוב ושוב בסצנת הרס של בית ומשפחה יכול לאפשר למטפל לזהות חרדה מפירוק פנימי וחשש שהזעם שלו יחריב את כל מה שטוב, אך הפירוש חייב להיעשות בעיתוי מדויק. האתגר המודרני הוא לשלב את התובנות הקלייניאניות העמוקות עם רגישות לקצב ולמוכנות של המטופל. תפיסה זו, המאזנת בין עומק לבין הכלה, מהווה את התשתית לכל התערבות של טיפול רגשי לילדים כיום, כאשר המטרה היא לאפשר יכולת סימבוליזציה ומשחק חופשי, המעידים על בריאות נפשית.

החטא הקדמון: קנאה ותודה

בספרה המכונן "קנאה ותודה" (1957), הציגה קליין את מושג הקנאה הראשונית. חשוב להבדיל בינה לבין קנאה רגילה: בעוד השנייה היא משולשת (תחרות על אהוב), הקנאה הקלייניאנית היא דיאדית, הרסנית ומוקדמת. זוהי התקפה על הטוב כשלעצמו. המטופל רואה את המטפל כמחזיק בכל הטוב והתובנה, ובמקום לרצות לקבל ממנו, מתעורר דחף להרוס את התובנה הזו דווקא בגלל שהיא טובה ואינה שייכת לו. קנאה זו היא המקור לתגובות טיפוליות שליליות, בהן המטופל מדרדר את מצבו דווקא לאחר פריצת דרך, משום שהכאב על התלות באובייקט המיטיב הוא בלתי נסבל.

זהו פרק קליני קשוח, ולכן נדרשת כאן מילת אזהרה למטפל: קל מאוד "להתאהב" במושג הקנאה ולהשתמש בו כהסבר לכל תקיעות בטיפול. אך לא כל התנגדות היא קנאה. לעיתים, זעם של מטופל או דחייה של פירוש נובעים מכשל אמפתי של המטפל, מפירוש לא מדויק, או מחוסר התאמה בקצב. רק במקום שבו העמדה הדיכאונית כבר פעילה, והמטופל מסוגל לחוש גם תודה לצד האשמה, אפשר להתחיל לעבד קנאה מבלי שהכל יהפוך שוב לפיצול ולתקיפה. השימוש במושג הקנאה חייב להיעשות בזהירות רבה, ותוך בדיקה מתמדת של העברה נגדית בטיפול דינמי. המטפל נדרש לא להגיב בהסתגרות, אלא להשתמש ברגשותיו כדי להבין האם מדובר במתקפה על הטוב, או במחאה צודקת של מטופל שלא הובן כהלכה.

מורשת ומחלוקת: קליין והפסיכואנליזה בת זמננו

השפעתה של קליין על הפסיכואנליזה היא עצומה, אך היא נולדה מתוך סערה. "הדיונים הגדולים" בשנות ה-40 בלונדון, בינה לבין אנה פרויד, עיצבו את מפת הפסיכואנליזה והובילו לצמיחת הזרם העצמאי (ויניקוט) והזרם הפוסט קלייניאני (ביון). ממשיכיה, ובראשם וילפרד ביון, לקחו את מושגיה המופשטים והפכו אותם ממנגנוני הגנה למודלים של תקשורת וחשיבה (מיכל מוכל), תוך הרחבת היריעה מעבר לדחף אל עבר החוויה והחשיבה עצמה. התיאוריה העכשווית, המושפעת גם מכתבים של פסיכואנליזה אונטולוגית, פחות נוקשה לגבי פירושי חלקי גוף ויותר קשובה לכאן ועכשיו של המפגש. פסיכואנליזה אונטולוגית משמעה גישה שמתמקדת לא רק בסימפטומים ובמבני האישיות, אלא בעצם חוויית הקיום וההוויה בחדר הטיפול.

בסופו של דבר, מה קליין דורשת מהמטפל של המאה ה-21? היא דורשת אומץ. היא מבקשת מאיתנו לא למהר "לנרמל" או להרגיע את המטופל כשהוא מביא תכנים של הרס, שנאה או פירוק. היא תובעת מאיתנו את היכולת לשאת את הרגשות הקיצוניים הללו, להחזיק אותם בתוכנו מבלי להתמוטט ומבלי להדוף אותם חזרה, ורק אז להשיב אותם למטופל כחומרים הניתנים לחשיבה. זוהי מורשת של אמת נפשית בלתי מתפשרת, שמזכירה לנו שמתחת לפני השטח המנומסים, שוכנים תמיד כוחות געשיים המחכים למבט שיהיה חזק דיו להכיל אותם.

ביבליוגרפיה

Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Heinemann.

Britton, R. (2003). Sex, Death, and the Superego: Experiences in Psychoanalysis. London: Karnac Books.

Bronstein, C. (Ed.). (2001). Kleinian Theory: A Contemporary Perspective. London: Whurr Publishers.

Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27, 99–110.

Klein, M. (1957). Envy and Gratitude: A Study of Unconscious Sources. London: Tavistock Publications.

Klein, M. (1975). Envy and Gratitude and Other Works 1946–1963 (The Writings of Melanie Klein, Vol. 3). London: Hogarth Press.

Ogden, T. H. (1982). Projective Identification and Psychotherapeutic Technique. New York: Jason Aronson.

Segal, H. (1973). Introduction to the Work of Melanie Klein. London: Hogarth Press.

Spillius, E. B. (Ed.). (1988). Melanie Klein Today: Developments in Theory and Practice. London: Routledge.

Winnicott, D. W. (1971). Playing and Reality. London: Tavistock Publications.