אנטומיה של נפילה במבט פסיכואנליטי
30/03/2024 Psychologim.com
Psychologim.com | 07/03/2023 13:12אסתר מוצגת כגיבורה רבת עוצמה, אך תפקודה מתאפיין בדואליות עמוקה: מצד אחד היא יפה, פסיבית, שותקת ומרצה; מצד שני, היא אסטרטגית, חכמה ונחושה. הקריאה הפסיכואנליטית מזהה בכך מבנה של "אני כוזב" ו"אני אמיתי", בדומה למה שתיאר דונלד ויניקוט: זהות שמתפתחת תוך התאמה מופרזת לצרכי הסביבה, עד כדי ניתוק מהעצמי הפנימי.
העובדה שאסתר מסתירה את מוצאה – "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה" – אינה רק מניפולציה פוליטית, אלא עשויה להצביע על דיסוציאציה זהותית. היא חיה כפיצול: יהודייה בסתר ופרסייה בגלוי. פיצול זה מייצר מתח תמידי, שבו הסתרה הופכת לתנאי קיום. זהו דפוס המוכר גם בטראומה מורכבת, שם האדם לומד לשרוד דרך זהויות נפרדות, לא מודעות זו לזו.
השתיקה של אסתר מעוררת עניין נוסף. יש הסבורים שהיא נובעת מחוכמה פוליטית, אך בקריאה קלינית ניתן לזהות בה גם היבטים של קיפאון נפשי, אולי אף תגובה דיסוציאטיבית למציאות כאוטית. אסתר לא מביעה רגש, אינה משתפת פעולה באופן מלא, ונדרשת להפעלה חיצונית כדי לפעול – תחילה על ידי מרדכי, ואחר כך דרך תכנון אסטרטגי ממושך. התנועה בין פסיביות מוחלטת ליוזמה קיצונית מצביעה על מתח חריף בין קונפורמיות לבין ניסיון להשיב לעצמה שליטה.
ניתן לזהות גם אלמנטים של דיכאון מוסווה: היעדר יוזמה, תחושת אובדן זהות, קושי לחוש מסוגלות – שמתכסים בהופעה מתפקדת. ואכן, רק כשהיא עומדת מול סכנת הכחדה, אסתר עוברת שינוי: "וכאשר אבדתי – אבדתי", כלומר – היא מקבלת את האפשרות לאבד הכל כדי להיות היא עצמה. זהו רגע של אינטגרציה פנימית, שבו הסכנה החיצונית מתורגמת לתנועה נפשית של שחרור מהפיצול.
דמותו של אחשוורוש, כפי שהיא משתקפת במגילה, מעוררת תהייה כמעט קלינית: האם מדובר במלך חכם או בובה נשלפת בידי הסובבים אותו? האם הוא שולט בגורלו או מונע על־ידי פחדים ותוקפנות סמויה? הקריאה הפסיכואנליטית מציבה את אחשוורוש במרכזו של מבנה נרקיסיסטי עמוק, שמבקש נראות, שליטה והאדרה – אך סובל מחרדה מתמדת מפני השפלה, בגידה ואובדן סמכות.
אחד המאפיינים הבולטים הוא התלות הקיצונית ביועצים: מעשי ההוצאה להורג, גירוש ושדרוג הדרגים – כולם תוצאה של הצעות של אחרים. חוסר היכולת של אחשוורוש לשאת עמימות או לקבל החלטות עצמאיות, מעידה על עצמי רעוע שזקוק לחיזוקים חיצוניים מתמידים – תכונה אופיינית לאישיות נרקיסיסטית בלתי־בטוחה.
כמו כן, תגובותיו לאירועים הן לעיתים קיצוניות, חסרות פרופורציה, ומעוררות חשד לפרנויה: סיפור וסתי למשל – מלכה שמסרבת לבוא – מסתיים באיום גורף על כל נשות הממלכה. פרשנות פסיכואנליטית רואה כאן השלכה קלאסית: חרדת בגידה אישית, שהופכת לאיום קיומי חברתי. מה שנחווה כפגיעה באגו, מתורגם למהלך רודני, הכופה צייתנות גורפת על כולם.
אפשר גם לזהות תהליכי פיצול והשלכה: אחשוורוש אינו מכיל רגשות סותרים – איש או אויב, אהוב או מתנקש. כך נולדות ההחלטות החפוזות – תליית המן בבוקר אחד, הוצאה להורג של ושתי, ולאחר מכן – הענקת מחצית הממלכה לאישה שזה עתה פגש. אלה אינן החלטות של שליט רציונלי, אלא של אדם שמבקש להסיר מעליו כל רגש מערער באמצעות פעולה חיצונית דרמטית.
למעשה, ניתן לראות באחשוורוש דמות של "מלך־ילד" – זה שמבקש לשמר דימוי כל־יכול אך זקוק תמיד לאישור, למראה, להחזקה. הדמויות שסביבו – ושתי, אסתר, המן – הופכות לכלים במשחק פנימי, שבו כל פעולה חיצונית משקפת קונפליקט פנימי לא פתור בין עונג לאיום, בין צורך להיראות לבין פחד לחשוף חולשה.
מבחינה קלינית, ניתן להשוות מבנה זה למבנים נרקיסיסטיים או פרנואידיים בגבול התפקוד התקין: נראים שקטים, יציבים, בעלי סמכות – אך מגיבים בתוקפנות רבה כאשר מופר איזון הדימוי העצמי.
דמותו של המן מציתה את הדמיון הפרשני כמעט בכל רמה – פוליטית, תרבותית, מוסרית – אך גם קלינית. בפרספקטיבה פסיכואנליטית, המן מגלם דמות קלאסית של אישיות נרקיסיסטית־פרנואידית, אשר חרדת ההשפלה שלה מונעת ממנה לשאת כל תחושת פגיעה – ולו הרמזית – ללא תגובה הרסנית.
הטריגר המיידי של המן – "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה לו" – פועל כנראה על פצע נרקיסיסטי עמוק: הוא לא מסוגל לשאת שמישהו אינו מאשר את עליונותו. אך התגובה, כמו אצל אחשוורוש, איננה פרופורציונלית: הוא אינו מבקש להעניש את מרדכי בלבד, אלא להשמיד את כל עמו. קריאה קלינית תזהה כאן מנגנון של השלכה פרנואידית: רגשות קשים שהמן עצמו אינו יכול לשאת, כמו בוז, פחד, או רגשי נחיתות, מונחים על האחר – במקרה זה, על היהודים – ומצדיקים את מחיקתם.
העובדה שהמן "נופל על המטה" של אסתר ברגע השיא – כלומר, נחשף במצב מביך מול אחשוורוש – מציעה אפשרות לקרוא את סיפורו כתהליך של קריסה נרקיסיסטית: איש שהחזיק את עצמו כגדול מהמלך, אך לא עמד בפני הצורך המודע להישאר בשליטה. הוא נהרס לבסוף לא רק מבחוץ – אלא גם כתוצאה מהמבנה הפנימי הרעוע.
במונחים קליניים, המן מדגים היטב כיצד גרנדיוזיות והרסנות הם לעיתים שני צדדים של אותו מטבע. התשוקה לעוצמה מוחלטת מלווה בפנטזיה של השפלה טוטאלית – הן של האחר והן של העצמי. הפסיכואנליזה מכירה תהליך זה כמנגנון שנקרא "זוהמה־והוד" (splitting between grandiosity and abasement) – תנודה אלימה בין תחושת עליונות קיצונית לרצון עז להיחרב.
אפשר לומר שהמן לא רק שונא את היהודים – הוא מבקש להשמיד את מה שהם מייצגים בתוכו: מוסר, שייכות, קשר – תכנים שלא עולים בקנה אחד עם הדימוי שהוא בנה לעצמו. לכן גם סוף סיפורו כה טעון: לא רק "תלייה" חיצונית – אלא קריסה של כל המנגנון שהוא ניסה להחזיק, עד תום.
אחד המוטיבים המרכזיים במגילת אסתר הוא ההסתרה. לא רק אסתר מסתירה את זהותה – גם אחשוורוש מסתיר את חוסר הביטחון שלו, המן את חרדתו, והמערכת כולה מתפקדת דרך איפוק רגשי, סודות, פעולות עקיפות ותחבולות. הקריאה הפסיכואנליטית מזהה בכך לא רק מנגנון עלילתי – אלא שפה שלמה של הגנה נפשית קולקטיבית.
הסתרה כקיום: אסתר היא לא רק דמות – היא סמל לפיצול ולמנגנון הגנה מוכר היטב בקליניקה: "אני לא אראה מי אני באמת – כדי שלא ידחו אותי." זוהי עמדה דיסוציאטיבית, בה העצמי האותנטי מושהה, ולעיתים אף נשכח, כדי להישאר שייכת, אהובה, נאהבת. המטופלים המגלמים תבנית זו חווים פעמים רבות דיכאון, חוסר תחושת עצמי, או עייפות נפשית מתמשכת, כאילו הם חיים בתחפושת מתמדת.
הכחשה קולקטיבית: אחשוורוש, שמפחד מהכוח הנשי (ושתי) ומפעיל מערך שליטה גברי – מכחיש את העובדה שהוא עצמו מונע מפחדים. גם כאשר הוא חותם על גזירה להשמדת עם שלם, הוא מתייחס לכך כאל נושא בירוקרטי – "הכסף נתון לך, והעם לעשות בו כטוב בעיניך." זוהי עמדה של ניתוק רגשי מהשלכות המעשה, שמזכירה תהליכים מוכרים אצל אנשים בתפקידים כוחניים שמבקשים להרחיק עצמם מתוצאות החלטותיהם.
השתקה כמנגנון שימור: כל הדמויות שותקות בשלב מסוים. אסתר שותקת בתחילה. מרדכי לא נלחם. אחשוורוש נמנע מלהתעמת ישירות. השתיקה – מגן מפני קריסה פנימית – פועלת גם כצינור לחרדה מתמשכת. במונחים קליניים, מדובר במרחב טעון שבו הרגש אינו מתפרץ – אך גם לא מעובד. שתיקה כזו עלולה להוביל בסופו של דבר להתפרצות רגשית פתאומית, או למהלך הרסני מתוך תחושת חנק.
תחפושת וזהות כוזבת: כל הסיפור קורה בפורים – חג התחפושות. הפסיכואנליזה מתבוננת במסכות לא רק כמשחק אלא גם כדרך של הנפש לשרוד בעולם שלא מקבל את מלוא מורכבותה. אנשים הלובשים מסכות רגשיות, זהויות לא שלהם, תפקידים מוגזמים – עושים זאת כדי לא להיחשף, אבל גם כדי לא להיעלם. השאלה היא האם ניתן להסיר את המסכה מבלי לאבד את עצמך.
כך, המגילה כולה יכולה להיקרא כמחזה נפשי אחד, שבו כל הדמויות פועלות בתוך מערכת של הגנות – חלקן נחוצות, חלקן הרסניות – אך כולן מבטאות אמת עמוקה: לעיתים, הנפש מעדיפה לחיות בתחפושת כדי לא להיכחד, גם אם המשמעות היא אובדן של חופש פנימי.
מעבר לפרשנות הדמויות כיחידים, ניתן לראות במגילת אסתר כולה ייצוג נפשי קולקטיבי, כמעט כחלום של תרבות או של עם – חלום שיש בו חרדה, תקווה, אובדן זהות, מאבקי כוח, ותשוקה לגאולה. הקריאה הפסיכואנליטית הקלאסית והעכשווית נוהגת להתייחס לטקסטים מיתיים כאל ביטוי ללא מודע החברתי – כזה שמשקף קונפליקטים פנימיים של קהילה שלמה.
העדרו של אלוהים מהמגילה – העובדה שאין בה ניסים גלויים, נבואות או אמירות דתיות – יוצר תחושת ריק, שמזמינה קריאה קיומית עמוקה: זוהי מגילה על התמודדות אנושית, בתוך מציאות כואבת, שברירית, וללא מושיע חיצוני. זוהי חוויה נפשית מוכרת – של אדם שנמצא בעומק משבר אך נדרש לתפקד, לבחור, לנוע קדימה, גם כשהאחיזה הרוחנית נראית רופפת.
מהבחינה הזו, מגילת אסתר מדמה תהליך של אינטגרציה פנימית. בתחילתה – פיצול, שתיקה, חוסר זהות, סכנת מחיקה; בסופה – מיזוג, פעולה, שיקום. ממש כפי שתהליך טיפולי מבקש להפוך את הלא־מודע לנראה, כך המגילה הופכת מסיפור של חוסר אונים לסיפור של טרנספורמציה. לא טרנספורמציה מיסטית, אלא כזו שמבוססת על יכולת הנפש להכיל, להבין, ולפעול – מתוך התמודדות.
כמו חלום, המגילה מציגה קונפליקטים פנימיים דרך סמלים חיצוניים. אסתר אינה רק אישה – אלא סמל לאני שמחפש קול. אחשוורוש אינו רק מלך – אלא תודעה מתנדנדת בין שליטה לפחד. המן אינו רק אויב – אלא הפחד הפנימי מהשפלה, מהכחדה, מהאחר שבתוכנו. ומרדכי – אולי קול המצפון או ה"סופר־אגו" – שמניע לפעולה אך גם כופה אחריות כבדה.
כמטפלים, אנו נתקלים לא פעם ב"מגילות אסתר פנימיות" – סיפורים של מטופלים שמסתתרים מאחורי מסכות, שמתפקדים אך מרגישים זרים לעצמם, שחיים עם פחד מהכחדה רגשית גם כשהכול נראה תקין מבחוץ. קריאת המגילה דרך עיניים פסיכואנליטיות מאפשרת להאיר את המורכבות הזו – ולהציע, אולי, שהגאולה אינה רק בסוף – אלא בהכרה במאבק עצמו.
למגילת אסתר, כפי שהיא נקראת בעין פסיכואנליטית, יש ערך לא רק כמקור לפרשנות תיאורטית אלא גם ככלי עזר לחשיבה קלינית. היא מציעה ארכיטיפים של מצבים נפשיים – פיצול, שתיקה, גרנדיוזיות, פחד קיומי, תחושת מחיקה – שכל מטפל עשוי לפגוש בקליניקה שלו. ההתבוננות בדמויותיה, בדינמיקות ובמבנה העלילתי, יכולה לשמש כראי למצבים טיפוליים מורכבים.
לדוגמה, מטופלת המגלה עצמה רק לאחר שנים של טיפול, מתוך מקום של הזדהות עם אסתר, עשויה לומר: "רק עכשיו אני מרשה לעצמי להיות אני, גם אם זה אומר להיחשף לסכנה." או מטופל החי בתחושת עליונות וביקורתיות עצמית קפדנית – כמו המן – שמתחיל להבין כיצד חרדתו הפנימית היא שמנהלת את תגובותיו.
במרחב הטיפולי, ניתן לזהות גם מופעים של אחשוורוש: מטופלים עם מבנה אישיות נרקיסיסטי, שזקוקים להחזקה מתמדת ואישור, אך חוששים מעימות או כישלון רגשי. מטפלים עלולים להזדהות יתר עם דמויות מסוימות במגילה – להיות מרדכי הנוזף, אסתר המשתיקה עצמה, או אפילו המלך שמגיב מהבטן.
הנחת העבודה הפסיכואנליטית היא שהעבר שזור בהווה – לא רק בזיכרון, אלא גם בפנטזיה, בהעברה ובהגנות. מגילת אסתר, אם כן, מדגימה כיצד הסיפור האנושי עלול להיתקע במעגל של שתיקה, הכחשה ותחפושת – אך גם איך ניתן לשבור אותו דרך גילוי עצמי, פעולה וידיעת הסיכון. במובן זה, המגילה היא לא רק מיתוס אלא מפת דרכים לשינוי נפשי.
בסופו של דבר, השאלה שאותה מציבה המגילה – "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?" – הופכת במבט פסיכואנליטי לשאלה טיפולית: האם תוכל לזהות את קולך, גם כשהוא חבוי? האם תוכל לבחור לפעול, גם מתוך פחד? האם תוכל להפסיק להסתתר – מבלי להרגיש שאתה אובד?
זו לא רק שאלה של אסתר. זו שאלה של כל נפש שמבקשת לחזור לעצמה – גם כשזה כואב. גם כשזה מפחיד. גם כשנראה שאין מקום.
