פסיכותרפיה (בעברית טיפול פסיכולוגי)
20/11/2024 צוות Psychologim.com
צוות Psychologim.com | 06/01/2026 08:14בשיח הטיפולי סביב טראומה, ובעיקר בעבודה עם פוסט טראומה מורכבת, הביטוי “המטופל לא מוכן לטיפול” הפך לאמירה שכיחה, כמעט שגורה. לעיתים הוא נאמר בזהירות, לעיתים מתוך דאגה כנה, אך בפועל לא פעם הוא משמש כקיצור דרך מושגי שמרחיק את המבט מן השאלה הקשה יותר: מה קורה בתוך הקשר הטיפולי עצמו.
כאשר טיפול מתחיל לגעת בשכבות טראומטיות עמוקות, מופיעות לעיתים תגובות נפשיות שאינן נוחות לאיש מהצדדים. החרדה מתגברת, הדיכאון מעמיק, מופיעים ניתוק, בלבול או הצפה רגשית. תגובות אלו אינן חריגות בעבודה עם טראומה. הן אינן מעידות בהכרח על בעיה בטיפול או על חוסר התאמה של המטופל, אלא על כך שהמערכת הנפשית מגיבה למגע עם אזורים שלא זכו עד כה ליכולת מספקת להכיל את הכאב שנצבר בהם.
כאן בדיוק מתרחש המפגש המאתגר ביותר עבור המטפל. החמרה סימפטומטית עלולה לעורר תחושת חוסר אונים מקצועי, פחד מאובדן שליטה, ולעיתים חרדה עמוקה מפני גרימת נזק. ברגעים אלו מתרחש לא פעם תהליך השלכתי. הקושי לשאת את המצב אינו מנוסח כקושי של המטפל או של המסגרת, אלא כמאפיין של המטופל. “הוא לא מוכן”, “היא לא בשלה”. האמירה נשמעת אבחנתית, אך בפועל היא לעיתים קרובות ביטוי של גבול שלא נוסח עד הסוף.
מנקודת מבט דינמית, ניתן לראות בכך גם המחזה טיפולית. הקשר עצמו משחזר דפוס מוכר של נסיגה מול עוצמה רגשית. עבור מטופלים שחוו טראומה מתמשכת, זו אינה חוויה חדשה. רבים מהם מכירים היטב מצבים שבהם נוכחות של אחר נסוגה ברגע שהכאב נעשה מוחשי מדי. כאשר נסיגה כזו מתרחשת בתוך טיפול, ובמיוחד כשהיא מנוסחת בשפה מקצועית, עוצמת הפגיעה מועצמת.
חשוב לומר כאן באופן ברור, כדי למנוע דיכוטומיה מלאכותית: ישנם מצבים קליניים חריגים שבהם אכן לא ניתן לקיים טיפול במתכונת הנוכחית. מצבי פסיכוזה פעילה שאינה מאוזנת, אלימות פיזית מתמשכת, או התמכרות פעילה ללא כל מסגרת מייצבת, מחייבים לעיתים התערבות אחרת או דחייה זמנית של טיפול נפשי מעמיק. ההכרה בכך אינה מחלישה את הטענה המרכזית אלא מחזקת אותה. משום שבמרבית המקרים שבהם נאמר “לא מוכן לטיפול”, אין מדובר במצבים אלו.
אמירה כמו “את לא מוכנה לטיפול” אינה ניטרלית. עבור מטופלים עם היסטוריה של פגיעות בין אישיות, יחסים אלימים או טראומה מוקדמת, היא עלולה להיחוות כהמשך ישיר של חוויות שבהן הרגש הוגדר כיותר מדי, מסוכן או בלתי נסבל. במקום שטיפול יהפוך למרחב מתקן, הוא עלול להפוך לזירה נוספת של דחייה, הפעם בשם הזהירות והמקצועיות.
ההבחנה הקריטית אינה בין מטופלים שמוכנים לבין כאלה שאינם, אלא בין מטפלים ומסגרות שמסוגלים להכיר בגבולות היכולת שלהם לבין כאלה שמנסחים את הגבול הזה ככשל של מי שמבקש עזרה. כאן מתחיל הדיון האתי האמיתי, והוא יעמוד בלב הפרקים הבאים.
אחת הטעויות השכיחות והמשמעותיות ביותר בעבודה עם טראומה היא הזיהוי הכמעט אוטומטי של טיפול עם עיבוד טראומטי. הבלבול הזה אינו רק טכני או מושגי. הוא משפיע באופן ישיר על החלטות קליניות, על גורל של תהליכים טיפוליים, ובעיקר על האופן שבו מטופלים מבינים את מקומם בתוך הטיפול.
עיבוד טראומה הוא פעולה טיפולית מסוימת. הוא כולל עבודה ישירה עם זיכרונות, דימויים, תחושות גוף ונרטיבים של פגיעה. זו עבודה עוצמתית, ולעיתים גם מטלטלת, שדורשת רמת ויסות מסוימת, תחושת ביטחון בסיסית ויכולת לשוב ולהתארגן לאחר הצפה. טיפול, לעומת זאת, הוא מסגרת רחבה בהרבה. הוא כולל קשר, יציבות, נוכחות, גבולות, ויסות, והחזקה של מצבים נפשיים גם כאשר אין עדיין אפשרות לגעת ישירות בחומר הטראומטי.
כאשר מטפל אומר למטופל שהוא “לא מוכן לטיפול”, לא פעם הכוונה האמיתית היא שהוא אינו מוכן לעיבוד. אך במקום לדייק את ההבחנה, מתבצעת הכללה שגויה. עיבוד נתפס כליבת הטיפול, וכל מה שאינו מאפשר עיבוד נתפס כחוסר התאמה. כך נוצר מצב שבו מטופלים שזקוקים דווקא לשלב של ייצוב וקשר מוצאים את עצמם מחוץ לטיפול, בשם אותה מקצועיות שאמורה הייתה להגן עליהם.
הבחנה זו עומדת בבסיס הגישה המוכוונת שלבים בטיפול בטראומה. על פי תפיסה זו, השלב הראשון בטיפול אינו עיבוד אלא יצירת תחושת ביטחון, פיתוח יכולות ויסות וביסוס קשר טיפולי יציב. זהו אינו שלב מקדים שצריך “לעבור אותו מהר”, אלא שלב טיפולי מלא בפני עצמו. עבור מטופלים רבים עם טראומה מורכבת, שלב זה הוא ליבת הטיפול ולעיתים גם הישג משמעותי בפני עצמו.
כאשר שלב הייצוב נתפס כעדות לחוסר מוכנות, מתרחש עיוות. מה שאמור להיחשב כהתקדמות טיפולית נתפס כתקיעות. במקום לראות מטופל שמסוגל להגיע, לשתף, להתמיד ולנסות להבין את חוויותיו, רואים מטופל “שלא מתקדם”. ההתקדמות נמדדת רק לפי קריטריון אחד: האם ניתן כבר לעבד את הטראומה. זהו קריטריון צר שמפספס את רוב העבודה הטיפולית.
המחיר של בלבול זה אינו רק קליני אלא גם רגשי. עבור מטופלים עם היסטוריה של פגיעות בין אישיות, המסר הסמוי ברור: כל עוד אינך מסוגל להתמודד עם מה שקרה לך בצורה “בשלה”, אין לך מקום כאן. כך משתחזרת חוויה מוכרת שבה הקשר מותנה ביכולת לעמוד בציפיות שאינן תואמות את מצבם הנפשי.
כאן חשוב לחזור ולחדד את הסייג הקליני. ישנם מצבים שבהם גם טיפול מייצב אינו אפשרי במסגרת מסוימת, והכרה בכך היא חלק מאחריות מקצועית. אך במרבית המקרים שבהם מופסק טיפול בשם חוסר מוכנות, לא מוצו כלל האפשרויות הטיפוליות שאינן עיבוד ישיר. לא נבחנה ברצינות האפשרות להאט, לשנות כיוון, או להעמיק דווקא בקשר עצמו.
הבחנה ברורה בין טיפול לעיבוד אינה עניין תאורטי בלבד. היא תנאי אתי בסיסי. היא מאפשרת למטפל לומר: איננו עובדים כרגע על הזיכרון, אך אנו בהחלט עובדים. היא משיבה למטופל את מקומו בתוך הטיפול, גם כאשר הדרך ארוכה ומורכבת. ובעיקר, היא מונעת מצב שבו גבול טכני של שיטה אחת מתורגם לשיפוט כולל על האדם שמבקש עזרה.
אחת ההנחות הסמויות אך העיקשות ביותר שמלוות את האמירה “המטופל לא מוכן לטיפול” היא שמוכנות היא תכונה פנימית של האדם. כאילו יש מי שמגיעים עם היכולת הנכונה, הבשלות הרגשית והיציבות הדרושה, ויש מי שלא. תפיסה זו נוחה למערכת, אך היא עומדת בסתירה עמוקה להבנה הקלינית של טראומה ושל האופן שבו שינוי נפשי מתרחש בפועל.
בעבודת פסיכותרפיה עם טראומה, מוכנות אינה נקודת פתיחה אלא יעד. היא אינה מצב נתון אלא תהליך שנבנה בהדרגה בתוך קשר שמצליח להחזיק גם חוסר יציבות, בלבול ותנודתיות. מטופלים עם היסטוריה של טראומה מתמשכת אינם מגיעים לטיפול עם תחושת ביטחון או ויסות רגשי מבוסס. להפך. רבים מהם מגיעים עם מערכות הגנה פעילות, עם ניתוק רגשי או גופני, עם זהירות עמוקה כלפי קשרים ועם ציפייה סמויה שברגע שבו הדברים יהפכו למורכבים מדי, מישהו ייסוג.
דווקא משום כך, הדרישה למוכנות מוקדמת היא בעייתית. היא מניחה מראש את קיומם של משאבים שהטיפול אמור לסייע בבנייתם. במילים אחרות, הדרישה למוכנות מוקדמת משקפת למעשה ציפייה למטופל שכבר אינו זקוק לטיפול כפי שהוא מוצע. זהו היפוך לוגי וקליני כאחד.
כאשר מטפל מזהה חוסר ויסות, הצפה או תנודתיות רגשית ומסיק מכך שהמטופל אינו מוכן, עליו לעצור ולשאול שאלה לא נוחה: האם מדובר באמת בהיעדר מוכנות של האדם, או בהיעדר יכולת של הקשר הטיפולי להכיל את המצב הזה. מוכנות, בהקשר זה, אינה תכונה של אישיות אלא אינדיקציה ליכולת של המרחב הטיפולי לשאת את מה שמובא אליו.
העובדה שאותו מטופל עשוי להיתפס כלא מוכן בעיני מטפל אחד וכמוכן בעיני מטפל אחר אינה מקרית. היא אינה מעידה על תנודתיות במצבו הנפשי של המטופל, אלא על ההבדלים בעמדה המקצועית, בניסיון וביכולת ההחזקה של המטפל. מטפל המיומן בעבודה עם טראומה אינו מחפש יציבות מושלמת אלא מזהה תנועה גם בתוך כאוס. עצם ההגעה לטיפול, ההתמדה במפגשים, הניסיון להבין מה קורה והיכולת להמשיך לתפקד לצד מצוקה הם סימנים מובהקים של מוכנות, גם אם הם אינם נראים כך בעיניים שמחפשות שקט וסדר.
בהקשר של טראומה בילדות, שבה הקשר עצמו היה פעמים רבות מקור לפגיעה, המוכנות לקשר אינה יכולה להיות תנאי. היא חייבת להיות מטרה טיפולית. היא נבנית מתוך חוויה חוזרת של נוכחות, של גבול שאינו נוטש ושל מטפל שאינו נבהל כאשר הרגש מתעצם. כאשר הקשר נסוג ברגעים של קושי, המוכנות אינה מתפתחת אלא מתערערת.
הצבת המוכנות כתכונה פנימית של המטופל משמשת לעיתים כמנגנון סינון שקט. מטופלים מורכבים מדי מסומנים כבעיה, לא משום שאינם יכולים להיעזר בטיפול, אלא משום שהמערכת מתקשה להחזיק את המורכבות שלהם לאורך זמן. כך הופכת המוכנות מכלי קליני דינמי לאבחנה סטטית שמרחיקה דווקא את מי שזקוק לטיפול יותר מכול.
כאשר מוכנות נתפסת כתהליך שנבנה בתוך קשר, משתנה גם מוקד האחריות המקצועית. האחריות אינה להמתין למוכנות שתופיע, אלא ליצור תנאים שבהם היא יכולה להיווצר. זהו ההבדל בין טיפול שמציב תנאים לשייכות לבין טיפול שמוכן לפגוש אדם כפי שהוא, גם כאשר הדרך ארוכה ולא יציבה.
כדי להבין מדוע האמירה “המטופל לא מוכן לטיפול” מושמעת בתדירות כה גבוהה, אין די לבחון את העמדה של המטפל הבודד. יש להתבונן במערכת שבתוכה מתקבלות ההחלטות הקליניות. במערכת הציבורית, ולעיתים גם במסגרות חצי ציבוריות, מתקיימים תנאים מבניים שמקשים באופן ממשי על החזקה של טיפול בטראומה מורכבת לאורך זמן.
עומסי עבודה גבוהים, מספר פגישות מוגבל, לחץ להספקים, תחלופה של מטפלים וחוסר רציפות טיפולית יוצרים מציאות שבה המרחב הטיפולי עצמו נעשה שברירי. בתוך מציאות כזו, עבודה עם מטופלים שמביאים הצפה, ניתוק, רגרסיה או צורך בקצב איטי במיוחד אינה רק אתגר קליני אלא גם סיכון מערכתי. לא סיכון למטופל בלבד, אלא סיכון למסגרת שמתקשה לעמוד בדרישות שהטיפול הזה מציב.
במצב זה, השפה הקלינית הופכת לכלי ויסות של המערכת. במקום לומר שאין די זמן, שאין די משאבים, או שאין אפשרות להחזיק תהליך מורכב לאורך זמן, נאמר שהמטופל אינו מוכן. זהו ניסוח שמאפשר למערכת להמשיך לפעול מבלי להודות במגבלותיה. האחריות נותרת אישית, לא מבנית. כך הופך מושג המוכנות למנגנון סינון שקט.
לתוך המרחב הזה נכנס גם תפקיד ההדרכה. לא אחת, דווקא המטפל הצעיר או זה שנמצא בתחילת דרכו חש מחויבות עמוקה למטופל ולתהליך. הוא חווה משמעות בעבודה הקשה, גם כשהיא מערערת. אולם בהדרכה, במיוחד כאשר היא פועלת בתוך אותה מערכת לחוצה, עולה לעיתים קרובות קול זהיר שמזהיר מפני הצפה, שחיקה או פגיעה אפשרית. הזהירות כשלעצמה אינה הבעיה. הבעיה מתחילה כאשר הזהירות אינה מלווה בחשיבה יצירתית על התאמה, שינוי קצב או הרחבת החזקה, אלא מתורגמת ישירות להמלצה על סיום.
כך נוצרת נורמה שאינה תמיד מודעת לעצמה. מטופלים מורכבים נתפסים ככאלה שעדיף לא להיכנס איתם לעבודה עמוקה. לא משום שאין דרך לעבוד איתם, אלא משום שהמערכת אינה ערוכה לשאת את המחיר של עבודה כזו. במקום לפתח מענה מותאם, המערכת מפתחת שפה שמרחיקה את המטופל מבלי לומר זאת במפורש.
עבור מטופלים עם טראומה מתמשכת, החוויה הזו אינה חדשה. רבים מהם גדלו בתוך מערכות שלא הצליחו להגן, להכיל או להישאר. כאשר גם המערכת הטיפולית נסוגה, הפגיעה אינה רק אישית אלא קיומית. הטיפול, שאמור היה להיות מרחב שבו סוף סוף מותר להיות מורכב, משחזר את החוויה של להיות יותר מדי עבור הסביבה.
חשוב להדגיש: לא כל סיום טיפול במערכת ציבורית הוא כשל אתי. יש מצבים שבהם העברה למסגרת אחרת היא הצעד הנכון והאחראי. אך ההבדל בין העברה אחראית לבין הימנעות ממוסדת טמון בשקיפות. כאשר הסיום מנוסח כהיעדר מוכנות של המטופל, במקום כהגבלה של המסגרת, מתרחש עיוות. האחריות מוסרת מן המערכת ומונחת על כתפיו של האדם הפגיע ביותר בתהליך.
הכרה בכשלים מערכתיים אינה האשמה של פסיכולוג בודדים. להפך. היא תנאי לכך שמטפלים יוכלו לפעול מתוך אתיקה ולא מתוך הישרדות. כל עוד המערכת אינה מוכנה להכיר בגבולותיה, המושג “לא מוכן לטיפול” ימשיך לשמש כפתרון נוח, אך פוגעני, למצוקה שאין לה מענה מבני אמיתי.
בטיפול נפשי, ובמיוחד בטיפול בטראומה, שפה אינה רק אמצעי תקשורת אלא פעולה קלינית בעלת משמעות אתית. האופן שבו מטפל מנסח קושי, גבול או סיום טיפול אינו עניין של סגנון אישי אלא של אחריות מקצועית. מילים יוצרות הקשר, והקשר יוצר חוויה. לכן, השאלה אינה רק מה נאמר, אלא מה מועבר דרכו למטופל על עצמו, על מקומו ועל ערכו.
כאשר מטפל אומר למטופל שהוא “לא מוכן לטיפול”, הוא מייצר מסר סמוי אך חזק: הבעיה ממוקמת בך. גם אם הכוונה מגוננת, גם אם היא נובעת מדאגה אמיתית, האפקט הרגשי של האמירה הזו עלול להיות פוגעני. במיוחד עבור מטופלים עם היסטוריה של טראומה בין אישית, שגדלו בתוך מערכות שבהן האחריות הוסטה מהם שוב ושוב, השפה הזו משחזרת חוויה מוכרת של אשמה ודחייה.
ההבחנה האתית המרכזית כאן היא בין גבול מקצועי לבין העברת אחריות סמויה. גבול מקצועי לגיטימי עוסק במה שהמטפל או המסגרת יכולים או אינם יכולים להחזיק. הוא מנוסח בגוף ראשון ומכיר במגבלות הממשיות של ההקשר הטיפולי. לעומת זאת, ניסוח שממקם את הקושי כמאפיין פנימי של המטופל, גם אם הוא עטוף בשפה קלינית, מעביר את האחריות אל מי שמבקש עזרה.
במקום לומר “את לא בשלה לטיפול”, ניסוח אתי ואחראי יהיה לומר: המסגרת הנוכחית אינה מצליחה לספק לך את המוגנות וההחזקה שאת זקוקה לה בשלב הזה, ולכן האחריות שלי היא לחשוב יחד איתך על מסגרת או דרך עבודה שבה המוגנות הזו תהיה מובטחת. ניסוח כזה אינו מתחמק מקושי, ואינו מרכך את המציאות. הוא מדייק אותה. הוא מציב את הגבול במקום הנכון, מבלי לערער את ערכו של המטופל או את זכותו לטיפול.
חשוב להדגיש כי אתיקה טיפולית אינה מסתכמת בעמידה בכללים פורמליים או בהימנעות מנזק גלוי. היא כוללת רגישות להשפעה המצטברת של שפה לאורך זמן. אמירה בודדת אולי אינה שוברת, אך רצף של ניסוחים שממקמים קושי אצל המטופל עלול להעמיק פצע קיים. בטיפול בטראומה, שבו יחסים עצמם היו פעמים רבות מקור לפגיעה, האחריות על השפה גדולה במיוחד.
כאן גם נבחנת יכולתו של המטפל לשאת אי נוחות. ניסוח גבול באופן אתי מחייב את המטפל להכיר בכך שמשהו אינו עובד, מבלי להסתתר מאחורי אבחנות מרחיקות. זהו צעד שאינו קל. הוא דורש ויתור על עמדה של ידיעה מוחלטת והסכמה להישאר בתוך עמימות. אך זהו בדיוק ההבדל בין שפה שמגינה על המטפל לבין שפה שמגינה על המטופל.
כאשר השפה אינה מדויקת, היא עלולה להפוך לכלי של הימנעות. במקום להתמודד עם מגבלות אמיתיות של קשר, זמן או מסגרת, נעשה שימוש במונח שמסיים את הדיון. האמירה “לא מוכן לטיפול” סוגרת אפשרויות במקום לפתוח אותן. לעומת זאת, שפה אתית יוצרת תנועה. היא מאפשרת שינוי כיוון, התאמה או העברה, מבלי לנתק את החוויה של רציפות ומשמעות.
בסופו של דבר, אתיקה טיפולית נבחנת לא רק במה שנעשה אלא גם באופן שבו הדברים נאמרים. בטיפול בטראומה, מילים יכולות להיות מקור לריפוי או להחמרה. האחריות לבחור ביניהן אינה שולית. היא ליבת המקצוע.
האחריות המקצועית בעבודה טיפולית עם טראומה אינה נמדדת רק ביכולת לייצר שינוי, אלא גם ביכולת להישאר בתוך תהליך כאשר השינוי אינו מיידי, אינו ליניארי ולעיתים אף מלווה בהחמרה זמנית. דווקא ברגעים שבהם הטיפול נעשה כבד, מבלבל או מציף, נבחנת העמדה הקלינית של המטפל ושל המערכת כולה.
להישאר אינו אומר להמשיך באותו אופן. אחריות מקצועית אינה עקשנות טיפולית ואינה החזקה בכל מחיר. היא היכולת להבחין מתי יש צורך להאט, מתי נכון לשנות מוקד, ומתי יש להעביר טיפול למסגרת אחרת באופן שמגן על המטופל ולא מותיר אותו עם תחושת כישלון. ההבחנה הזו דורשת יותר מידע טכני. היא דורשת בגרות מקצועית ונכונות לשאת חוסר ודאות.
כאשר מטפל בוחר למסגר קושי כ“חוסר מוכנות” של המטופל, הוא למעשה מקצר תהליך מורכב לכדי אבחנה חד־משמעית. קיצור זה עשוי להקל על המטפל או על המסגרת, אך הוא גובה מחיר רגשי גבוה מן המטופל. במקום להבין שהטיפול הנוכחי הגיע לגבול יכולתו, המטופל יוצא עם מסר שהוא עצמו הגבול. עבור מי שחווה לאורך חייו מערכות יחסים שבהן האחריות הוסטה ממנו פעם אחר פעם, זהו מסר הרסני.
העברה נכונה של טיפול, כאשר היא נדרשת, היא פעולה טיפולית בפני עצמה. היא כוללת הכרה מפורשת בכך שהקושי אינו פגם אישי, אלא תוצאה של אי התאמה בין צורכי המטופל לבין היכולת של המסגרת הנוכחית. היא מחייבת שיח פתוח, שקיפות וליווי רגשי של תהליך הפרידה. כאשר שלבים אלו נעדרים, גם סיום שנעשה מתוך כוונה להגן עלול להיתפס כנטישה.
חשוב להבחין בין סיום אחראי לבין הימנעות מוסווית. סיום אחראי מותיר את המטופל עם תחושת רציפות, גם אם הדרך משתנה. הימנעות מוסווית מותירה אותו עם שאלה פתוחה על ערכו ועל יכולתו להיעזר. ההבדל בין השניים אינו טמון בהחלטה עצמה אלא באופן שבו היא מוחזקת ומנוסחת.
האחריות המקצועית כוללת גם את היכולת של מטפל להכיר במגבלותיו מבלי להפוך אותן לאבחנה על נפשו של המטופל. הכרה כזו אינה מחלישה את הסמכות המקצועית אלא מחזקת אותה. היא משדרת למטופל שהקושי הוא משותף, שהיחסים נלקחים ברצינות, ושאין צורך לשאת את הכישלון לבד.
בסופו של דבר, טיפול בטראומה מציב דרישה עמוקה מן המקצוע. הוא דורש לא רק ידע, אלא עמדה. עמדה שמוכנה לפגוש סבל מבלי למהר להרחיקו, שמסוגלת לשנות כיוון מבלי לשבור רצף, ושיודעת להעביר אחריות למקום הנכון גם כאשר הדבר אינו נוח.
המבחן האתי של טיפול אינו בשאלה האם תמיד ניתן להמשיך, אלא בשאלה כיצד מפסיקים, כיצד משנים וכיצד נשארים נאמנים למטופל גם כאשר הדרך משתנה. כאשר האחריות הזו מוחזקת, המושג “לא מוכן לטיפול” מאבד מכוחו. לא משום שאין גבולות, אלא משום שהגבולות חדלים להיות מוסתרים מאחורי האדם שמבקש עזרה.
Castonguay, L. G., Boswell, J. F., Constantino, M. J., Goldfried, M. R., & Hill, C. E. (2010). Training implications of harmful effects of psychotherapy. American Psychologist, 65(1), 34–49.
Cloitre, M., Courtois, C. A., Charuvastra, A., Caraher, K., Hazlett-Stevens, H., & Green, B. L. (2011). Treatment of complex PTSD: Results of the ISTSS expert clinician survey on best practices. Journal of Traumatic Stress, 24(6), 615–627.
Courtois, C. A., & Ford, J. D. (2009). Treating complex traumatic stress disorders: An evidence-based guide. The Guilford Press.
Gur, A., & Shahar, G. (2019). Complex trauma, dissociation, and the therapeutic relationship. Israel Journal of Psychiatry, 56(2).
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence from domestic abuse to political terror. Basic Books.
Herman, J. L. (2015). Trauma and recovery: The aftermath of violence from domestic abuse to political terror (Updated ed.). Basic Books.
Howell, E. F. (2005). The dissociative mind. Routledge.
Safran, J. D., & Muran, J. C. (2000). Negotiating the therapeutic alliance: A relational treatment guide. The Guilford Press.
Solomon, Z. (2020). Trauma and resilience: Contributions from Israeli research. Springer.
Strauss, B., Kohl, S., Kalogeropoulos, K., & Schreiber, D. (2021). Negative effects of psychotherapy: Estimating the prevalence in a large clinical sample. Psychotherapy Research, 31(3), 347–361.
van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking.
